תקציר: הפרק האחרון של ספר קהלת מתחיל בתיאור הפרק האחרון בחייו של אדם: בסוף ימיך, מזהיר אותנו קהלת, לא תרצה יותר לחיות. לכן, בטרם אתה מגיע לזקנה, זכור את מי שברא אותך, כלומר את אלוהים…

[לאוסף פרקי מגילת קהלת, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]

עודכן ב- 1 באוקטובר 2023

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

הפרק האחרון של ספר קהלת מתחיל בתיאור הפרק האחרון בחייו של אדם: בסוף ימיך, מזהיר אותנו קהלת, לא תרצה יותר לחיות. לכן, בטרם אתה מגיע לזקנה, זכור את מי שברא אותך, כלומר את אלוהים (עוד אחזור לכך בסוף המאמר): א וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֨אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ ׃

 ימי הזקנה, בהם אין לאדם חפץ בחיים מתאפיינים בחושך וביובש: ב עַד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃

 ימי הזקנה מתאפיינים בהתפוררות הגוף. הטוחנות הן השיניים הנופלות והנרקבות, והעיניים חדלות מראות; ושומרי הבית הם אולי הגפיים, וקול הציפור הוא כל רחש המעיר את הזקן משינה שהיא קלה וקצרה: ג בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֨עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת ׃ ד וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֨יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃

אז החיים הם הבל הבלים והזקנה אינה אלא עולב העולבים. איזה דיכאון.

ואז מגיע המוות. הגוף חוזר ומתמזג עם העפר והרוח חוזרת לאלוהים לאחר סיבוב הבל חסר תוכלת בעולם החיים: ז וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃

 וכדי להדגיש את חוסר התוחלת בכל הסיבוב הזה בארץ החיים, מגיע הפסוק הבא עם "ה - קוהלת" במקום סתם קהלת, להדגשת הבל הבלי העולם: ח הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃

 עצה אחרונה ומסקנה מסכמים את משנתו של החכם באדם. עצה אחרונה: לא לכתוב יותר מדי ספרים ולא לדבר יותר מדי. אז מה כן לעשות? זו המסקנה: לפחד מאלוהים ולשמור את מצוותיו.

וההסבר לכל זה מתחבר לתחילת הפרק: כל זמן שאתה לא זקן ולא מאסת בחיים, זכור את בוראך. זכור את אלוהים. כי מהותך כאדם היא לפחד מאלוהים ולשמור את מצוותיו: יב וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר ׃ יג ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם ׃ יד כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע ׃

קהלת הוא ספר מטלטל, מעצבן ומעורר מחשבה...

כשאני חושב על מותו של אבי, שהתרחש במהירות שלא הותירה בידי זמן להיפרד ממנו, ועל התפוררות גופה ומוחה של אימי במשך שנים רבות והיא עדיין חיה כ"מוזלמן", כך שגם ממנה בעצם לא יכולתי להיפרד, האבחנות של קהלת על הזקנה נראות לי נכונות עד כאב.

ומצד שני, כשאני חושב עליהם בטרם הגיעו לזקנתם, על מה שעשו בחייהם, ועל היותם בעצם "בוראי", הרי שאני מתקומם נגד תיאור החיים כ"הבל הבלים" וחוזר לדיבר החמישי: יב כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֨עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ ׃

חיים שלמים חי החכם באדם, ספר שלם הוא כתב כדי להביע את מסקנותיו, הבל הבלים ויראת אלוהים – זו מסקנתו.

החיים – הבל. מהותם – יראה מאלוהים שהוא מחוץ לחיים.

מבולבלים – מצוין. זו מטרתו של קהלת. "כי המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות, ולענות" (אביב גפן)

[לאוסף פרקי מגילת קהלת, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!