גדעון שניר: מה עובר על המגזר הערבי?

[בתמונה: פעילות צה"ל במגזר הערבי בימי הקורונה חשפה את צעירי המגזר לצה"ל... התמונה: דובר צה"ל]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

המגזר הערבי נמצא עתה בכותרות מכמה סיבות, טובות או רעות-  תלוי בעייני המתבונן.

בעת האחרונה נחשפנו לשתי התפתחויות חברתיות חשובות בקרב החברה הערבית: הפתיחות להשתלבות בחברה הכלל הישראלית; וסוגיית האלימות.

ארחיב קצת בשתיהן:

פתיחות להשתלבות בחברה הכלל ישראלית

זהו שינוי, המתבטא במעבר מבדלנות ושאיפה לאוטונומיה, למהלך של השתלבות בחברה הישראלית. ביטוי לכך היא השתתפות הפעילה של אנשי רפואה בכול בתי החולים, המרפאות, ושלל מקצועות פרה-רפואיים; עובדי ציבור, שעושים ימים כלילות - כתף אל כתף עם עמיתיהם היהודים - בהתמודדות במגפה.

שינוי מעניין נוסף (כך לפי פרסומיו של יואב זיתון מינואר 21; רון דוגמה למטה), היא התחיילות שיא של כ- 1000 צעירים ערבים, מסקטורים שונים, לסוגים שונים של שירות לאומי וצבאי, באופן המציב את האינטרס של הציבור הערבי לפני ההזדהות הטוטאלית עם העניין הפוליטי פלסטינאי. כל זה למרות ההתנגדות המוסדות המוסלמים הפוליטיים, הרואים במהלך כזה סימן להכרה במדינת ישראל.

[לכתבה המלאה של יואב זיתון ב- ynet, לחצו כאן]

שינוי זה בא לידי ביטוי גם ברמה הפוליטית, כאשר ניכרת מגמה להפחתה בדבקות במפלגות הערביות המסורתיות, האוחזות בדגל הבדלנות וההזדהות עם הפן-ערביות מוסלמית. מתגברים הקולות, ברמת הפרט, לפעול למען שיפור רווחת הפרט והקהילה; ופחות לעסוק בפוליטיקה האזורית, כמו ההתנגדות לנורמליזציה, המתרקמת בין מדינת ישראל ומדינות ערב; וההבנה, שיש בכך הזדמנות לערביי ישראל להיות גשר ושותפים פעילים בהתפתחות חיובית זו.

במקביל, ניכרת היענות של הפוליטיקה הישראלית (ולא רק מתוך מניע בחירות נקודתי צר), לראות במגזר הערבי חלק אינטגרלי, עד כדי מוכנות לשלבם בקואליציה ממשלתית. זאת, מתוך האבחנה בין הפוליטיקאים הערביים (הרשימה המשותפת) שוללי הנורמליזציה עם מדינות האזור; ובין הציבור, השואף וחותר לשינוי.

השינוי הערכי, המתבטא במעבר מקולקטיביזם והזדהות קהילתית, לאינדיבידואליזם של מימוש עצמי - מה שמכונה: פרדיגמת החשיבה המערבית לעומת המזרחית - מחלחל בעיקר בקרב הדור הצעיר, החשוף למופעי הגלובליזציה בתחום זה.

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

[בתמונה: שגרירים במדים. פעילות צה"ל במגזר הערבי. מקור התמונה: דובר צה"ל]

האלימות בקהילה הערבית

לא ספק, הקהילות הערביות נמצאות במצוקה אמיתית, עקב האלימות והטרור הפנימי ברחובות עריהם. אם עד לפני זמן לא רב, הפשיעה שהופנתה כלפי חוץ הייתה נסבלת (אם לא מקובלת), והמחלוקות הפנימיות היו נפתרות בדרכיהן המסורתיות. הרי שעתה, ההחמרה בפשיעה, הפוגעת בלב ליבה של הקהילה הערבית, הביאה אותם לדרוש התערבות חיצונית. ממי? מאותה המשטרה אותה הם נידו ומנעו באלימות את כניסתה לטריטוריה שלהם; ואפילו, הלא יאמן, היו שביקשו את התערבות השב"כ שנוא נפשם, דבר המצביע על חומרת הבעיה במקומותיהם.

המצב מנוצל גם עי הפוליטיקאים המקומיים, שהשפעתם מאותגרת ונמצאת בנסיגה, המנצלים את המתיחות בהפגנות וחסימות כבישים (כמקובל בארצנו), להגביר את החיכוך עם המשטרה המלווה בכיסוי תקשורתי; כדי ולהעצים את הניכור כלפי הממשל הריבוני, לשכנע את הציבור הערבי להשיב את תמיכתם בהם (ראה אירועי אום-אל-פאחם, היום- כמו בשנת 2000).

[בתמונה: חיילים מוסלמים בצה"ל. התמונה: דובר צה"ל]

הערכות:

התופעה הבולטת במערכת היחסים בין המגזר הערבי ומדינת ישראל היא הטלת האחריות כולה על  המדינה; וזו, מגלה נכונות לקבל על עצמה את האשמה במלואה, נוהג שכיח ביחסי מזרח ומערב (פרדיגמת חשיבה מערבית). רק  לאחרונה מתגלים בקרבם אישים יוצאי דופן המוכנים לשנות את הנוסחה, ולהתחיל  לשאול "מה אנחנו צריכים ויכולים לעשות כדי לשפר את איכות חיינו במדינת ישראל", לקחת אחריות על גורלם מבלי לחפש רק אשמים אחרים.

המצב עם הבדואים בדרום שונה במשהו, כאשר העבריינות שלהם - על סף פעילות לאומנית - מופנית יותר כלפי הישוב היהודי  ומוסדותיו. במצב של היעדר משילות כרוני, המצב הנפיץ מקרב אותנו אולי לעימות אלים, בלתי נמנע, בין המדינה ובין הפזורה הבדווית.

הנציג הממשלתי המקשר בין הפזורה הבדווית והממשלה, טוען שהיעדר מקורות תעסוקה גורם למצוקה כלכלית, המניעה בדווים לפשיעה בעל כורחם. כך טוען גם אחיו של גונב הרכב משבט אל- אטרש, שהותיר אחריו שתי נשים ועשרה ילדים רעבים. הישראלי המצוי וודאי ישווה הטענה לזו של משה גפני מיהדות התורה (ראו תמונה משמאל), המאשים (בדיוק באותו סגנון) את החילונים בעניים של החרדים, המטופלים בתריסר ילדים ואישה עובדת אחת, מתוך בחירה (!), טענות שמן הסתם יענו בהעלאת המענקים למשפחות 'ברוכות ילדים' כאתנן בחירות; במקום לפעול לשינוי נורמת המשפחה והמוכנות לעבוד. ועדיין, הלך הרוח הזה הוא בסגנון – "תנו לנו", מדברים על שוויון זכויות מקודש - ללא שיוון בחובות - ואת השיח הזה צריך לשנות.

[בתמונה משמאל: משה גפני - "תנו לנו"... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי שירה חדשה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

כל הציבור בישראל, הערבי והיהודי כאחד, מוטרד קשות מהידרדרות הביטחון האישי, וקובל על הרפיון האוחז בשירותי הביטחון על כול זרועותיהם, מלספק מענה לצורך האלמנטרי של הביטחון האישי. ככול שרשויות הביטחון מתמהמהות מלהגיב לפשיעה ולהפרות הסדר הציבורי, בדר"כ מתוך שיקולים של "קניית שקט" פוליטי נקודתי, כך גוברת התעוזה וחומרת הפשיעה, עד כדי אנרכיה מוחלטת.

נקודת המפנה, בהתמודדות עם התביעה לאוטונומיה של המגזר הערבי, היו אירועי אוקטובר 2000, שהסתיימו בכניעה ללא תנאי של מערכות השלטון והמשפט, פרסה של התנצלות מבישה ומשפט ראווה צדקני, שאת פירות באושיו הציבור אוכל עד היום. לפי אותו מודל, כך גם אירע מול האוטונומיה של המגזר החרדי בתקופת מגפת הקורונה.

במצב של אוזלת יד השלטון המרכזי, חלק מהציבור היהודי מוכן לקחת אחריות להתמודד עם הבעיה ע"י הקמת ארגוני שמירה התנדבותיים אזרחיים. זאת, בעוד שהציבור הערבי ממשיך לשבת על הגדר, מעדיף לרגום את השוטרים המסכנים את נפשם, תרתי משמע, ובלבד שלא להסגיר את פושעיו מבית, הידועים ומוכרים לכול  ילד בכפר.

כאשר יקום "המשמר האזרחי" הערבי הראשון, נדע שמתחולל שינוי של  ממש, עד אז- איש בגרון רעהו יאחזו.

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *