גרשון הכהן: מבוכת שדה הקרב המשתנה

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Pixabay לאתר fexels]

[לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏.

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

*  *  *

שדה הקרב החדש יוצר מבוכה, שראוי להכיר בה. היא לא נובעת מאנשים בעייתיים, אלא מאתגר אמיתי בשדה הקרב; והאתגר הוא בכל הרמות: ברמה המערכתית אסטרטגית; וברמה הטקטית. כאחת.

  • ברמת המערכה, נוצרת מבוכה - למשל - בשאלה, בשביל מה נלחמים, ומה רוצים להשיג. זאת אומרת, צה"ל יכול להגיע לנהר ליטני בלבנון, ומפקד האוגדה ביצע את משימתו; אבל, צה"ל לא ניצח את המלחמה.
  • ברמה הטקטית. יש בעיות אחרות, כמו למשל, איך לנהל את הכוח בתוך מרחבים מאוד צפופים, שמקשים על לחימת טנקים.

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'טקטיקה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מערכה', לחצו כאן]

[מקור התמונה: Photo by Polina Tankilevitch from Pexels]

אתן כאן מספר דוגמאות לדילמות ששדה הקרב החדש יוצר:

האם תם עידן הטנקים?

רבים - שאינם מבינים מלחמה; אבל עושים את עצמם מבינים - מתבוננים על מלחמת נגורו קרבך, על מה שקרה לארמנים במלחמת אזרביגאן: רואים שדרות טנקים שהתרסקו בגלל 'חימושים משוטטים', שתקפו אותם, אחד אחד, מהאוויר; וטוענים שתם עידן השריון, כי בעידן הנשק החכם, ניטלה ממנו יכולת התמרון.

רק שאזרביגאן באה למלחמה עם צעצועי לחימה של המאה העשרים ואחד; וארמניה עם הגיון מלחמה של המאה הקודמת. לכן, התוצאה הזו אינה יכולה ללמד דבר; כיוון שנבעה, מאי הערכה נכונה של מערכת נשק חדשה ומשמעויותיה. אז נכון, שיש לטנק אויבים רבים מבעבר. אבל מה שצריך ונכון לומר על המלחמה בנגורנו קרבך, זה שאם הארמנים היו לומדים מחמאס ומחיזבאללה על העליונות שיש למערכות עיליוות של נשק משוטט ונשק של מזל"טים, הם היו עושים את האדפטציה המתאימה; ולא היו מתרסקים כפי שהתרסקו.

במציאות של המלחמה החדשה, לא ניתן לעשות שום מהלך מתמרן ממשי, בלי כוח הטנקים; וגם לא ניתן להעביר צבאו לתנופה בלי כוח הטנקים, כי כוח החי"ר, כשהוא הולך ברגל, הנמיגות שלו היא מהירה מאוד, אחרי קרב שניים הוא חייב בהתארגנות; השיריון הוא כוח עם יכולת תנופה; והשאלה היא איך מאפשרים את התנופה הזאת.

כשמסתכלים על שדה הקרב העתידי מבינים שחייבים טנקים; ומבינים שתהיה מלחמה שמחייבת תמרון, כי אנו זקוקים לניצחון. ניצחון זה לא להסביר כמה הרגנו וכמה מנענו אצלנו עם כיפת ברזל. המפות מדברות, הפוזיציה המרחבית מדברת, הנוכחות בשטח מדברת...

[להרחבה על הנשק המדויק במלחמת נגורנו קרבך, לחצו כאן] [להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: 'ייצור ידע']

כדי להגיע לשליטה במרחבים שמשנה את נקודת הפתיחה, ועליה מסתכלים, חייבים כוחות שריון שיכולים לנוע ולשהות במרחבאבל, שהייה במרחב הפכה לאתגר רציני, כי השהייה של השיריון במרחב דורשת לוגיסטיקה, דורשת תיקון תקלות דורשת טכנאים. ככל שהטנק יותר מורכב, קשה יותר להביא את הטכנאים לחזית ולא נרחיב. 

אבל אם מישהו חושב, שכל אלה הן סיבות למה לא, אז ממש לא. מה שאני מציג זה הבנה, למה מהססים. לאור ההבנה הזו, חובה לדרוש ממפקדי צה"ל - מעצמי ומכל האחרים - למצוא את הדרך, שבה יציגו רעיון משכנע, שמביא תרומה שמאמינים בה, ושיודעים להביא אותה לשטח, עם דיוק בביצוע ונחישות בביצוע. יש לצה"ל מפקדים שיודעים לעשות את זה!

מורכבות טכנולוגית מול פשטות - מה עדיף

גם צה"ל וגם למשל, הרוסים, מעצימים את הגדוד המתמרן, אבל בדרך שונה לחלוטין:

אם מסתכלים על הלחימה בדונייצק; על הלחימה בסוריה; על הלחימה בנגורנו קרבך - מה שעושים הרוסים זה פתרונות פשוטים: הם נוכחו שגדוד שריון מתקשה לצלוח שטחים קשים ומתקשה ביכולות האש, ובנו כוחות חדשים של כוח שריון משולב, שהוא בעצם גדוד כפול שלוש: יש את הגדוד הקלאסי שלו מצורפות אליו עוד שתי יחידות אש מהסוג הקלאסי - ארטילריה ומרגמות שמקנות לו יכולות אש צמודות.

צה"ל גם הוא מעצים את הגדוד המתמרן, אבל ע"י כוח אווירי. רק שלצורך כך, צריך קישור ברשת; ואם אין לך קישור מידי עם כל הרשת של המודיעין באש, אז אתה עומד בתוך הקרב שלך ואתה לא מקבל את הסיוע שאתה צריך. ניתן לדמות את זה להרצאת זום שבעיצומה, נופל האינטרנט.

הפתרון הרוסי שונה מהפתרון של צה"ל בכך, שהרוסים נותנים לגדוד יכולות לפתור לעצמו את הבעיות. 

[להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן]

אבדן יכולת הפיצול - אבדן הגמישות האופרטיבית והאסטרטגית (אג'יליות)

הדילמה הזו קיימת גם בסוגיית טנק המערכה של צה"ל - המרכבה. אין ארוחות חינם, ובבחירה בטכנולוגיה ובשכלול, איבדנו את המסה הכמותית ואת הגמישות האסטרטגית.

ידועה קביעתו של האלוף עמרם מצנעשהיה ראש אג"ת, ואחראי לבניין הכוח כראש אג"ת (ראו תמונה למטה): "היום יש לנו טנק מרכבה וטנק מרכבה 4 יכול לעשות מה שעשו פעם שלושה טנקי שרמן"...

[להרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על גמישות אסטרטגית, ארגונית ואישית, לחצו כאן]

[בתמונה: האלוף עמרם מצנע: "היום יש לנו טנק מרכבה וטנק מרכבה 4 יכול לעשות מה שעשו פעם שלושה טנקי שרמן"... ומה עם הגמישות האופרטיבית והאסטרטגית? התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מה הטעות בזה? כשמוציאים הון עתק על טכנולוגיה, אפשר להצטייד בהרבה פחות. ואז, כשלקחתי חטיבת מרכבה 4, והכנסתי אותה לתנועה בתוך ציר בלבנון; בצהריים היא לא יכולה להעתיק את עצמה לפעולה בעזה. זו המגבלה הבסיסית של הפיזיקה של הגיאוגרפיה של הפעלת כוח משוריין. כשאין לי מספיק כוחות בפריסה המתאימה, כשהפעלתי אותו אותו למקום אחד, מאותו רגע, הוא לא זמין למקום אחר. 

זאת אומרת, ש'אין ארוחות חינם': עם הבחירה בפיתוח טנקים יקרים מידי ומעטים מידי, איבד צה"ל את הגמישות האופרטיבית והאסטרטגית

את הבעיה הזו של הגמישות האסטרטגית, קציני חיל אוויר למשל אינם תופסים, כי F-35 יכול בבוקר לפעול באיראן בצהריים ברצועת עזה... 

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: 'ייצור ידע']

כתב על זה עמוס חורב בספרו: "זה מה שהיה" (ראו תמונת כריכה משמאל), ואני מציע להסתכל. יש לו ביקורת על האלוף ישראל טל (טליק) ועל פיתוח טנק המרכבה:

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של עמוס חורב, "זה מה שהיה", שראה אור ב- 2020 בהוצאת כרמל, מנדלי]

כי הפיתוח של חיל השריון הישראלי עד 1967 - אפילו עד 1973 גם כן נכון לומר - היה בנוי על פלטפורמות מאוד מאוד זולות. קנו שרמנים וסנטוריונים ממגרשי גרוטאות; והצליחו להשמיש אותם עם שדרוגים של מנוע פטון לתוך סנטוריון, תותח צרפתי לשרמן אמריקאי; וכדומה, מה שהביא את השיריון שלנו לכמות נדרשת במחיר אפשרי;

ועתה, ככל שזה עולה יותר יש לנו פחות. אני תמיד נותן את הדוגמה הפשוטה: אם יש לי משפחה: אבא אמא ושני ילדים ברעננה הילדים בבוקר הולכים לאוניברסיטה ואבא אמא נוסעים לעבודה, והם מתלבטים אם לקנות מרצדס אחת חדשה או ארבע סובארו ישנים. כמובן שזה פשוט יותר גדולה לכל אחד יש את הסובארו הישנה שלו; והאיכות של המרצדס האחת לא פותרת להם את צורכי הפיצול. וצה"ל, במידה רבה, איבד את זה.

הדבר השני, יוקר השריון הוא גם יוקר של עלות האימונים: עלות החלפים עלות הפגזים, מתאמנים פחות.

.

[בתמונה: משל המרצדס. עדיפים ארבעה רכבי ארבע סובארו ישנים; כי הרכב - טוב ככל שיהיה - לא פותרת למשפחה את צורכי הפיצול בין ארבעה משתמשים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

ועוד סוגיה חשובה: בעיית רוחב הטנק

אם אני משווה טנק רוסי - יכול להיות T-90 , או T-72 או T-55 - לטנקי מרכבה, הרוחב הוא קריטי:

  • רוחבו של טנק רוסי הוא לא יותר משלושה וחצי מטר.
  • רוחבה של מרכבה הוא ארבעה וחצי מטר.

אין היום כמעט מרחב הררי חקלאי, שאין בו דרכי טרקטור. פעם, בן אדם היה מגיע לחלקה שלו עם חמור או פרדה. היום מגיע עם טרקטור. זאת אומרת, יש צירים רבים, שניתן לעשות בהםן שימוש לצרכים צבאיים. טנק רוסי נוסע בהם. מרכבה לא, כי היא רחבה וכבדה מידי.

משמע, תמרון איננו רק פונקציה של יכולת המרכבה בשטח קשה ברמת הגולן, ועל זה טליק הסתכל, אלא גם מרחב שלם של אפשרויות, כולל היכולת להיכנס לרחובות צרים בתוך עיר. לטנק מרכבה קשה יותר להיכנס לתוך סימטה,מאשר לטנק רוסי. 

צוק איתן מלמדת אותנו שבעצם ניוד הכוח החי"רי ללחימה הוא בעיה קשה ביותר. אי אפשר להיכנס לבתים כי הם מולכדים אי אפשר ללכת ברחובות כי הם ממולכדים. יחידת דובדבן למשל הגיעו לציוות קרב בחטיבת גבעתי אצל המח"ט עופר וינטר (ראו תמונה משמאל). הם נכנסו ללחימה ברחוב הופעלו מטענים על ידי שלט רחוק עם טלוויזיה במעגל סגור; ואז עופר וינטר קלט שהם בכלל לא בכיוון; הסיג אותם לאחור, הכניס טנק וסידר את העניין.

[תמונתו של תא"ל עופר וינטר משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי U.S. Secretary of Defense - Israel Bilat. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

אז הטנק הוא גם כוח אש, הוא גם נותן שרידות. מחוץ לטנק, רק ה'נמר' נותן שרידות ללוחמים, כי הוא גם חסין לאר. פי ג'י. לפעמים, הוא היה היחיד שאפשר ניידות לוחמים ומפקדים בשטח, והוא היה עבורם כלי משמעותי ביותר. יש לנו פחות מידי נמרים, הם כבדים מאוד ואין לנו את המערך הזה לכלל הצבא; למרות שמי שלומד את צוק איתן מבין, שזה היה מענה טכנולוגי אמצעי מבצעי יעיל ביותר. בהיבט הזה, אם אנחנו רוצים להבין איך מפתחים את הצבא אז גם מסתכלים על מלחמות.

[להרחבת המושג: 'תמרון', לחצו כאן]

[בתמונה: מחוץ לטנק, רק ה'נמר' נותן שרידות ללוחמים, כי הוא גם חסין לאר. פי ג'י... מקור תמונה: אתר צה"ל]

והדילמה האחרונה שנכונה תמיד: איך שומרים את הקפיץ הזה דרוך לפעולה...

עיתוי תחילת המלחמה תמיד היה שאלה קרדינלית, ביכולת למוד מול האויב עם אגרוף מחץ שמוכן לפעולה.

אחד דברים שהצילו אותנו במלחמת ששת הימים, היה תקופת ההמתנה של שלושה שבועות, שאיפשרה להתכונן להתראה המודיעינית; ולהציב את הצבא בפוזיציה של כוח מאורגן שרק מחכה לפקודה סדין אדום. 

שאלה טובה ופתוחה היא, אם במציאות ימינו נוכל להסתכל על מלחמה שמתארגנת בצורה האידאלית הזאת...

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

לשיחה המוקלטת: 

[לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

One thought on “גרשון הכהן: מבוכת שדה הקרב המשתנה

  1. Pingback: המלחמה הבאה באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *