פנחס יחזקאלי: שירי נצח – אל תוך העיר – שלמה ארצי

[בתמונה: תל אביב בשנות השבעים... התמונה היא צילום מסך]

[בתמונה: תל אביב בשנות השבעים... התמונה היא צילום מסך]

לאהבות שנקטעו יש אפקט משתק. הן חוסמות אותנו לפרק זמן, עד שברגע מסוים הכל נפתח; ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להביט אחורה בסלחנות, לנצור את הטוב שהיה, ולהמשיך הלאה... בכך עוסק שיר האהבה הזה, הפשוט והנפלא של שלמה ארצי, "אל תוך העיר".

[לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

לאהבות שנקטעו יש אפקט משתק. הן חוסמות אותנו לפרק זמן, עד שברגע מסוים הכל נפתח; ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להביט אחורה בסלחנות, לנצור את הטוב שהיה, ולהמשיך הלאה... בכך עוסק שיר האהבה הזה, הפשוט והנפלא, "אל תוך העיר".

"אל תוך העיר" הוא מהשירים הפחות מוכרים של שלמה ארצי; וכמעט אינו מושמע. הוא 'מסתתר' באלבום האולפן ה- 11 של ארצי - "גבר הולך לאיבוד" (חברת הד ארצי), שסימל יציאה ממשבר עמוק שחווה ארצי, אחרי ארבעה אלבומים שנכשלו מסחרית:

אל תוך העיר: שלמה ארצי

1973

אל תוך העיר נופלים הכוכבים כולם עכשיו,

וריח לחם ופחים קופאים מקור.

אני יודע להבדיל היטב

בין סתם כוכב

ובין שבר אור.

*

תל אביב של פעם (1973) לפנות בוקר. צינה... וארגזי לחם נערמים בפתחי המכולות, כפי שהיה נהוג אז, לפני עידן רשתות השיווק הגדולות והמעדניות. בשעות הללו היו עובדי הניקיון מוציאים את פחי הזבל מחצרות הבתים לרחוב הצונן, לפני שמכונית הזבל הגדולה מגיעה, כדי לרוקן אותם... השחר מבצבץ לו מבעד לעננים, והמשורר כבר יכול להבדיל בין הכוכבים הדועכים (העבר...) לשברי האור הראשונים של הבוקר המסתננים מבעד לעננים, ומביעים תקווה לבוקר חדש ולעתיד טוב יותר, באהבה...

הרחובות הולכים לישון - כאילו אנשים,

חתולים עוברים, בדרך הראשית.

הדוושה במכונית עושה לי רעשים,

אולי היא שרה שיר.

*

בתוך השקט הפסטורלי הזה, מקרטע לו המשורר במכוניתו החבוטה ברחובות הריקים, כשהעיר נמה עדיין את שנתה; ורק חתולי הרחוב משוטטים להם בין הפחים בדרך הראשית... (הדוושה היא, כמובן, דוושת הקלאץ' החורקת במכוניות הלא אוטומטיות של אז...) השקט הזה מעורר מחשבות על אהבה ישנה; ואהבה - אצל המשורר שלנו - מתחברת לשיר. ואולי האהבה היא בכלל האהבה לשירה ולהצלחה. כאמור, התקליט הזה סימל עבור ארצי יציאה ממשבר עמוק, אחרי ארבעה אלבומים שנכשלו מסחרית.

זה לא נכון, איני חושש לומר שאת יפה,

את המילים, ימים רבים אני שומר.

העיר הזאת נרדמת ואולי אני עכשיו -

אומר מילים הרבה.

*

אהבות אבודות משתקות לעיתים את מעיין היצירה וגם המשורר שלנו מעיד על עצמו שהוא 'תקוע' ואינו מצליח לבטא את אהבתו. אבל, העיר הנמה את שנתה משחררת אצלו משהו; ופתאום, הוא מרגיש חופשי לומר לעצמו הכל...

הרחובות הולכים לישון - כאילו אנשים,

חתולים עוברים, בדרך הראשית.

הדוושה במכונית עושה לי רעשים,

אולי היא שרה שיר

*

ושוב הבית החוזר, המחבר אהבה לשיר...

אני נזכר עכשיו תביני,

כי היה לי טוב.

כשאין לי שיר, אני נזכר בך וחולם.

את מה שיש לומר, עכשיו,

מחר,

אני אכתוב,

הנה היום עולה.

הבית האחרון מביא את זיכרון האהבה, הטוב שהיה עצור בקרבו זמן רב (כשאין לי שיר...); וכדרכם של משוררים עם אהבות אבודות, שהחסם משתחרר גם המילים תזרומנה... אבל מחר (כי היום, השלווה עוד מעט תגיע אל קיצה; והיום כבר עולה...

פשוט, מרגש, מחמם את הלב... והנה הביצוע: 

[לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *