ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
אחרי ההסכמים עם מדינות המפרץ, והציפיה להצטרפותם של מדינות נוספות המוזכרות בתקשורת כמו סודן, צ'אד ג'יבוטי ואפילו כווית, עושים לנו סחרחורת, נוכח המהפך הדרמטי הצפוי ביחסיה של ישראל עם מדינות המזרח התיכון; והיתרונות הדיפלומטיים, הביטחוניים, הכלכליים, התיירותיים (כמעט הכול).
יחד עם זאת, מתחילות לעלות שאלות שמן הראוי לבחון אותן בכובד ראש.
שאלה מעניינת היא מה גרם ל"התפרצות השלום" הפתאומית הזו?
אמנם כבר היו יחסים תחת מעטה סודיות חשאיים המתנהלים מזה שנים רבות עם מספר מדינות המפרץ, מן הסתם מתוך אינטרסים משותפים מסוימים; ולא בהכרח, מתוך אהבה ותמיכה במפעל הציוני במזרח התיכון.
אבל, המוכנות להכרזה פומבית כזו - שאחת דינה לתואר: "בגידה" בעניין המוסלמי המקודש ביותר - היא אכן כול כך מפתיעה, שניתן אולי להסבירה במה שמכונה: "הסכם חודיבייה", הוא ההסכם שעשה מוחמד עם בני שבט שבט קורייש בחודיבייה; ולפיו: אם מונחת חרב של "איום קיומי" על הצוואר; ניתן להסתכן ב"בגידה" שכזו.
[למאמר: הסכם חודיבייה: הסכמי שלום כתחבולה…', לחצו כאן]
כאשר מתברר למדינות המפרץ בעיקר, שלא ניתן להסתמך ללא קץ על הנפט כמקור החיים הבלעדי; מבין הדור הצעיר את הצורך לעשות 'חישוב מסלול מחדש', וישראל - ידידתה הקרובה של ארצות הברית - יכולה להיות פרטנר מתאים למהלך שכזה.
האיום הביטחוני המגיע הן מאירן השיעית ומנגד מכיוון "האחים המוסלמים“ הפנטיים ודאעש - שניהם מהווים אבן ריחיים על צוואר המזרח התיכון, אם לא איום קיומי לטווח ארוך, צעירי המשפחות השליטות - שנשלחו לרכוש את השכלתם במיטב אוניברסיטאות המערב - מבינים, שעליהם ליטול את האחריות מידי הפטריארכיה הוותיקה, המזדקנת, ולחולל שינוי שיש בו תקווה.
כנראה שהתקבלה התובנה שכדי שארה"ב תהיה מוכנה לספק את מטריית הגנה נגד אירן וטורקיה - יש לעשות זאת דרך מדינת ישראל. האיום האירני-טורקי על ישראל- מהווה מנוף ל"סנדל" את ארה"ב לפרוס את מטריית ההגנה שלה על המדינות הערביות המוכנות לחיות עם ישראל בשלום. בדומה לשינוי האסטרטגי שעשתה הודו בתחילת שנות ה-90 לאחר שנקלעה למשבר פיננסי קשה והפטרון הסובייטי פרש מהזירה הבינלאומית והודו פנתה לעזרת ארה"ב יחד עם פתיחת שגרירות ישראלית בדלהי שעד אז התנגדה לרעיון הציוני.
האם מדובר בשלום בין עמים או רק בין השליטים?
נכון לעכשיו השלום נחתם בין השליטים. במקומות שיש מיעוט שיעי דומיננטי כבר מתארגנות הפגנות נגד שלא לדבר על החדרת רעל מצד מדינות וארגונים ג'יהאדיסטים מתנגדים כמו אירן, הרשות הפלסטינית ו "האחים המוסלמים". בכול מקרה היה על מדינות החפצות בשלום אמיתי (לא כמו מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית) לחולל מהפכה בתכניות מערכות החינוך שם, להזדרז לעדכן את מערכי השיעור במקומותיהם, ולהוסיף את ישראל למפת המזרח התיכון, לסייג את אותן הנחיות הג'יהאד המחייבות כול מוסלמי נאמן להרוג יהודי באשר הוא, ולהכריז שהיהודים כבר אינם "קופים וחזירים שאחת דתם למיתה". זו משימה לא קלה לאחר עשרות שנות שטיפת מוח בכיוון אחד. אבל חיונית ביותר.
לאחר שמדינות החתימה נאלצו להזכיר את חובתם לאינטרס הפן-ערבי למען פלסטין, ישראל תידרש "לעשות משהו" בכיוון זה. נראה שסיפוח מלא כבר לא יתממש, ויהיה צורך לחפש פתרונות אחרים, אלא אם הרשות הפלסטינית תמשיך במסורת של "התנגדות" שתימאס לגמרי גם על תומכיה המסורתיים במזרח התיכון.
נקודות למחשבה להמשך הדרך
בעיית הגירה: אחד הסעיפים המלהיבים ביותר את הדמיון של הישראלי הוא התיירות, האפשרות להשתחרר מהמצור ולבקר בגן העדן המובטח שם קוסם מאד לישראלים, אלא אליה וקוץ בה. אמנם אין לצפות שהמוני אזרחי דובאי האמידים, ישאפו להגר לישראל בחיפוש עבודה, אבל מדינות אחרות כמו סודאן, אריתריאה, ג'יבוטי או צ'אד למשל אולי כן ינסו לבחון את האפשרות לראות את ישראל כמקפצה לחיים טובים יותר, אם לא בדרום תל- אביב אז בסקנדינביה. על ישראל להבטיח שהגירה כזו לתוככי מדינת ישראל לא תתרחש ( גם לא בסיוע בג"צ). הניסיון מלמד שפתיחת השערים עם סודן - אמנם תאפשר אולי להחזיר לשם חלק מעשרות אלפי המסתננים השוהים אי שם בדרום תל- אביב. אבל מצד שני, בהיעדר פיקוח הם עלולים להיות מוחלפים עד מהרה באלפי סודנים חדשים (כבר עברנו סיפור דומה עם מהגרי עבודה מהודו בסוף שנות ה-90).
עמידה בציפיות: המוכנות של ראשי מדינות המפרץ לשאת את קלון ה"בגידה" תלויה כנראה ברמת הציפיות הגבוהה שלהם מארה"ב וישראל בכול התחומים של האותיות הגדולות והקטנות שבהסכם, מן הסתם לא הבעיה הכלכלית תציק להם אלא הביטחונית בתחומי הנשק האמריקני החדיש והיכולות המודיעיניות והסייבריות של ישראל. בנקודה זו ראוי לציין את החשיפה בימים האחרונים של חברות ישראליות הפועלות בכיסוי כזה או אחר לאספקת שירותי סייבר מתוחכמים למדינת מפרץ מסוימת, עד שלפתע התעוררה "אי הבנה" מטרידה: בעוד שהחברה הישראלית בטוחה הייתה שההסכם עוסק בסייבר הגנתי- הצד השני תובע סייבר התקפי שחל איסור חמור לספק אותו.
השקעות ורכישות כלכליות הדדיות: יש להניח שבמסגרת הדיונים על שיתופי פעולה כלכליים, ידונו גם בסוגיית השקעות הדדיות. הניסיון מלמד שיש להטיל סייגים ברורים כפי שנלמד מהמקרה של סין. כאשר זו בעלת ממון מוכנה לרכוש ולבנות מסילות ברזל, נמלים מפעלים תעשייתיים ממודרים ואף חברות ביטוח, שיהיו בשליטתם- העלול להוות בעיה לישראל בעת מצוקה.
פערים תרבותיים: אף שאנו חיים במזרח התיכון מזה זמן, עדיין אנו מרבים לשגות בהבנת המנטליות של המקומיים, נכון הדבר בעיקר בקרב המדינאים ואנשי הצבא שלנו, באופן בו הם מנהלים את המשא ומתן. אף שתמיד תתעורר השאלה- "מי בעצם צריך לזוז לקראת מי בהבנת תרבות המשא ומתן"- במקרה הזה- האחריות תיפול על הצד הישראלי. במיוחד יש מקום לחשש מפני גלי התיירים ואנשי העסקים הקטנים הישראלים שאינם מצטיינים ב"דרך הישר", שהפכו את האילתור ועיגול הפינות לתכונה ישראלית עילאית אלא שזו אינה מתקבלת באהדה (בהמעטה) עי הצד השני (שלא לדבר על הדחף הבלתי נשלט לקחת "מזכרות" ולהפר כול תקנה ושלט איסור "למה- מי אתה שנגיד לי מה לעשות.".) בעוד אנו תחת מבחן זכוכית המגדלת שלהם..
לבסוף יש לזכור:
כול ההסכמים כתובים על נייר, מימושם תלוי ברצון הטוב וכנותם של הצדדים ומידת מימוש האינטרסים והעמידה בציפיות ההדדיות. במקרה זה אין סנקציות היכולות לכפות על מי מהצדדים שלא לערוק מההסכם, יסייע מאד השושבין האמריקאי (בתקווה שמחליפו לא יטרפד את ההישגים הללו, כמעשה אובמה), שאגב - בזכות המענק הכספי של 2 מיליארד דולר כול שנה לצבא המצרי - הצליח להחזיק איכשהו בחיים את ה"שלום" עם מצריים שהומר בתקופת מוברק ל-"אי-לוחמה" במקרה הטוב. במקרה הזה נראה שעיקר האחריות לתחזוקת השלום תיפול על ישראל.
[בתמונה: תקווה שמחליפיו של דונלד טראמפ לא יטרפדו את ההישגים הללו, כמעשה אובמה... התמונה היא צילום מסך]
יאללה בהצלחה!
