גדעון שניר: להיות צודק וגם חכם?

[בכרזה: מה עדיף להיות - צודק או חכם? הכרזה: ייצור ידע]

[בכרזה: מה עדיף להיות - צודק או חכם? הכרזה: ייצור ידע]

"להיות צודק וגם חכם" היא כנראה משימה לא אפשרית, בקונסטלציה המיוחדת בה נמצאת מדינת ישראל. החשש העולה ממגוון האירועים שתוארו כאן הוא, שישראל לא יוצאת טוב לא כצודקת ולא כחכמה, ברוב המקרים.

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' לעומת ה'מערבית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכלה', לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

בטוח לא צודק – וכלל לא בטוח שזה חכם

הדיון הפנימי בישראל בין שני הקטבים: "צודק או חכם", מלווה את יחסי מדינת ישראל ופלסטין מאז הקמתה. למונחים אלה יש היבטים, תרבותי ופרקטי, בעלי השפעה הדדית.

כך נמצא בסקר בין-תרבותי: במענה לשאלה "מה יותר חשוב, להיות צודק או חכם" שהוצגה למאתיים אנשי עסקים מישראל ומהודו, השיבו 90% מההודים כי חשוב יותר להיות צודק. לעומתם, 90% מהישראלים חושבים שחשוב יותר להיות חכם!

בכרזה: בסקר בין-תרבותי: במענה לשאלה "מה יותר חשוב, להיות צודק או חכם" שהוצגה למאתיים אנשי עסקים מישראל ומהודו, השיבו 90% מההודים כי חשוב יותר להיות צודק. לעומתם, 90% מהישראלים חושבים שחשוב יותר להיות חכם!

[בכרזה: מה עדיף להיות - צודק או חכם? הכרזה: ייצור ידע]

זה רלוונטי גם לסוגיה הישראלית-פלסטינית...

בפרספקטיבה רחבה יותר נמצא, שהבדל זה תואם את מערך היחסים בין ישראל (מערב) והקהילה המוסלמית באזור (מזרח), המסביר מדוע הפלסטינים מדברים על "שלום צודק ובר קיימא" בעוד שישראל - המעצמה הצבאית החזקה ביותר באזור - מדברת על "גבולות ברי הגנה". עניין הצדק כמעט ולא נשמע. האירועים לאחרונה בהר-הבית מאפשרים לנו לבחון יחסים אלה גם במישור הפרקטי.

נתחיל בעימות המכונן של מלחמת 1967 שנכפתה ע"י הערבים; ובמיוחד, ממלכת ירדן שבעימות עם ישראל ירתה את הכדור הראשון. לכן כיבוש הגדה המערבית היה צודק מכול היבט. השאלה היא, האם מאז התנהלותה של ישראל היא חכמה.

מדיניות ישראל נעה בין שני קטבים:

  • מצד אחד: הדרישה לצדק, המאפשרת את שיבת היהודים למכורתם ההיסטורית, שמשמעותה סיפוח הגדה המערבית למדינה אחת;
  • ומנגד: התובנה, שנדרשת הפרדה בין שני העמים כדי לשמר רוב יהודי במדינת ישראל, יחד עם תיקוני קו שביתת הנשק כדי להבטיח גבולות ברי הגנה. נכון לעכשיו לא הצליחה המדינה לשכנע את הפלסטינים שהמודל הפרקטי הוא הישים ביותר, מאחר ולהם יש תחושת צדק שונה, המלווה בחזון לאומי הנגזר מאמונה דתית, שמושג הצדק בה שונה לחלוטין.
[בתמונה: מלחמת ששת הימים נכפתה ע"י הערבים; ובמיוחד, ממלכת ירדן שבעימות עם ישראל ירתה את הכדור הראשון. לכן כיבוש הגדה המערבית היה צודק מכול היבט. השאלה היא, האם מאז התנהלותה של ישראל היא חכמה.... התמונה באדיבות פארק לטרון. שם הצלם אינו מוזכר]  

[בתמונה: מלחמת ששת הימים נכפתה ע"י הערבים; ובמיוחד, ממלכת ירדן שבעימות עם ישראל ירתה את הכדור הראשון. לכן כיבוש הגדה המערבית היה צודק מכול היבט. השאלה היא, האם מאז התנהלותה של ישראל היא חכמה.... התמונה באדיבות פארק לטרון. שם הצלם אינו מוזכר]

גופים פוליטיים שונים בישראל החלו לאמץ לעצמם את הנרטיב הפלסטיני ופעלו לתיקוני צדק, כמו הסכמי אוסלו...

האם היה זה מהלך חכם להכניס את צבא אש"פ ללב הארץ? המציאות מראה שהתוצאה היא אסונית מבחינתה של ישראל, הנמצאת מאז תחת מתקפות טרור סדרתיות אכזריות, ובעידן של חוסר וודאות ביטחונית, ללא פתרון מדיני באופק. בדיעבד אפשר להניח שניתן היה למצוא פתרונות טובים יותר (כמו תכנית אלון למשל) אלמלא הכניסה ישראל במו ידיה - מתוך נאיביות ותחושת אשמה - את קן הצרעות הפלסטיני לקרבה.

[בתמונה: יגאל אלון כשר החוץ, נובמבר 1975. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff / Anefo קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0 nl]

ישראל לא חדלה להציע תוכניות היפרדות שיאפשרו לפלסטינים לממש את חזונם למדינה ריבונית, וגם יספקו ביטחונות מסוימים למדינת ישראל- שכולם נדחו.

בצר לה אימצה ישראל את היוזמה של אריק שרון לפינוי רצועת עזה מכול נוכחות יהודית (2005). הוא עשה זאת תחת הציפיה שהעולם יריע לו, ושהפלסטינים יעריכו את המחווה הישראלית המלווה באזורי תעשיה מספקי פרנסה, אספקת מים וחשמל, ושרותי רפואה מהמתקדמים ביותר באזור - רק שיחדלו מהטרור ויצטרפו למימוש חזון "מזרח תיכון חדש" בסגנון סינגפור.

[בתמונה: ישראל הכניסה במו ידיה - מתוך נאיביות ותחושת אשמה - את קן הצרעות הפלסטיני לקרבה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jcbeni לאתר Pixabay]

[בתמונה: ישראל הכניסה במו ידיה - מתוך נאיביות ותחושת אשמה - את קן הצרעות הפלסטיני לקרבה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jcbeni לאתר Pixabay]

אולי צודק. אבל חכם?

אמנם ניתן לטעון, שהיה במהלך הזה מידה מסוימת של צדק אוניברסלי, אך האם היה זה "חכם" מבחינת האינטרסים של מדינת ישראל? נכון שההתנתקות מעזה נהנה מהסכמה ציבורית מסוימת (רוב של קול אחד בכנסת), תחת ההבטחה ש"אם הם יעזו לירות עלינו, אז נכנס בהם בכול הכוח".

אז הם ירו, וישראל החליטה שזה לא נורא לחיות תחת טפטוף רקטות (לא פגע בגן ילדים...), ואימצה את הסיסמה המאלחשת "הכלה ואיפוק - זה כוח" כדי לתרץ לציבור, מדוע ביטחונו הופקר ומדוע אינה שמה קץ לטרור הפלסטיני, כפי שהובטח מעל כול במת בחירות. מאז, השתלט החמאס על הרצועה, והוא מפעיל טרור סדרתי על שליש מדינת ישראל בסבבי לחימה בלתי פוסקים - ברוח האמונה, שלעולם לא יחדלו מהמאבק המזויין לשחרור כול פלסטין ההיסטורית מהנוכחות היהודית - ומסית את ערביי הגדה להצטרף למאבק המזוין, כפי שלמדנו מהמהומות האלימות היום בירושלים. אז כנראה, מהלך לא כל כך חכם!

סוגיית הריבונות הישראלית בירושלים עלתה במלוא חריפותה בהתמודדות של ישראל מול הטרור וההפגנות האלימות של הפלסטינים בירושלים, באופן שהקריאה "הר הבית בידנו" נראית חסרת בסיס. ממשלת ישראל החדשה נקלעה לקונפליקט, בין הרצון להפגין נחישות התקפית במאבק נגד הטרור - שהוזנח זה שנים - ובין החשש מהתלקחות אלימות מרובת נפגעים בכול הארץ, תמונה שממנה ישראל תצא נפגעת ומוקעת בזירה הבין לאומית, שלא לדבר על משבר פוליטי פנימי חריף המוביל להתפרקות ממשלת הקואליציה.

מסיבות אלה, מובנות המגבלות שהטיל הדרג המדיני על מערכת הביטחון, שלא לגרום למותו של אף פלסטיני, מצד אחד; וחסימתם של יהודים החפצים להעלות קורבנות בהר-הבית ואת צעדת דגלים בשער שכם, כדי לא לספק עילה לחמאס ולפורעים הפלסטינים.

[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

[בכרזה: מדינה בהכלה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PublicDomainPictures לאתר Pixabay]

[בכרזה: מדינה בהכלה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PublicDomainPictures לאתר Pixabay]

"מספיק שאני יודע שאני הריבון, ואין צורך להוכיח זאת כול הזמן בכול מחיר"??

נראה שהדרג המדיני אכן מקבל בעיקרון, שיש צדק מסוים בדרישת יהודים לחופש פולחן בהר הבית; אך סמיכות החגים (רמדאן ופסח) יש בה פוטנציאל נפיצות חמור, שמן החכמה לנטרל אותו ככול הניתן חרף הוויתור הנקודתי על עקרון הריבונות הישראלית בירושלים.

התומכים במהלך הקרבת עקרון הריבונות, מצדיקים זאת בכך שמדובר בוויתור טקטי נקודתי, למען מטרה חשובה יותר בנקודת הזמן הזו. ויש הטוענים ש"מספיק שאני יודע שאני הריבון, ואין צורך להוכיח זאת כול הזמן בכול מחיר".

מנגד יש הרואים בחומרה את ההתקפלות הישראלית בעניין הריבונות בנימוקים הבאים:

  • ריבונות אינה מסתכמת באמירה ש"מספיק שאני יודע מהם גבולות הבית שלי. כי ריבונות היא בעיקר מה האחרים חושבים, האם הם רשאים לחדור לביתך כראות עיניהם ולעשות בה כרצונם. זוהי התודעה הנקבעת עי סמלי הריבונות האוניברסליים, שאותה יש לטפח ולתחזק באופן שיטתי, כמו את גדר ההפרדה והיחסים בהר-הבית.
  • גדר אינה כול כך מחסום, כמו תמרור אזהרה של ריבונות האומר "אין מעבר ללא רשות". ברגע שנבעו חורים בגדר המפרידה ואיש לא טרח לבלום - מועבר בכך מסר של אובדן משילות, המעודד ומעניק תקווה להצלחה בקרב החפץ ברעתך.
  • עצם המושג: "די בגפרור אחד כדי..." מעיד על בעיה חמורה של שברירות, תוצאה של הבלגה ממושכת, הליכה על קצות האצבעות כדי לא להרגיז, הפגנת חוסר אונים - העלולה לעורר את האשליה שאוטוטו עם עוד קצת לחץ,ומודינת היהודים תקרוס לתוך עצמה כמו כוכב גוסס...
[בתמונה: גדר אינה כול כך מחסום, כמו תמרור אזהרה של ריבונות האומר "אין מעבר ללא רשות". ברגע שנבעו חורים בגדר המפרידה ואיש לא טרח לבלום - מועבר בכך מסר של אובדן משילות, המעודד ומעניק תקווה להצלחה בקרב החפץ ברעתך. התמונה היא צילום מסך]

[בתמונה: גדר אינה כול כך מחסום, כמו תמרור אזהרה של ריבונות האומר "אין מעבר ללא רשות". ברגע שנבעו חורים בגדר המפרידה ואיש לא טרח לבלום - מועבר בכך מסר של אובדן משילות, המעודד ומעניק תקווה להצלחה בקרב החפץ ברעתך. התמונה היא צילום מסך]

לדיון הזה נוסף ערך הכבוד...

הערך 'כבוד' המאפיין את תרבות האזור כפי הפתגם "מי שאינו מכבד את עצמו - אינו ראוי לכבוד מאחרים", ככה זה אצל הפלסטינים המוסלמים. בתרבות המערב כולל ישראל, נחשבים "משחקי כבוד" למשהו ארכאי ונחות. מנגד, בתרבות המזרח, לא מקבלים בסלחנות פגיעה בשמו וכבודו של הנביא (שארלי הבדו), וגם לא שריפת סמלי לאום.

כאשר ישראל מוחלת על כבודה ומתירה לפגוע בסמלי ריבונותה, היא משדרת שאינה ראויה ליחס של כבוד (ראה נאום ראש ממשלת ירדן), מה עוד שישראלים רבים תורמים לכך באמירות של זלזול בסממני כבוד לאומי ("אני לא צריך להפגין ריבונות, דגל הוא רק סמרטוט, הכותל הוא בסה"כ אבנים, שלא שווה להילחם עליו וכו'), אינם מבינים את הנזק שהם גורמים לאינטרס ההישרדות של מדינת ישראל באזור כבר בטווח הבינוני.

לסיכום: "להיות צודק וגם חכם" היא כנראה משימה לא אפשרית בקונסטלציה המיוחדת בה נמצאת מדינת ישראל. החשש העולה ממגוון האירועים שתוארו כאן הוא, שישראל לא יוצאת טוב, לא כצודקת ולא חכמה, ברוב המקרים.

אכן יש מצבים בהם ראוי להמיר את הצדק בחכמה במשמעות של ויתור על נכסים בעלי אינטרס לאומי, זה אפשרי כול עוד מדובר באירועים נקודתיים עם מהלכי תיקון. כי רציפותם של אירועי הבלגה, ויתורים, מאמצי פיוס, הכלה, הסדרה ומחוות חד צדדיים, עלולים להסתכם בנזק משמעותי בטווח הארוך ליכולת ההישרדות באזור. לכן, תהליך קבלת ההחלטות חייב תמיד לקחת בחשבון את ההשלכות ארוכות הטווח של כול מהלך, בהתייחס למערכת הערכים התרבותיים הגלויים והנסתרים שבסיס החשיבה ותפיסת העולם של הצדדים הניצים לקונפליקט.

ד"ר גדעון שניר: רציפותם של אירועי הבלגה, ויתורים, מאמצי פיוס, הכלה, הסדרה ומחוות חד צדדיים, עלולים להסתכם בנזק משמעותי בטווח הארוך ליכולת ההישרדות באזור. [הכרזה: ייצור ידע]

[הכרזה: ייצור ידע]

ישראל צריכה להחליט באיזה משחק ובאיזה מגרש היא משחקת

נכון לעכשיו, ישראל מנסה לשחק שחמט רציונלי אינטליגנטי; אך מולה, על אותו מגרש, משחקים שש-בש, ובשניהם, נראה שישראל בבעיה.

כול העולם, וגם בתוכנו, תולים את אשמת המצב הנפיץ בהיעדר "אופק מדיני" שישראל אחראית לכך. זו נבזות כי נכון לעכשיו רק ישראל חזרה והציעה נסיגה מ- 98% מהשטחים שבמחלוקת, בעוד שהפלסטינים לא זזו מילימטר לכיוון פשרה היסטורית. המחלוקות הפנימיות בתוכנו, לגבי דרך ההתנהלות הנכונה, נעים כמטוטלת בתחום שבין צדק וחכמה.

נקווה שהחכמה שלנו לא תהיה רק "בדיעבד", והתבונה תביא גם לצדק היסטורי לעם ישראל.

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' לעומת ה'מערבית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכלה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

 

One thought on “גדעון שניר: להיות צודק וגם חכם?

  1. הבעייה שהצדק הוא יחסי וניתן לשחק איתו על ידי הפחת שקרים. אתמול היה יום השואה. מכונת התעמולה הנאצית הייתה מומחית בהפצת שקרים. הפכו את היהודים, מיעוט ללא כל כוח פיזי אבל נמצא בצמרת המדינה מבחינה כלכלית ותרבותית, לישות נחותה ומסוכנת שיש לנטרל אותה ללא רחמים. לעומת זאת ה"ארים" והגרמנים בראשם נועדו להיות עם של אדונים ולשלוט בעולם. הם הצליחו לשכמע את רוב הגרמנים והאוסטרים בצדקתם והחלו במסע מטורף להשתלט על אירופה תוך כדי השמדת היהודים ועוד כמה אוכלוסיות חלשות (צוענים, הומוסקסואלים, קומוניסטים ועוד). היו הרבה מדינות שכפרו בצדקת הנאצים, חלקם נרמסו על ידי הגרמנים כמו פולין, בלגיה, הולנד, צרפת, יון, סרביה, או נקלעו למלחמה אכזרית כמו ברית המועצות ובריטניה. היו כמה חכמים שהצליחו לשרוד את את הצונמי הנאצי, בולגריה ופינלנד למשל. המודל של הגזע הארי העליון היה שקרי, הרי הנאצים כרתו ברית עם היפנים שכלל וכלל אינם ארים וגם עם הספרדים והאיטלקים שגם לא מייצגים את הטיפוס הארי האידיאלי. יתר על כן בצפון אפריקה הם לא נגעו בערבים שהם לא פחות שמים מהיהודים. בקיצור הצדק שלהם שהתבטא בתורת הגזע היה שקרי. התנועה הציונית מבוססת על הטענות הצודקות שהיהודים מקורם בארץ ישראל והואיל ואין להם טריטוריה אחרת זכותם לחזור למכורתם. לאחר ששטחים גדולים מארץ ישראל נרכשו כדין על ידי יהודים נוצרה עובדה חדשה של ישוב יהודי גדול על חלקים נרחבים של ארץ ישראל. השואה יצרה מצב שרוב אומות העולם הכירו בצדקת הרעיון הציוני וככה קמה מדינת ישראל. לעומת הציונים קמה תנועה ערבית, לאו דווקא בארץ ישראל שסברה שארץ ישראל היא אדמה מוסלמית קדושה ויש להחזיר את הגלגל אחורה ולפנות את ארץ ישראל מהיהודים. כמו הנאצים הערבים מפיחים שקרים כדי לקדם את מטרתם. זה מתחיל בהכחשת השואה ונגמר בטענה שהיהודים מהווים סכנה למיתחם אל אקצה. בפועל הם בטיפשותם התנכלו ליהודים בארצות ערב שרובם עלו לישראל ועיבו את האוכלוסיה היהודית בארץ הקודש. כל הטירור האנטישמי שהמהגרים הערבים באירופה המערבית (צרפת, בלגיה, גרמניה) ובארה"ב הפוגעים פיזית ביהודי הגולה דוקא מחזק את הנרטיב הציוני שיהודים יכולים להגן על עצמם רק בישראל. כך שנראה שהטענות הערבים שלמען הצדק הטוב היהודים יכולים להתגורר ברווחה מחוץ לישראל אינו נכונות והערבים עצמם דואגים לערער אותם. אם כל זאת גם הצד היהודי לא 100 אחוז צודק. חלק גדול של שטח ישראל היום הייתה אדמה בבעלות ערבים עד 1948, ויש גם בעיית הפליטים הערבים, הכפייה הדתית ועוד.
    לעומת הצדק שהוא יחסי, החכמה יותר חד-משמעית. עד 1967 הסתדרנו יפה בלי לעלות להר הבית. מתחם אל אקצה נתפס על ידי הציונות הדתית כעוול משווע שנעשה לעם היהודי על ידי האסלם האמפריאליסטי. הנוהג לעלות להר הבית עם טלית ולהתפלל שם, אולי זה צודק אבל בהחלט לא חכם. לדעתי, אם היהודים היו חכמים הם היו מחרימים את הר הבית ואם אף יהודי לא יבקר שם, הוא יאבד את מעמדו כחוד החנית של ההתנגדות הערבית לנוכחות היהודים בארץ ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *