[בתמונה: ריבונות... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Cazz לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר]

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 3 במאי 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

עצב רגיש בזהותנו הלאומית הוא הקושי הכרוך במאמץ המתמיד למימוש ריבונות (Sovereignty) במדינת היהודים. משמע, מימוש הזכות הבלעדית להפעיל סמכות עליונה על אזור גאוגרפי או קבוצת אנשים.

מנקודת מבטם של יהודי הגולה, בעיקר במבטה של יהדות ארצות הברית הליברלית, נמתחת ביקורת על המחיר המוסרי שאנו נאלצים לשלם במאבק זה, עד כדי לשאול עד כמה נכון וראוי לנו להמשיך את מפעל הריבונות היהודית בארץ ישראל.

אכן, בין קיומם של יהודי הגולה בארצות המערב בזהות קהילתית לבין קיומנו במדינת ישראל בזהות ריבונית, קיים פער משמעותי שלקראת יום העצמאות ראוי לתת עליו את דעתנו.

המאמץ לכינון ריבונות התהווה כידוע מאז ימי קדם, בשילוב מאזן בין ריבונות בממדיה הפוזיטיביים לבין ריבונות בממדיה הנגטיביים:

• בממדים הפוזיטיביים, ריבונות מתבטאת בתמיכה שמעניקה המדינה המודרנית לאזרח: בהענקת ביטחון, בכינון יציבות, בבניית בתי חולים בתי ספר, סעד בסיסי וביטוח לאומי.
• בממדיה הנגטיביים, ריבונות מתבטאת בהשלטת חוק כפייתית, במנגנון שיפוט וענישה, ובהפעלת כוח לצורכי פנים ולצורכי ביטחון.

[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

[בתמונה: האלוף גרשון הכהן. מתוך: אתר צבא ההגנה לישראל, ללא אזכור שם הצלם]

תבונת האיזון בין שני הממדים

בשני ימי ראש השנה אנו מזכירים, ביום הראשון את הולדת יצחק, וביום השני את העקדה. שני סיפורים אלה מבטאים את ריבונות האל, המתגלה מצד אחד ביכולתו הבלעדית לברוא ולהעניק חיים במעשה ההולדה; ומצד שני, היא מתגלה ביכולתו השרירותית ליטול חיים בגזירת העקדה. לבסוף, בקריאה "אל תשלח ידך אל הנער", יצחק נולד בשנית.

עם כל ההבדל בין האל לאדם, גם ריבון בשר ודם ביקש לממש ריבונותו על פי דגם זה. את יכולתו ליטול חיים, נהג לבטא במפגן ההוצאה להורג, בכיכר העיר, ואת יכולתו להעניק חיים הפגין באורח דרמטי, כאשר ברגע האחרון, ברצונו הטוב חנן את הנדון למוות. בשתי פעולותיו אלו באו לביטוי שני ממדי הריבונות, הפוזיטיבי והנגטיבי, ובתבונתו נדרש הריבון, מלך בשר ודם, לאיזונים הנכונים בין שניהם.

[בתמונה: ריבון בשר ודם מבקש לממש ריבונותו כך: את יכולתו ליטול חיים, הוא נהג לבטא במפגן ההוצאה להורג, בכיכר העיר, ואת יכולתו להעניק חיים הוא מפגין באורח דרמטי, כאשר ברגע האחרון, ברצונו הטוב, הוא חונן את הנדון למוות... התמונה היא נחלת הכלל]

ניתוק מהמציאות

בעת החדשה, הסביר הפילוסוף מישל פוקו (בתמונה משמאל), בהדגשת יתר של ערך זכויות האדם, הלכה והוגבלה אפשרותו של הריבון לממש ריבונות בממדיה הנגטיביים. לנוכח נכותו, מבקש מאז הריבון הנאור להעצים את דימוי ריבונותו בעיקר במרחב הפוזיטיבי, בהתמקדות בתמורה שהוא מעניק לאזרח.

[בתמונה משמאל: רישום פורטרט של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, רישום ידני שנעשה על ידי על פי כריכת הספר "סדר השיח", בנובמבר 2006. יוצר הקובץ: רועי בושי, GFDL]

לא לדיון תאולוגי כוונה כאן ההשוואה לריבונות האל, אלא להפך, דווקא להבנת מגבלותיו של שליט בשר ודם, כהיקש בהגיון 'קל וחומר': אם האל הכל-יכול איננו משתקף בכל מעשיו אך ורק כאלוהי חסד, על אחת כמה וכמה שזהו מצבו של שליט בשר ודם.

נתבונן לדוגמה בסוגיית המסתננים האפריקאים בפער התהומי בין ראיית הסוגייה במיקוד במצוקתו של הפליט הבודד, שאכן קשה לי כאדם להתעלם ממצוקתו ולסלקו מעל פני באכזריות, לבין ראיית הסוגייה מנקודת מבטו הכוללת של הריבון, המחויב להגן על מדינתו מפני הצפת מסתננים.

כאן מתגלה השקפת העולם הניאו-ליברלית, בניתוקה מקרקע המציאות. מה לעשות, והאמונה - שאם רק נחשוב ונפעל חיובי, גם המגמה המתהווה תהיה חיובית - לא תמיד מתממשת. במקום הזה נדרש הריבון גם למשילות מהסוג הנגטיבי.

[לקובץ המאמרים על משילות באתר, לחצו כאן]

[בתמונה: דילמת הריבונות שיוצרים המסתננים מאפריקה; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Pedro Ribeiro Simões לאתר flickr]

משילות מחייבת צעדים נגטיביים

קל ליהודי ליברל במנהטן או בפריז - ממרומי היכלי השן האוניברסיטאיים - לבקר את מדינת ישראל על כך שנקלעה למציאות, בה היא נדרשת גם לצעדי משילות נגטיביים. זו נקודת מבטם כדיירי קבע ב"בבתי המלון" שבהם בחרו להתגורר, באופן שחוסך מהם את השותפות באחריות לניהול כל ענייני תחזוקת המלון. במודע או שלא במודע, בחרו להישאר בניקיון כפיהם, כאשר מישהו אחר הנושא בעול השלטון הריבוני, עושה בעבורם את העבודה השחורה, כמו "גוי של שבת". לילה אחד, כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביליתי עם חניכיי הישראלים כאורחיי משטרת ניו-יורק, העוצרת מידי לילה כאלף איש. שם, גם כאשר מתעוררת ביקורת כלפי פעולת המשטרה, ברמיסתה סעיפי זכויות אדם, אין זו ביקורת הכרוכה בתסכול יהודי.

במדינת היהודים לעומת זאת, מכורח אחריותם הריבונית, היהודים עצמם נושאים באחריות ואף שותפים למעשים קשים. בשונה מארצות הגולה, כאן בארץ ישראל, אלו היהודים עצמם הנדרשים להצדיק מעשים קשים במבחן מוסריותם היהודית. זו תמצית הפיצול שהתחולל מאז ראשית הציונות ובמשנה תוקף מאז הקמת מדינת ישראל, בין יהדות הגולה, הממשיכה להתקיים בזהות קהילתית תוך הפקדת מטלות הריבונות בידי האחרים, לבין יהודי ארץ ישראל שבחרו בזהות יהודית ריבונית.

בהיבט זה, ישעיהו ליבוביץ (בתמונה משמאל) כביכול, צדק. אם מרכיבי הזהות היהודית הקהילתית הם אמת המידה לנאמנותנו למורשת אבותינו, כפי שהתפתחה באלפיים שנות גלות, הרי שבהחלט יתכן ונמצא מתחים עמוקים, בין המצפן המוסרי היהודי שהבאנו מבית אבא בגולה, לבין האתגר הריבוני. אם לעומת זאת, בחרנו חיי ריבונות במולדת התנ"ך, ראוי לנו לברר ולגבש מחדש בבחינה רעננה, קוים לדמותה המוסרית של ריבונותנו היהודית המתחדשת.

[בתמונה משמאל: ‏פורטרט‬ של ישעיהו ליבוביץ; הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י Bracha L. Ettinger - התמונה נחתכה ועובדה מתמונה Yeshayahu Leibowitz.jpg. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

לדוד בן גוריון הייתה בסוגיה זו עמדה ברורה. לשם כך כה נזקק לשיבה אקטואלית אל מוסר הנביאים, הנפרש במורכבותו הדיאלקטית הרחק מעבר לבשורת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ‘משילות’ באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/7/18.