[בתמונה: בוודאי שמעתם על ביל גייטס. מיליארדר חביב שבסך הכל רוצה להחדיר לגוף של כולם מיקרו-צ'יפים, באמתלה של חיסונים תמימים... זו, לפחות, תיאורית הקונספירציה שפותחה מסביב לגייטס... מקור התמונה: פייסבוק]
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על עבודה מהבית והשלכותיה, לחצו כאן]
המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון.
בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.
[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]
האתרים של ד"ר רועי צזנה
ובנוסף, רועי חוגג היום יום הולדת... מזל טוב מכולנו!
* * *
השאלה שכולם רוצים לדעת את התשובה עליה לאחרונה היא "מה יהיה ביום שאחרי הקורונה". אבל השאלה עצמה מעידה על תפיסת עולם שגויה. "היום שאחרי הקורונה" עוד רחוק מאיתנו, ויידרשו עוד חודשים ארוכים – ואולי עד סוף 2021 או יותר – עד שנגיע אליו. בינתיים, צריך לפרק את העתיד לשלושה אופקים, שכל אחד מהם מרתק בפני עצמו:
- מה יקרה ביום לצד הקורונה, שהוא המצב אליו אנו נכנסים עכשיו ובו ניוותר עד למציאת החיסון.
- מה יקרה ביום מיד אחרי הקורונה, בחודשים אחרי שנמצא חיסון שיספק חסינות עדר לאוכלוסיה.
- מה יקרה בעשור שאחרי הקורונה, כשהשינויים שהצטברו בשני האופקים האחרים יתגבשו למציאות חדשה.
בואו נבחן, למשל, מה יכול לקרות לעתיד העבודה, ביום לצד, אחרי והרבה-אחרי הקורונה.
העבודה לצד הקורונה
כשרק נכנסנו לשנת 2000, היה ברור שעבודה אמיתית עושים רק מהמשרד. אפילו בארצות הברית הגדולה, רק 3.6 אחוזים מהעובדים דיווחו שהם עובדים מהבית לפחות חצי מהזמן. ואף על פי כן, שמונים אחוזים מהעובדים היו מעוניינים לעבוד מהבית חלק מהזמן[1]. למעשה, כמעט מחצית מבני דור ה- X בישרו חגיגית שהם מוכנים לשנות מקום עבודה תמורת ההזדמנות לעבוד מהבית במשרה מלאה.
ובכן, מזל טוב. הנה זה קרה.
בתקופה האחרונה נגיף הקורונה אילץ את כולנו להישאר בבתים. כשליש מהעובדים בארצות הברית שעד כה התניידו למשרד מדי בוקר, עברו לעבוד מהבית[2]. זהו, אגב, אותו מספר אנשים שסוג העבודה שלהם היה כזה שאפשר להם מלכתחילה שלא להגיע למשרד[3]. במילים אחרות, כל מי שהיה יכול לעבוד מהבית – עבר לעשות זאת. קרוב לוודאי שהנתונים דומים גם בישראל, ושכל מי שהיה מסוגל לכך התחיל לעבוד מהבית בחודשיים האחרונים.
אבל עכשיו יצאנו משעבוד לחירות, מהבית לרחוב, נכון? העניינים יחזרו לסדרם חיש מהר, נכון?
אולי לא כל כך מהר.
חשוב לזכור מה המשמעות של "היום שלצד הקורונה". הנגיף עדיין לא חלף מן העולם, וכנראה שגם לא יעשה זאת בשנה הקרובה, עד למציאת חיסון. אנו יכולים לצפות לפחות לגל אחד נוסף לפני שיימצא אותו חיסון, והמשמעות תהיה – כנראה – שכולנו נמצא את עצמנו שוב לכודים בבית, או לפחות נדרשים להקפיד על ריחוק חברתי, מהסוג שיעודד חברות רבות להמשיך להפעיל את המשרדים במתכונת מצומצמת. מנהלים ייאלצו להסתגל לרעיון שחלק מכוח העבודה שלהם, חלק מהזמן, פשוט אינו מגיע למשרד.
חלק גדול מהעובדים מעוניין בתמורה הזו, כאמור. הם רוצים לחסוך בנסיעה הארוכה בכבישים ובעמידה הארוכה-עוד-יותר בפקקים באיילון מדי בוקר ומדי ערב. הם רוצים להיות מסוגלים לראות את הילדים בבוקר ולקדם אותם בשובם מבית הספר. ויותר מהכל, הם מעוניינים בחופש: ביכולת להחליט בעצמם על סדר היום שלהם, מתוך הבנה שאת רוב העבודה אפשר לעשות בכל זמן – בבקרים, בערבים ואפילו בלילות. סגנון עבודה שכזה מחייב אמנם התארגנות מחדש של העובד, כדי שלא ירגיש שהוא 'בחופש', אבל הרשת מלאה במדריכים עם עצות שימושיות בנושא, ואנשים גילו בשבועות האחרונים שכן – הם בהחלט יכולים לעבוד מהבית… למרות שזה כנראה היה קל יותר אם הילדים לא היו איתנו באותו הזמן. ובכל זאת, כשהילדים יחזרו לגנים או לבתי-הספר (או לטלוויזיה), אפילו המחסום הזה לעבודה יעילה מהבית ייעלם וייתמסמס.
אני לא רוצה לטעון שאנו עוברים לעולם בו כל העבודה תתבצע מהבית. רובנו יצורים חברתיים שרוצים לפתח קשרים אישיים עם האנשים עמם אנו עובדים – וקשרים כאלו מתהווים באופן הטוב ביותר כשאנו באים במגע עם אותם אחרים, אוכלים עמם ארוחות בוקר וצהריים ומחליפים סיפורים במזנון הקפה. גם מנהלים מבינים היטב שחלק מהחשיבות של עבודה במשרד משותף מגיע מכך שעובדים מתחככים זה בזה, מדברים זה בזה, לומדים אחד מהשני ותורמים ממומחיותם בדיונים שונים – לפעמים כאלו שלא היו אמורים להיחשף אליהם בכלל.
תמהיל חדש בשוק העבודה
המשמעות היא שכבר בחודשים הקרובים יתחיל להתבסס תמהיל חדש בשוק העבודה, בו חלק מהעובדים אינם מחויבים להגיע לעבודה מדי יום. מיעוטם יעבוד מהבית באופן בלעדי, אבל רובם פשוט יבחרו יום-יומיים-או-שלושה בשבוע שלא ייאלצו להגיע בהם למשרד. הם ינצלו את אותם הימים לעבודה מרוכזת מהבית, מבלי שדעתם תוסח בגלל העובדים האחרים שכל הזמן חולפים ליד השולחן שלהם ומחליפים עמם מילים, או הזימונים הבלתי-פוסקים לישיבות צוות שמשרתות רק את האגו של הבוס. ובימים בהם יגיעו למשרד, הם יוכלו להעמיק את מערכות היחסים שלהם עם העובדים האחרים, לקחת חלק בסדנאות ובפעילויות משותפות ולבצע את כל המטלות שאפשר לעשות רק במשרד.
אנו נעבור למציאות הזו לא-רק בגלל רצונותיהם של העובדים, אלא מתוך צורך כלכלי פשוט. מצב הכלכלה עומד להיות בכי-רע בשנה וחצי הקרובות, ואנו עומדים על סיפו של (ויש האומרים שכבר הגיע) מיתון עולמי. חברות ייאלצו לחתוך בבשר החי ולצמצם עלויות. עלויות כמו כיסוי הוצאות נסיעה לעובדים, למשל, או שכירת בנייני משרדים. מנהלים יעדיפו לאפשר לאנשיהם לעבוד מהבית, אם האלטרנטיבה היא – בפשטות – לפטר אותם.
אחרון חביב, בחודשיים האחרונים הצטיידה כל חברה בטכנולוגיות לעבודה מרחוק. לא מדובר רק במנוי לזום שאפשר לבטל מתי שרוצים, אלא גם במצלמות חכמות לניהול ישיבות מרחוק ובמיקרופונים משוכללים שהותקנו בחדרי ישיבות. עובדים רבים יצרו לעצמם פינת עבודה בבית ודאגו לנעול אותה בפני הילדים מדי בוקר. וכולם – מנהלים ועובדים – עברו סדרות הדרכה מזורזות לשימוש בכל אותן טכנולוגיות ולאימוץ נהלי עבודה נכונים מהבית. אי אפשר לסובב את הגלגל הזה אחורנית. הכלים, פינות העבודה הביתיות והידע שנרכשו בחודשים האחרונים אינם עומדים להיעלם ככה-סתם. ואם הם שם, הרי שייעשה בהם שימוש. במיוחד ביום לצד הקורונה, בו כולנו נהיה מודעים היטב לכך שאנו עלולים להידרש לחזור ולעבוד מהבית בהתראה קצרה.
המשמעויות של דרך העבודה לסירוגין הזו עצומות עבור הכלכלה, הבריאות, הסביבה וגם עבור אותו דבר ערטילאי המכונה נפש.
נתחיל בבריאות. מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו שנסיעות ארוכות לעבודה פוגעות בבריאות ובמערכות היחסים המשפחתיות. ואם נצטט מסיינטיפיק אמריקן – "נוסעים למרחקים-ארוכים סובלים מבעיות פסיכוסומטיות בשיעור גבוה בהרבה מאנשים שנוסעים מרחק קצר לעבודה. הסימפטומים הפיזיים נעים מכאבי ראש וגב לבעיות עיכול ולחץ דם גבוה. הקשיים הנפשיים כוללים הפרעות בשינה, תשישות וקשיים בריכוז."[4]
במחקר לדוגמה מ- 2001 סקרו החוקרים 407 נוסעים בתחנות הרכבת של שטוטגרט ואולם. יחס הנסקרים שהתלוננו על סימפטומים ככאבים, סחרחורות, תשישות ומחסור חמור בשינה היה כפול מבקבוצת הביקורת של אנשים שאינם מתניידים לעבודה[5].
"נסיעות ארוכות לעבודה", אגב, הן כאלו שלוקחות 45 דקות או יותר לכל כיוון. או במילים אחרות, כמעט כל מי שגר מחוץ לעיר בה ממוקם המשרד שלו, נכלל בקטגוריה של "נוסע למרחק ארוך". לפי גלובס, מדובר בישראל בשישים אחוזים מהעובדים[6]. אם אפילו מחצית מהם יעברו לעבוד מהבית, הרי שהבריאות הכללית בישראל אמורה להשתפר באופן משמעותי. הפתרון לסרטן כנראה לא יגיע מהנתיב המסוים הזה, אבל הרבה מאד תחלואים קטנים ומציקים שממררים את חיינו עשויים להיפתר בדרך זו.
גם הסביבה תרוויח אם רבים מאיתנו יעברו לעבוד מהבית
לפי הנתונים שאספה חברת נתיבי איילון, בכל יום חול עוברות בנתיבי איילון בלבד 851 אלף מכוניות[7]. אפשר להניח שרוב הרכבים המתניידים בימי חול משמשים לנסיעות לעבודה או בחזרה. ואם חשבתם שרכבים מסוכנים בגלל תאונות הדרכים, תחשבו שוב. בכל שנה מתים 315 אנשים מתאונות דרכים. זיהום אוויר, לעומת זאת, מקצר את חייהם של יותר מאלף אזרחים בשנה בזכות תרומתו לעלייה בשיעור התקפי הלב, דלקות ריאות, סרטן ומרעין בישין אחרים[8]. וכמובן, התחממות גלובלית, גזי חממה וכן הלאה. המדינה מנסה בשנים האחרונות לסבסד מוניות ואוטובוסים חשמליים כדי להתמודד עם הבעיה, אבל ייתכן שנגיף הקורונה יעקוף אותה בסיבוב – והתרומה שלו לקידום העבודה מהבית תביא לכך שכמה מאות-אלפי רכבים יישארו בחניות הבתים בחלק מימי השבוע.
ואחרון חביב: כלכלה
עזבו לרגע את ההוצאות המשמעותיות שיש למשפחות על תחזוקת רכב או שניים, על דלק, או אפילו על כרטיס הלוך-ושוב לרכבת בכל יום. הבעיה האמיתית הראשונה היא בזמן – לפחות שעה וחצי ביום, אם לא יותר – שהנוסעים למרחקים ארוכים מבזבזים לשווא. זה זמן שהם היו יכולים להשקיע במשפחה, בחינוך הילדים, ברכישת מיומנויות נחוצות לעבודה, או פשוט בעבודה.
הבעיה השנייה היא שהחובה לעבוד במשרד מותירה את הפריפריה מרוחקת מהמרכז יותר מתמיד. רק מעטים מוכנים לנסוע את כל הדרך מבאר שבע לתל אביב ובחזרה מדי יום, או מהגליל למרכז. התוצאה היא שקיימת בריחת מוחות מהפריפריה אל המרכז. אבל אם רק היינו מייתרים את הצורך לעבור כל יום את הנתיב המפרך הזה, בוודאי היינו תורמים הרבה יותר לפריחת הפריפריה מכל הקריאות והתחינות "להפריח את השממה". אנשים יבחרו לחיות בפריפריה – עם מחירי מחיה נמוכים, פחות זיהום אוויר ויותר מרחבים וחופש – ולעבוד במרכז, או אפילו בחו"ל, באופן וירטואלי.
כל הדברים הטובים האלו עשויים להתחיל לקרות כבר בשנה וחצי הקרובות, באותו יום ארוך מאד שניאלץ להעביר לצד נגיף הקורונה.
ואחרי זה, ביום שאחרי הקורונה, עתיד העבודה מהבית רק יתפוס תאוצה.
העבודה ביום שאחרי הקורונה
מזל טוב! ברכות! הגענו לסוף שנת 2021, ונמצא סוף-סוף החיסון לנגיף הקורונה ואפילו יוצר בכמויות-עתק וחולק לכל האוכלוסייה. האיום חלף-עבר לו, ואפשר לחזור לעבודה השוטפת במשרדים.
אבל בינתיים, מנהלים התחילו להבין שבעצם עבודה מהבית דווקא יכולה לקדם את בית העסק אפילו יותר מעבודה במשרד.
הסכנה הגדולה בעבודה בבית כיום היא בהתרופפות המשמעת העצמית של העובד. קל מאד לעובדים מהבית להחליט לקחת הפסקה של חמש דקות מול הטלוויזיה, שהופכת לחצי-שעה לפני שהם שמים לב. או ללכת לתפוס תנומת צהריים של שעה, או לשבת עם הילדים על שיעורי הבית – והכל על חשבון העבודה. וכן, בוודאי שעובדים חרוצים יכולים להשלים את הפערים בעבודה בלילות, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון, אבל אין שום ודאות שאכן יעשו זאת.
אלא שעד היום שאחרי הקורונה, אנו צפויים לראות טכנולוגיות שייכנסו לשימוש כדי לתגבר את הפריון של העובדים מהבית. חלקן מקובלות כבר היום: בגוגל דוקס (Google Docs), למשל, אפשר לראות מתי כל עובד ביצע שינוי במסמך, וכמה הוא תרם לתוצר הסופי. בתוכנות כמו סלאק (Slack) ודיסקורד (Discord), העובדים יכולים לתקשר ישירות זה עם זה, וכל עיכוב בתשובה יכול להדליק נורות אזהרה למעביד. ולפחות במקרה של סלאק, הבוס יכול לקבל גישה לכל ההודעות שהעובדים החליפו זה עם זה, וכך לוודא שהם מתרכזים בעבודה[9].
נשמע דיסטופי? אפלולי? זה עוד כלום לעומת תכנת סניק (Sneek) שחלק מהמעסיקים התחילו לדרוש מעובדיהם להתקין על המחשבים בבית. התכנה מתחברת למצלמת הרשת של המחשב ומצלמת תמונה אחת מדי חמש דקות. העובדים האחרים (וכמובן, הבוס) יכולים לראות את התמונות כל הזמן ולפתוח בשיחה עם כל עובד – גם אם הוא אינו מעוניין לקבל את השיחה[10]. לא מפתיע לגלות שמאז שהחל הנגיף להתפשט בעולם, גדל מספר המשתמשים בסניק פי עשרה. החברה אמנם טוענת שלא התכוונה ליצור תכנת ריגול אחר עובדים, אבל קשה להתכחש לתוצאות שבשטח.
אתם יכולים להזדעזע מהרעיונות האלו לניטור אחר עובדים, אבל בסופו של יום הם משקפים מציאות פשוטה: המעסיקים רוצים לדעת שהעובדים שלהם – שמקבלים תשלום בתמורה לזמן שהם משקיעים בעבודה – באמת מתרכזים בביצוע אותה עבודה.
כמובן, אפשר לטעון בצדק שגם במשרד מוציאים העובדים יותר זמן ממה שהם חייבים בחדרי השירותים, במטבח המחלקתי, בקפיטריה או בשיחות חולין עם העובדים האחרים. ובכל זאת, ברור שבבית הפיתויים גדולים יותר, והמעסיק רוצה בצדק לדעת שעובדיו אינם מרמים אותו.
התוצאה של השימוש בכלים מהסוג הזה תהיה שהעבודה בבית תהפוך להיות יעילה במקרים רבים כמו העבודה במשרד. העובדים עדיין ירצו להגיע פעם-פעמיים בשבוע למשרד כדי לפגוש את החבר'ה ולאכול צהריים ביחד, אבל פריון העבודה עצמו לא יפחת כתוצאה מהעבודה מהבית, ובמקרים רבים אפילו יגדל מכיוון שהעובד לא יגיע לעבודה אחרי נסיעה מייגעת של שעה בפקקים או באוטובוס בלי מזגן.
ביום שאחרי הקורונה אנו עשויים לגלות שהעבודה מהבית הפכה להיות המציאות החדשה, ושבעצם – היא אפילו עדיפה על העבודה מהמשרד. כל ההשלכות החיוביות שמנינו באופק הזמן הקודם – ביום שלצד הקורונה – יגיעו לכדי ביטוי גם ביום שאחרי הקורונה, ורק יקבלו משנה תוקף. נוכל ליהנות ממדינה עם פחות זיהום אוויר, פחות תנועה בכבישים, יותר בריאות וזליגת מוחות דווקא מהמרכז אל הפריפריה ולא להפך.
ואז, שנים לאחר מכן, נגיע לעשור שאחרי הקורונה.
עשור אחרי הקורונה
הרבה דברים יכולים לקרות בעשר שנים. לפני עשור, כמעט אף אחד לא שמע על איירבנב או על אובר. אף אחד עוד לא השתמש בווטסאפ כדי לדבר מעבר לים. רעיונות מוזרים על רובוטים שנוסעים בכבישים או עושים משלוחים עדיין היו בגדר חלום פרוע של עתידנים, ועל רחפנים אף אחד לא דיבר בכלל. כך שכן, קשה לחזות מה יקרה בעתיד הרחוק. ובכל זאת, אפשר להעלות ניחושים.
אחד מהניחושים האלו, למשל, הוא שבעוד עשור יהיו טכנולוגיות מתקדמות בהרבה שיספקו תחושה של קרבה גם מרחוק. מכשירי מציאות מדומה יכולים לענות על חלק מהצורך בתקשורת עם מספר אנשים בו-זמנית, כשכולם יושבים מסביב לאותו שולחן (וירטואלי), קמים וכותבים ביחד על לוח (וירטואלי), או יוצאים למסע גיבוש ומעפילים יחד להר האוורסט (הווירטואלי).
הדבר היחיד שאפשר לדעת בוודאות לגבי החיים בעוד עשור הוא שיהיו ברשותנו טכנולוגיות מהסוג הזה. אבל איך בדיוק נשתמש בהן – זו שאלה שעדיין פתוחה. ובכל זאת, הן יקנו לנו את היכולת לתקשר מרחוק, לעבוד מרחוק ואפילו לאהוב מרחוק.
מה שמביא אותנו לשאלה הבאה, כיצד תיראה האהבה ביום שלצד, אחרי, והרבה-אחרי הקורונה.
על כל זאת ועוד – ברשומות הבאות.
מקורות והעשרה
[1] https://globalworkplaceanalytics.com/telecommuting-statistics
[2] https://john-joseph-horton.com/papers/remote_work.pdf
[3] https://www.nber.org/papers/w26948.pdf
[4] https://www.scientificamerican.com/article/commuting-takes-its-toll/
[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/19263016
[6] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000690331
[7] https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3766705,00.html
[8] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001276466
[9] https://www.vox.com/recode/2020/1/24/21079275/slack-private-messages-privacy-law-enforcement-lawsuit
[10] https://www.businessinsider.com/work-from-home-sneek-webcam-picture-5-minutes-monitor-video-2020-3
הולך להיות משבר שלא ברא השטן. נדבר כנראה לא על איכויות וצורות עבודה אלא בשביל רובנו – על איך לשרוד, לא חשוב באיזה עבודה. מצד שני זו מהפיכה, אז כל מי שנלחץ עד היום מהשיטה ומהכסף הגדול, ויש לו כישורים טכניים, זה השעה שלו/ה 🙂
סתם רעיון, שבדיוק דיברתי עליו עם חבר על מה יהיהההה. יש לו חוץ מתארים "ידיים טובות". הסכמנו שהמיזמים המבוקשים החדשים יהיו של תיקונים ומיחזור.