פנחס יחזקאלי: אלימות נגד בני זוג – הגיע הזמן להתפכח ולהתנהג באחריות!

[בתמונה: מפגינים. נגד מי??? התמונה היא צילום מסך]

[לקובץ המאמרים אודות 'אלימות נגד נשים', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

*  *  *

אירוע קשה כמו רצח או ניסיון לרצח של בת זוג, מעורר תסכול ותגובות קשות בציבור; אבל אצל מומחים לפתרון בעיות, התסכול כפול ומכופל, למראה התגובה הציבורית; שלא רק שאינה מנסה להתמודד באופן רציונלי עם הבעיה, אלא אף מקבעת אותה.

אפשר לשרטט את הדפוס החוזר ברובם המכריע של המקרים:

  • התוקף הוא פסיכופת, שמתאפיין בחוסר יכולת לחוש חמלה; ושחסין בפני הרתעה כלשהי, חוקית ואחרת. אם הוא רוצה לרצוח, שום דבר לא יעבוד עליו!
  • העילה לרצח - או לניסיון לרצח - במקרים הללו, היא תמיד אותה סיבה: כוונתה של בת הזוג להיפרד.
  • אחרי האירוע מתפרצות הפגנות מחאה (נגד מי??), גם ספונטניות; וגם מאורגנות על ידי גורמים שמזהים הזדמנות (לגיטימית) למנף את הסוגייה לתועלתם.
  • יש פרץ של עיסוק תקשורתי בסוגיה, ומומחים מקבלים זמן חסד של מסך שמקדם אולי אותם; אבל מקבע חוסר הבנה; ויוצר אצל רוצחים פוטנציאליים זרז ורצון לחיקוי; שעלול להוביל למעשים נוספים, דומים, בטווח הקצר.

[למאמר: '(כמעט) הכל על פסיכופתים', לחצו כאן]

אם אנחנו באמת מבקשים למקסם את יכולת ההתמודדות החברתית עם התופעה, כדאי שנתפכח ונשנן לעצמנו ארבע עובדות בסיסיות:

  • העובדה האחת: רציחות וניסיונות לרצח כאלו תמיד תהיינה. נקודה.
  • העובדה השנייה: אם מישהי קשרה את גורלה עם פסיכופת, היא בחרה בדרך ללא מוצא. אין עוד הזדמנות שניה; והצלה תבוא רק במקרה, מהסיבות הלא נכונות.
  • והעובדה השלישית: אם מישהו נחוש להרוג מישהו אחר, עוד לא נולד הארגון הביורוקרטי שימנע זאת ממנו.
  • והעובדה הרביעית: הגופים המטפלים בסוגיה הגיעו עוד באמצע שנות התשעים לאופטימיזציה של יכולתם לטפל בתופעה; ושום דבר לא יהפוך אותם לאפקטיביים יותר. להיפך. היום הם אפקטיביים פחות בגלל החרדה והרצון לכסת"ח.

לכן, לא פחות חשוב מלימודי ליבה הוא ללמד ולהטמיע היטב בבית הספר, מהם פסיכופתים ואיך מאבחנים אותם; על יחסי קרבן מתעלל; ועל סימנים מעידים לבן זוג מתעלל!

חשוב להדגיש, שמרגע שאדם קשר את גורלו עם פסיכופת; עוד לא נולד הארגון שיצליח לחלץ אותו מציפורניו, אם הפסיכופת יהיה נחוש. לכן, לבחירת בן הזוג יש משמעות עצומה בהקשר זה. ואם נלכד אדם בציפורניו של מתעלל פסיכופת, הדבר האחרון שעליו לעשות הוא להצהיר או לאיים בעזיבה. העזיבה היא הטריגר לרצח.

יש להבין שגם עזיבה היא הימור; ואין שום ביטחון שהיא תצליח; ואם נחושים לעזוב, יש לעשות את ההכנות בשקט גמור, עד לרגע הנטישה; ואם לא שלמים לחלוטין עם העזיבה ויש חשש שהקרבן תתפתה לחזור, עדיף לא לעזוב בכלל. חוסר האונים מתסכל נכון?

מלמדים אותנו לסמוך על השכל; ועל כוחה של המדינה להוציא עבורנו את הערמונים מן האש. לצערי, זה לא נכון לגבי קורונה ובטח לא לגבי אלימות במשפחה.

מה נשאר? אחריות אישית וחינוך לאחריות אישית. בחירה בבן זוג מתעלל היא דרך ללא מוצא. נקודה. זו הנקודה שבה הגלישה לכאוס היא בלתי נמנעת וההצלה היא מקרית.

אז בואו נפסיק לבכות ולהפגין נגד אף אחד ולמען שום מטרה ברת השגה, ונתמקד לשם שינוי, במה שחשוב!

[להרחבת המושג: 'מטרה של מערכת', לחצו כאן]

לשיחה המוקלטת:

[לקובץ המאמרים אודות 'אלימות נגד נשים', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.