תקציר: בפרשת וירא, ממשיך המספר המקראי את הסיפור על לוט, ואת העובדה, שהוא בן אדם חסר ישע, התלוי דרך קבע בעזרה מבחוץ, ולולא עזרתו של אברהם הוא היה כלה מהעולם. כך היה במלחמת המלכים וגם במהפכת סדום ועמורה. במקרה הראשון אברהם משחרר את לוט מהשבי, ובמקרה השני, האל לא הופך את סדום עד שלוט מגיע למקום מבטחים…

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות אברהם מייסד האומה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]

עודכן ב- 30 באוקטובר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת וירא ממשיך המספר המקראי לעסוק בדמותו של לוט. זה האחרון כבר מופיע קודם לכן, כנכדו של תרח ובנו של חרן, שהוא אח אברהם הצעיר ממנו:

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם"[1]. ככלל, לוט מופיע בסיפורי האבות כדמות חסרת ישע, התלוי בעזרה חיצונית, ואילו אברהם לא היה בעזרו הוא היה נכחד ונעלם[2].

לאחר מותו של תרח בחרן, לוט נספח למשפחתו של אברהם ועורך איתו יחד את המסע אל ובתוך ארץ כנען. משם הוא ממשיך עם אברהם ויורד עמו מצרימה, חוזר איתו לארץ כנען, שם פורץ ריב מר בין רועי אברהם לרועי לוט. אברהם מוותר ללוט על כיכר הירדן שנחשבה לארץ פורייה כדלקמן: "וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ:  כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ.  הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי:  אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.  וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה--לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר.  וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו"[3]. אברהם לא הפסיק לדאוג ללוט, ובמלחמת המלכים בעבר הירדן, שעה שלוט נשבה על ידי הקואליציה הצבאית של כדרלעומר,  אברהם נחלץ לצידו, רודף אחרי שוביו ומשחרר אותו ואת רכושו:" וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן.  וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק.  וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם"[4].

.

גולת הכותרת של מאמצי ההצלה של אברהם באים לידי ביטוי במהפכת סדום ועמורה. אברהם מנהל סוג של משא ומתן עם האל המקראי, לבל ישחית את סדום, מקום מושבו של לוט. בסופו של דבר הניסיון של אברהם לא צלח וסדום ועמורה מושמדות, אולם האל מציל את לוט בגין זכרו של אברהם: "וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים, אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט"[5].

בטרם מהפכת סדום, מאיצים המלאכים שהגיעו לביתו של לוט לצאת מהעיר, אך הוא נוקט בסחבת ומתמהמה. המלאכים מחזיקים בידו ובידי אנשי ביתו כדי להחיש את צאתם, והם מחכים עם השמדתם של סדום ועמורה עד הגעתו של לוט למקום מבטחים, לעיר צוער: "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר:  קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת--פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲוֺן הָעִיר.  וַיִּתְמַהְמָהּ--וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר"[6].

בריחתו של לוט לצוער, לאחר מהפכת סדום ועמורה, מנתקת אותו מאברהם, והוא תופס מקום  מקביל לסיפור המקראי של נח והשמדת העולם במי המבול. בשני הסיפורים מתואר העונש של האל כנגד אנשי הרשע, ואת הצלת האיש הצדיק מאותו דור. צדקתו של לוט איננה מפורשת בדומה לצדקתו של נח, ואולי ניתן לראות בהכנסת האורחים של  המלאכים שהגיעו להשמיד את סדום, תוך שהוא מגונן עליהם מזעם ההמון ומכניסם לביתו כדי להצילם, כמעשה צדיקות: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה ויֹאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד--וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.  טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.  וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.  וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ"[7].

דמותו זו של לוט נפגמת כאשר גם בנותיו היו סבורות כמוהו כי כל העולם נחרב, כמו בימי המבול של נח, ופועלות לחדש את היישוב: "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ.  לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע"[8]. דבריה של האחות הבכירה, הינו מטבע לשון זהה לנאמר בקשר לחידוש היישוב לאחר המבול:" לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ"[9].

.

אף על פי שיש במעשה זה משום חטא של גילוי עריות, יש במעשיהן תושייה רבה שנקטו  בפעילות נועזת כדי לקיים את המשך המשפחה. דומה לכך הוא מעשה תמר ויהודה, ומעשה רות עם בועז[10].

בסיפורים אלה הנשים הן אלה שנוקטות יוזמה, שלא כמקובל במקרא ביחסים שבין גבר לאישה – בנות לוט משקות אותו יין כדי לשכב איתו, תמר מתחפשת לזונה כדי ללכוד את יהודה, ואילו רות הולכת לבועז אל הגורן ומגלה את מרגלותיו.

כתוצאה ממעשים אלה, נולדו עמון ומואב לבנות לוט, פרץ וזרח מתמר ועובד אבי ישי מרות. המכנה המשותף לכולן פרט ליוזמה שלהן היא שכולן תרמו להולדתו של דוד. בנות לוט שמולידות את מואב, מקור מוצאה של רות, שממנה יצא כאמור עובד אבי ישי, ותמר שממנה נולד פרץ שממנו יצא בועז אבי עובד.

חז"ל מגנים באופן נמרץ את לוט על המקרה, בעיקר על המקרה השני עם בתו הצעירה, היות וכבר היה מודע לנעשה, אולם דווקא כלפי בנות לוט הם מגלים יחס מפתיע:" אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב]: 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'? משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה - וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה - ופושעים יכשלו בם. ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין! [שמא הוא גם התכוון לשם מצווה] אמר רבי יוחנן, כל הפסוק הזה [המתאר את בחירתו של לוט לגור בסדום] על שם עבירה [שמניעיו לבחירת סדום היו שליליים] נאמר: 'וישא לוט', 'ותשא אשת אדוניו את עיניה'. 'את עיניו', 'כי היא ישרה בעיני', 'וירא אותה שכם בן חמור"[11].

אחרית דבר

בפרשת וירא, ממשיך המספר המקראי את הסיפור על לוט, ואת העובדה, שהוא בן אדם חסר ישע, התלוי דרך קבע בעזרה מבחוץ, ולולא עזרתו של אברהם הוא היה כלה מהעולם. כך היה במלחמת המלכים וגם במהפכת סדום ועמורה. במקרה הראשון אברהם משחרר את לוט מהשבי, ובמקרה השני, האל לא הופך את סדום עד שלוט מגיע למקום מבטחים, עת הוא נזכר באברהם ותפילתו.

לאחר המנוסה לעיר צוער, לוט ובנותיו חושבים כי כל העולם הושמד בדומה להשמדתו בימי המבול, או אז הן נוקטות בפעולה נועזת בכדי להחיות את זרע המשפחה. מעשה זה חוזר על עצמו גם במעשה תמר ויהודה, ורות ובועז. מעשים אלה לא עולים בקנה אחד עם המוסר הרגיל, אולם יש בהן קשר מהותי והוא – דוד המלך. חז"ל מגלים יחס שלילי ביותר לשותפות של לוט במעשה, בעיקר בפעם השנייה, אבל לבנותיו של לוט הם מתייחסים באופן מפתיע בצורה חיובית יותר, היות ואחרת, לולי הפעולה שלהן, של תמר ושל רות, לא היה נולד דוד ולא מלך המשיח...

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות אברהם מייסד האומה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וירא.
• אוסף המאמרים על משיח ומשיחיות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וירא באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 12/11/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), משיח ומשיחיות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/11/19.

[1] בראשית, פרק י"א, פסוק ל"א.

[2] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 127 – 131.

[3] בראשית, פרק י"ג, פסוקים: ז' – י"א.

[4] שם, פרק י"ד, פסוקים: י"ד – ט"ז.

[5] שם, פרק י"ט, פסוק כ"ט.

[6] שם, פסוקים: ט"ו – ט"ז.

[7] שם, פסוקים" א' – ז'.

[8] שם, פסוקים: ל"א – ל"ב.

[9] שם, פרק ז', פסוק ג'.

[10] בראשית,  פרק ל"ח, רות,  פרק ג', בהתאמה.

[11] בבלי, נזיר, דף כ"ג, עמוד א'.