גרשון הכהן: בחירות מרץ 2021

[בתמונה: הבלטה רדוקציוניסטית של כל שאלת הבחירות, על כן או לא לנתניהו, משולה לקבוצת נוסעים בהמתנה על הרציף בתחנת הרכבת בברלין, ונתונה במחלוקת לאן נוסעים מזרחה או מערבה. הוויכוח נערך מול שתי רכבות שעומדות בתחנה זו לצד זו, אחת לוורשה והשנייה לפריז. בשלב מסוים - בהעדר יכולת הכרעה באיזה מהן לבחור - מישהו הצליח להסיט את הדיון לשאלת לגיטימיות נהג הקטר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי victoraf לאתר Pixabay]

[המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת 'האומה'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מעצבי דעה בשמאל ובמרכז הישראלי מבקשים לבנות תמונת ניצחון, כאילו עמדה מערכת הבחירות מראשיתה על שאלה אחת, בעד או נגד נתניהו לראשות הממשלה. ציוץ ברוח זו הכריז: "צריך להדגיש, הבחירות היו בנושא אחד בלבד: כן או לא לנתניהו. והגוש נגד נתניהו ניצח. רובו של העם לא רוצה בהמשך כהונתו של ראש ממשלה נאשם בפלילים. אין קשר בין ימין ושמאל..." (אביעד גליקמן, טוויטר)

מדובר בתחבולה מלאת עורמה, תעמולה שבאה להסיט את הציבור הישראלי מהדיון המהותי לעתידו. בשיתוף פעולה חסר תקדים של אושיות תקשורת, מומחי משפט ומובילי מחאה, המירו את השאלות הגדולות הנטועות ברעיון ובדרך, בשאלה הממוקדת, כמו בסדרות ריאליטי, באיש אחד, בהתנהלותו ובתכונותיו. במעטפת החיצונית של הדיון הציבורי, התחבולה השיגה את מטרתה. היא  דחקה לרגע את המחלוקות המהותיות הבוערות במבנה העומק של שיקולי הבוחרים והמירה אותן בשאלה אחת פשוטה: כן או לא לנתניהו.

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על עורמה ותחבולה, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'תעמולה', לחצו כאן]

[מקור התמונה המקורית: פייסבוק. הכרזה: ייצור ידע]

אלא, שלמרות כל מאמצי התעמולה, הציבור ברובו לא נטש את חובתו לשאלות היסוד הניצבות במבנה העומק של הסיפור הישראלי. מכאן ההסבר העיקרי לתמיכה היציבה בנתניהו. השקפת העולם, המודעת והבלתי מודעת, על הדרך הראויה למדינת ישראל בשאלת תכליתה כבית לאומי לעם היהודי, היא שכוננה גם בבחירות אלה את שיקולי הבוחרים והיא שתמשיך לקבוע גם בבחירות הבאות.

שאלת היסוד: חזון מדינת ישראל

המפעל הציוני תקוע בשנים האחרונות על פרשת דרכים. הדרך האחת מובילה אל חזון מדינת ישראל כמדינה יהודית, כביטוי לשאיפת הדורות לגאולת ישראל. ברוח מגילת העצמאות (ראו תמונה משמאל), שפנתה בסיומה, בקריאה לעם היהודי: "להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".

[תמונת מגילת העצמאות משמאל היא נחלת הכלל]

הדרך האחרת מבקשת להשתחרר מכל פנטזיה של חזון גאולה. אוחזת בבשורת חברה אזרחית, במדינה משגשגת שכיף לחיות בה, בשאיפה ללא יותר ממדינת חוק מתוקנת, סוג של דנמרק על שפת הים התיכון. רוב מובהק בין בוחרי גוש נתניהו, יחד עם רוב בוחרי מפלגות סער ובנט, בחרו מתוך דבקות בדרך הראשונה.

הבלטה רדוקציוניסטית של כל שאלת הבחירות, על כן או לא לנתניהו, משולה לקבוצת נוסעים בהמתנה על הרציף בתחנת הרכבת בברלין, ונתונה במחלוקת לאן נוסעים מזרחה או מערבה. הוויכוח נערך מול שתי רכבות שעומדות בתחנה זו לצד זו, אחת לוורשה והשנייה לפריז.

בשלב מסוים - בהעדר יכולת הכרעה באיזה מהן לבחור - מישהו הצליח להסיט את הדיון לשאלת לגיטימיות נהג הקטר. הרכבות בתחנה ממש צמודות ודי דומות זו לזו. שאלת הבחירה בנהג הקטר נראית לרגע כשאלה מוחשית יותר שאפשר אולי להגיע בה לידי הכרעה.

אלא שמרגע שהרכבת יוצאת מן התחנה, לא משנה מי יהיה נהג הקטר, המסילה היא שתיקבע לאן מיועדת הרכבת.  ובחזרה לנמשל, נפתלי בנט או גדעון סער, כראש ממשלה בקואליציית שמאל יהיו כנהג קטר שעלה על הרכבת הניצבת על המסילה המובילה ליעד האחר. במושגי הנמשל, זו מסילה המובילה לחברה אזרחית מנותקת מכל חובה לגאולת ישראל ולתוכנה המהותי של מדינת ישראל כמדינה יהודית.  גם אם ישבעו במחויבות לגאולת ישראל, המסילה תוביל אותם ליעד האחר.

נתניהו, לעומתם, גם אם אינו המנהיג הנושא במוצהר את דגל  גאולת ישראל, יושב בכוח בוחריו, בתא נהג הקטר, על רכבת המונחת על מסילת המדינה היהודית. כאן טמון ההבדל המהותי שמציג את כל מערכת הבחירות באור אחר.

חבר הכנסת יאיר גולן ועמו כמה מנהיגים פוליטיים בגוש מתנגדי נתניהו, הציעו להניח בצד לשנה שנתיים, את השאלות הגדולות השנויות במחלוקת; על מנת להצליח להיפטר מנתניהו ולהתמקד בשיקום הכלכלה והחברה, בהתמסרות לסדר יום אזרחי. אלא  שמבחינת המציאות, אין אופציה ממשית להשעות לפרק זמן את שאלות עתיד עם ישראל בארצו, בהן סוגיית עתיד המרחב ביו"ש ובקעת הירדן. המאבק המתנהל בשטח על השליטה בשטחי C,  אינו ממתין ליהודים עד שיחליטו מה הם מבקשים במולדתם. כל ממשלה בירושלים, גם אם תבקש לדחות הכרעתה, לא תוכל להימנע מנקיטת עמדה בהתוויית דרכי הפעולה לעיצוב העתידי של המרחב. בהיבט זה, הצטרפות מנהיגים ימניים כסער ובנט לקואליציית מפלגות השמאל, גם אם יעמדו בראשות הממשלה, ימצאו עצמם חסרי השפעה בשאלות הגורליות העומדות על הפרק.

ההסבר להצלחת התחבולה שדחקה את מערכת הבחירות להצגתה כממוקדת בשאלה האחת - בשאלת נתניהו, טמון בכוח השפעתן של שתי מגמות:

  • המגמה האחת היא המאמץ שהובילו חברי הכנסת יאיר לפיד ובני גנץ, להצגת "המרכז השפוי" כבשורה רלבנטית לעת הזו.
  • המגמה השנייה בהובלת חברת הכנסת מירב מיכאלי שביקשה להציג את דרכה כהמשך לדרכם של האבות המייסדים במפלגת העבודה.

שתי מגמות אלה סייעו לטשטוש שאלות היסוד הבוערות, הניצבות בדרכה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

האם יש למרכז הישראלי סיפור?

אולי כברירת מחדל אולי מטעמי נוחות, קיימת בציבור הישראלי נטייה להימצא במרכז המפה הפוליטית. השר מיכאל ביטון, מבכירי מפלגת כחול לבן נוהג לציין כי  80% מהחברה הישראלית מסכימים ברוב  הנושאים המרכזיים שעל סדר היום.

לפי יאיר לפיד: "אם המרכז יצליח לגרום לבוחרים לחשוב על הבחירות כעל מאבק בין האידיאולוגיות של העבר לפרקטיקה של העתיד, במלחמתם של האנשים האחראים בחסרי האחריות - הוא ינצח." (מסע אל העתיד, עמ' 43; ראו תמונת כריכה משמאל). כאן מתחיל מבחינתי הדיון עם בשורת המרכז: האם מטעני משמעות אידיאולוגית ציונית על המחלוקות הכרוכות בהם,  הם רק נטל מן העבר?

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של יאיר לפיד, "מסע אל העתיד", שראה אור בהוצאת ידיעות ספרים. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אכן, את המחלוקת בין קבוצות הקצה בשולי המרכז, מחוללות  שתי קבוצות  שלא וויתרו על חלומם, חלום גאולת העם והארץ מצד אחד, מול  חלום השלום והנורמליות האוניברסלית מצד שני. לשתי קבוצות אלה יש סיפור שעיצב במאה שנות מאבק ציוני, זהות ומשמעות.  בהסטת החלומות הגדולים לשוליים לא ברור כלל אם יש לבשורת המרכז סיפור ממשי.   מה שבסופו של דבר מוביל במגמה זו הוא  הצטמצמות לענייני ה'כאן ועכשיו', כך  שהייאוש יהיה יותר נוח-  כמו בזוגיות אפורה ויציבה שוויתרה על תשוקה, אהבה וחלומות גדולים.

העניין הוא שבמגמת ההתכנסות לסדר יום נורמלי, לא נותר מקום לדרכו הציונית של דוד בן גוריון שגם לאחר קום המדינה חזר והדגיש:  "למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות" (כוכבים ועפר, עמ' 32)  בגישה כזו התובעת סיפור של ייעוד וייחוד,  טמון מטען כבד שמגמת ההתכנסות למרכז מבקשת לעקוף.

[התמונה: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר. הכרזה: 'ייצור ידע']

אחרי הכול, לבשורת המרכז המתמקדת בהסכמות לענייני היום יום, אין סיפור לקיומנו דווקא כאן. כל סיפור אחר יחייב בירור עומק הכרוך במחלוקות.  איזה תשובה יכולה לתת בשורת המרכז לשאלת היסוד הישראלית מדוע חובה להמשיך להתקיים דווקא כאן,  במוקד הר געש פעיל אם במרחב הגלובלי, בברלין או בקליפורניה יש פיתוי לאפשרויות נוחות ובטוחות יותר? זו לדוגמה הצעת יוסי קליין בהארץ: "לו אני בן 20-30 הייתי עוזב את הארץ תיכף אחרי הקורונה...למי שאיננו חרדי או דתי אין מה לחפש פה..." (הארץ, "מה הייתי עושה לו אני בן עשרים או שלושים", 31.3.21)

למדינת ישראל והמפעל הציוני הנאבקים מעל מאה שנים על עצם היכולת להתקיים, חייב להיות סיפור יהודי-ישראלי עדכני, שמעניק תוכן ומשמעות למצוקת הקיום במאבק מתמשך, בארץ  אבות. בהתכנסות למרכז המפה הפוליטית, הסיפור הזה הולך לאיבוד. בהעדר סיפור עומק שיכול להעניק לעם משמעות  לחייו לסבלו ולתקוותיו, הסיטו את הדיון לשאלת לגיטימיות נתניהו.

הסטייה הגדולה מדרכן של מפלגות הפועלים החלוציות

הצלחתה של חברת הכנסת מירב מיכאלי (ראו תמונה משמאל) בהצלת מפלגת העבודה, לוותה בטענה שהיא משמרת את הזיקה לאבות המייסדים מקימי המדינה.

[בתמונה משמאל: מירב מיכאלי - עכשיו יהיה קצת יותר שקט... מקור התמונה: פייסבוק]

אלא שעיון ביקורתי בהשקפת עולמה, יגלה שמדובר בהיסט  משמעותי מדרכם של המייסדים בהנהגת מפא"י, אחדות העבודה ואפילו מפ"ם.. השינוי שהתרחש במפלגת העבודה ביחס לדרכם החלוצית של המייסדים, לא הותיר בסיס לגרעין רעיוני  משותף.  ההיסט כה גדול שמפלגת מרב מיכאלי היא למעשה  מפלגה סוציאל דמוקרטית במתווה אירופי. בין זה לבין מורשת מפלגת העבודה הישראלית הישנה, לא מתקיימת אפילו זיקת  מוטציה.

הדרך החילונית ליברלית הנאבקת בעשורים האחרונים על מעמדה  במרחב הציבורי, מבקשת לשכנע כי הציונות ביסודה הייתה חילונית.  נכון שבאמות המידה של בני ברק ההלכתית, בן גוריון וברל כצנלסון, הם חילונים גמורים. אולם עיון עומק בכתביהם  מעלה אפשרות למבט אחר: יותר משהמהפכה הציונית ביטאה מעבר מדפוסי הגיון דתי, לדפוסי הגיון  חילוני, היא ביטאה שינוי במסגרת ההתייחסות המכוננת את המעשה הדתי. בכתביו ובנאומיו, בן גוריון השתמש במודע  במושגים יהודיים טעוני תוכן דתי. בדיון במועצת ההסתדרות, בפברואר 1937, קבע לדוגמה: "הגדרת ה'מטרה הסופית' של הציונות אינה אלה הגאולה המלאה והשלמה של העם היהודי בארצו. קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית." (במערכה כרך א' , עמ' 190)

תפילת "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" היא כמובן טקסט דתי. נאום פוליטי, גם אם שזורות בו המילים "קיבוץ גלויות" ו"גאולה", נחשב על פי הקשרו, למשהו אחר, שכביכול  אינו דתי. זו ההפרדה לה הטיפה הגישה המודרנית, בין הדתי לפוליטי, בין הדתי ללאומי. הציונות שהשיבה את היהודים לעשייה לאומית פוליטית מוצגת כך  כמעשה חילוני. אלא שבניגוד להוגים חילוניים הרואים תקלה בהגדרת הזהות היהודית באורח שאינו מפריד בין הדתי ללאומי, בן גוריון אחז בחיבור הייחודי בין הממדים וכך הדגיש:  "הדת היהודית היא דת לאומית, ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי." (כוכבים ועפר, עמ' 128)

בסיפור השורשים שאני מציע לחברה הישראלית,  לא תפנית חילונית חוללה את המעשה הציוני של מפלגות הפועלים, אלא תפנית בהבנת חובתו המעשית של יהודי למאמץ לגאולת עם ישראל. אניטה שפירא  במאמרה "המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה", היטיבה לתאר עד כמה  בראשית ימי ההתיישבות, הונע החזון הציוני על-ידי השראה דתית.

יונתן שם אור במאמרו "חמורים מחפשים משיח", (ליברל, ינואר 2021) הציע אבחון לטעויות העבר ושגיאות העתיד של השמאל הישראלי.  "הציונות נוסדה בידי אנשים חילוניים", קבע. מכאן המליץ על התיקון: "מי שרוצה להוביל את השמאל, מוכרח לצאת גם נגד הדת, גם נגד הדתיים".  הימין הישראלי תלוי, לטענתו בדתיים, באמונתם ש"הארץ שייכת ליהודים כי ככה כתוב בתורה". אלא שלמול טענתו זו של שם אור, חייבים להזכיר כי היה זה לא אחר מבן גוריון שהצהיר בהופעתו בפני וועדת פיל הבריטית בינואר 1937: "התנ"ך הוא המנדט שלנו...זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי והצהרת בלפור והמנדט הבריטי באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה". (במערכה, כרך א' עמ' 78) למול ההתנגדות החרדית לציונות, בן גוריון טרח להדגיש כי לא זו בלבד שאינו פונה עורף למורשת הדורות היהודית, אלא ממש להיפך-  פניו אל חיבור מחודש אל מורשת היהדות של  "רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושוע בן נון, משה רבנו". (במועצת מפא"י, מרץ 1941, במערכה ג', עמ' 52)

"עם ישראל בשביל מה אתה חי?" שאל א. ב. יהושע (ראו תמונה למטה), והוסיף:  "לא ההישרדות היא מעלה, אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה ובעיקר מה מחירה."  למפלגות הפועלים החלוציות היה בשאלות אלה סיפור יהודי גדול. לשמאל הישראלי של המאה ה-21, אין  כיום סיפור יהודי משכנע. התכחשות לחיבור למורשת היהודית, היא הסיבה העיקרית לאובדן דרכו של השמאל להנהגה הלאומית. במאמצי ההיחלצות מאובדן הדרך, העצימו את שאלת לגיטימיות נתניהו.

[בתמונה: "עם ישראל, בשביל מה אתה חי? א"ב יהושע. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Arielinson. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

סיכום

בבחירות האחרונות, לא פחות מאשר בימים ראשונים להקמת המדינה, עם ישראל המשיך להיאבק על דרכו, לנוכח צומת הדרכים עתיקת היומין: בין מדינה יהודית ייחודית בשאיפה לגאולת ישראל, לבין מדינת חברה אזרחית נורמלית ככל העמים. זו הייתה וממשיכה להיות שאלת היסוד להנהגת מדינת ישראל.

שאלה זו מכווינה את כל ממדי העשייה, גם את הגישה לשאלת ההשתלבות בקואליציה של מפלגת רע"ם בהנהגת חבר הכנסת מנצור עבאס. למדינת ישראל לא צריכה להיות מניעה מלשלב בממשלתה ייצוג ערבי. כל זאת בתנאי שהשילוב אינו מפר את סדר היום ותכנית העבודה של הממשלה כרשות מבצעת, במדינה המחויבת לייחודה ולייעודה כמדינה יהודית.

[בתמונה: מנצור עבאס: למדינת ישראל לא צריכה להיות מניעה מלשלב בממשלתה ייצוג ערבי. כל זאת בתנאי שהשילוב אינו מפר את סדר היום ותכנית העבודה של הממשלה כרשות מבצעת, במדינה המחויבת לייחודה ולייעודה כמדינה יהודית... התמונה היא צילום מסך]

ההתמקדות היתרה בשאלת נתניהו היא צונמי של תעמולה, מוכוון להסחת דעת מכל השאלות העיקריות האוחזות בעתיד עם ישראל וגורלו בארץ המובטחת.

מקורות והעשרה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.