"אי אפשר לדעת." עדכנו אותי השוטרים בסבר פנים חמור. היום, פשוט אי אפשר לדעת.

[להרחבת המושג: 'אי ודאות', לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידיOpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

לא ניסיתי להתווכח איתם. אני לא אוהב להוסיף חשמל לדיאטה היומית שלי. אבל לא יכולתי שלא להיזכר בילדותי שלי. נולדתי ב- 1980, גדלתי בחיפה, ובגיל שש כבר הלכתי לבית הספר ברגל, תוך שאני חוצה בדרך ארבעה מעברי חציה, חלקם מרומזרים וחלקם לא. אבל הייתי ילד חולמני, עם העיניים בעננים, ובכתה ב' ההורים שלי הבינו שאי אפשר ככה יותר. הייתי מאחר לעתים קרובות מדי. וכך הם לימדו אותי לרכב על אופניים כדי שאגיע לבית הספר מהר יותר. אני עדיין זוכר את הפעמיים בהן הברקסים נתקעו לי בירידה הגדולה, והייתי צריך להתנגש בקיר כדי לעצור לפני שהתדרדרתי לכביש. שרדתי. כמו כל הילדים בבית-הספר שלי, אגב.

הילדים של היום אינם עוברים חוויות דומות באותו גיל. ילדינו הם בני הדור המוגן ביותר בהיסטוריה של האנושות. הסטטיסטיקות מארבעה סקרים גדולים שנערכו – ועודם נערכים – בשישים השנים האחרונות, מראות שילדינו מבלים יותר זמן מאי-פעם עם הוריהם. ההורים הולכים איתם לקניון, לוקחים אותם לחוגים, מביאים אותם לבית הספר ובחזרה[1].

ההורים גם דורשים יותר מאי-פעם לדעת מה קורה עם ילדיהם בכל רגע נתון: היכן הם נמצאים ועם מי.

וכמובן, אנחנו אוהבים להתלונן כל הזמן על כך שילדינו קבורים בבתים, צמודים למסכים, ואינם יוצאים לרחוב לדווש על אופניהם או לראות את חבריהם. זה לא מפתיע: חלק מהסיבה היא שאנו, ההורים, חרדים יותר מדי לשלומם ולבטיחותם.

והעובדה המפתיעה היא שאין לנו סיבה אמיתית לחשוש. או ליתר דיוק – דווקא יש סיבות, אבל הן הרבה פחות רלוונטיות מכפי שהיו אי-פעם לאורך ההיסטוריה האנושית.

לא מאמינים לי? הנה כמה סטטיסטיקות מארצות הברית, ישירות מדו"ח ה- FBI מ- 2018[2]. בעשרים השנים האחרונות, חוותה ארצות הברית ירידה של שלושים אחוזים בשיעור הפשיעה האלימה, שלושים אחוזים בשיעור התקיפה, ארבעים וחמישה אחוזים בשיעור הפריצות לבתים וארבעים ואחד אחוזים בשיעור גניבת הרכבים.

ומה לגבי אלימות המופנית כנגד ילדים? כאן קשה קצת יותר למצוא נתונים לאורך זמן, אבל בדו"ח ששחרר המרכז לחקר פשעים כנגד ילדים מאוניברסיטת ניו המפשייר, תועדה ירידה של 33 אחוזים בשיעור התקיפה האלימה כנגד ילדים בין 2003 ל- 2011, וירידה דומה של 43 אחוזים בשיעור האונס והניסיון לאונס באותן שנים.

אלא שאם באונס עסקינן, מדובר בפשע היחיד ששכיחותו גברה בעשור האחרון בארצות הברית. רוב הסיכויים הם שמדובר בתוצאה של קמפיין MeToo ואחרים המעודדים נשים לדווח על התקיפות המיניות שעברו. ואפילו בחזית זו יש שיפור מרשים, כפי שניתן לראות בגרף הבא שהפיקה הסוכנות לסטטיסטיקה משפטית בארה"ב, בו מודגם ששיעור בני-הזוג החווים אלימות מצד בן- או בת-זוגם צנח בין 1993 ל- 2012 בשישים אחוזים בערך[3].

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]

נתונים אלו חוזרים על עצמם במדינות המערביות – כלומר, אלו שאתם כנראה חיים בהן אם אתם קוראים את הרשומה הזו. בקנדה, בבריטניה, באוסטרליה: בכולן יורד שיעור הפשיעה באופן מתמיד[4]. ב- 2015 הגיעו רמות הפשיעה בבריטניה לשפל חסר תקדים – הרמות הנמוכות ביותר מאז שהסיקור החל ב- 1981.

ואפילו בישראל שלנו, לפי הדיווחים המשטרתיים, חלה ירידה של 28 אחוזים בשיעור הפשיעה החמורה[5]. ולמרות שיש טעם לשאול האם יש כאן גם משחק עם הנתונים מצד המשטרה, המגמה הכללית מהעולם מראה שאנחנו לא לבד בירידה הזו בפשיעה.

[בתמונה: איזה פחד... המאה הבטוחה ביותר. אז למה אנחנו חוששים? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

שווה לשאול, למה בעצם אנחנו חווים פחות פשיעה, אבל אין תשובה אחת פשוטה. קיימות מגוון (Diversity) תשובות אפשריות, אבל אני רוצה להתמקד לרגע באחת: המשטרה הופכת להיות יעילה יותר משנה לשנה. בזכות בדיקות דנ"א וטכנולוגיות אחרות לפענוח פשעים, אמורים גופי השיטור להצליח לזהות עבריינים בקלות וביעילות גבוהות יותר. בזכות העובדה שקיימות מצלמות בכל מקום כיום, קשה לבצע פשע חמור מבלי שתיתפס. וככל שהעולם ימשיך להתמלא במצלמות, בסמארטפונים, בחיישנים ובבינות מלאכותיות המנתחות את כל המידע הזורם מהמכשירים האלו – כך נוכל לצמצם את הפשיעה עוד יותר. בסין כבר מתחילות לרוץ בינות מלאכותיות שאמורות לזהות פושעים מראש, ואני מצטט ממאמר בנושא – "גופים ביטחוניים משתמשים בבינה מלאכותית לזיהוי דפוסי התנהגות אבנורמליים שעשויים להעיד על כוונת זדון."[6]

אם המגמות הללו ימשיכו – ואין סיבה לחשוב שהן יתהפכו פתאום – הרי שהמאה ה- 21 תהיה המאה הבטוחה ביותר הידועה לאדם. היא תהיה בטוחה יותר לגברים, לנשים וגם לילדים. אפילו במקרה הנוראי ביותר בו ייחטפו ילדים ברחוב, יזוהו הפושעים תוך זמן קצר ויבואו על עונשם – והילדים, בתקווה, יוכלו לחזור לבתיהם. אלא שזה באמת המקרה החמור ביותר, ורוב הסיכויים הם שניתן יהיה לזהות חוטפי ילדים מראש ובטרם עת, ולמצוא דרך לשקם אותם במקרה הטוב, או לפחות להרחיקם מהחברה לטובת הכלל.

ואפילו אם כל זה לא יקרה, אי אפשר להתכחש לעובדה אחת פשוטה: הסיכוי של ילדיי להיחטף ברחוב בישראל כיום נמוך משמעותית לסיכון שאני חוויתי כילד.

אז למה אנחנו חרדתיים כל כך הרבה יותר לגבי הילדים שלנו?

[להעמקה בנושא ה'מגוון', לחצו כאן]

המאה המפחידה ביותר

בשנת 1981 זעזע מקרה חטיפה ורצח את אמריקה. אמו של ילד בן שש – אדם וואלש – הותירה אותו לבדו מול מכונות המשחק בקניון. זר ידידותי מצא את הילד עומד מחוץ לקניון והציע לו ממתקים וצעצועים אם רק ייכנס למכוניתו לכמה רגעים. שבועיים לאחר מכן, התגלה ראשו הכרות של הילד בתעלה במרחק יותר ממאתיים קילומטרים מהמקום[7].

הסיפור זכה לפרסום בכל רחבי אמריקה ובעולם, והיווה את יריית הפתיחה לתרבות החדשה במסגרתה חשים ההורים מחויבים להשגיח על הילדים כל העת. וזאת למרות, כאמור, שהסיכויים שמקרים מסוג זה יחזרו על עצמם קטנים יותר היום מכפי שהיו בתחילת שנות השמונים. הציבור אינו מקשיב לנתונים, אלא לסיפורים. סיפורי הזוועה והאימה הנדירים הם אלו שמשאירים במוחותינו את הרושם החזק ביותר, וגורמים לנו לנסות להיערך גם לגרוע מכל. וכך, הורים בארצות הברית החלו לאסור על ילדיהם לצאת מהבית לבד, גם כשאלו הגיעו לגיל הנעורים.

המאה ה- 21 עומדת להיות המאה של המידע: הזמן בו נפיק את כמות המידע הגדולה ביותר (ועל כך נדבר במחשבה אחרת לעתיד). מידע יכול לשמש אותנו לטובה, אבל אנחנו יכולים גם להסב באמצעותו נזק עצום. ידיעות כוזבות יכולות לסלף את האמת ולעוות את הדרך בה אנו תופשים את המציאות. זה כבר ברור לכולם. מה שפחות ידוע הוא שגם אמיתות יכולות לגרום לבהלה המונית.

[בתמונה משמאל: אדם וולש ז"ל. מקור התמונה: המשפחה]

מחקר שהתפרסם בשנת 2018 מדגיש את הנקודה הזו בדיוק. במסגרת המחקר – שמזכיר את המשחק הידוע "טלפון שבור" – נבחנו שרשראות של שמונה אנשים כל אחת במדיה החברתית. האדם הראשון בשרשרת התבקש לקרוא מספר כתבות נייטרליות ומדויקות מהעיתון, ואז לכתוב הודעה לאדם השני בשרשרת אודות הכתבות שקרא. האדם השני כתב הודעה לשלישי וכן הלאה, עד שכל שמונת החברים בשרשרת קיבלו את ההודעה. החוקרים בחנו 14 שרשראות מסוג זה, וגילו שבכולן ללא יוצא מן הכלל, החדשות שעסקו בנושאים מרתיעים ומפחידים הפכו להיות יותר שליליות ונטו יותר ויותר לכיוון זריעת פניקה ופחד ככל שהתקדמו במורד השרשרת. אפילו כשסיפקו החוקרים לאדם השישי בשרשרת את הכתבות המקוריות, הן לא סייעו במיתון התחושות השליליות שנוצרו[8].

כולנו חברים כיום ברשת חברתית זו או אחרת – בפייסבוק, בווטסאפ, בטלגרם או באחרות. כולנו משתפים בהן מידע, דעות ורעיונות. הנטייה הטבעית שלנו כבני-אדם היא לזכור יותר טוב את פריטי המידע המפחידים והמרתיעים ביותר. וכשיש כל-כך הרבה מידע, וכשכל מקרה שלילי מסוקר לרוב מכיוונים רבים, אין פלא שאנו מפתחים חרדות וחששות ללא פרופורציה למידת האיום האמיתית. קשה לראות כיצד מצב זה משתפר במהלך המאה ה- 21, בעיקר מכיוון שהוא נובע מהפסיכולוגיה האנושית, המלווה אותנו מזה מאתיים-אלף שנים ולא נראה שעומדת להשתנות בזמן הקרוב.

לא לחשש – כן לזהירות בריאה

אני מקווה שאינכם מבינים מרשומה זו שאתם צריכים לשחרר את הפעוטות בני השלוש שלכם לרחוב הסואן. כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו, אפילו כשיש סיכוי מזערי שייפגעו. אבל כדאי לזכור שיש גם חסרונות להגנה הבלתי-פוסקת על הילדים.

כשההורה מתווך כל אינטראקציה של ילדיו עם העולם החיצון, הוא אינו מאפשר להם לפתח דרכי התמודדות עצמאיות, או לגלות בעצמם את חוזקותיהם וחולשותיהם. הוא שולל מילדיו את היכולת להתבגר ולמצוא את מקומם בעולם. ילדים אלו יספגו זעזוע גדול יותר כשיגיעו לאוניברסיטה ולמקום העבודה וילמדו שם את הלקחים שהיו יכולים להיחשף אליהם בנעוריהם. כשילד עובר על המוסכמות, אנו מעמידים אותו על טעותו. כשמבוגר עובר על המוסכמות, אנחנו מחשמלים אותו ופותחים עבורו תיק פלילי. אני מקצין, כמובן, אבל מניח שהנקודה ברורה: לילדים מותר לטעות מבלי שנטיל עליהם סנקציות ארוכות-טווח. אבל איך הם יוכלו לקבל החלטות שגויות, אם איננו מספקים להם עצמאות לקבל החלטות בכלל?

אני לא טוען שאין ממה לחשוש. יש בעולם אנשים רעים, אנשים הלוקים בנפשם, אנשים שנהנים מאומללותם ומכאבם של אחרים. אבל הם מעטים עד מאד, ובעולם הממושטר-היטב אליו אנו נכנסים, גם הם מתקשים מאד לממש את מאווייהם המעוותים. חובה על כל הורה לנקוט בזהירות בריאה: ללמד את ילדיו להיזהר מאותם 'אנשים רעים', ולהסביר להם שאסור להיכנס למכוניות של זרים או ללכת עם אנשים זרים לבתיהם. אבל אם ננסה למנוע מילדינו את הזכות לחוות ילדות בריאה וחופשית יותר, אנו עלולים לגלות בסופו של דבר שהסבנו להם נזק מסוג אחר – עם כל הכוונות הטובות שבדרך.

מקורות והעשרה

[1] הנתונים והגרפים מגיעים מספרה של הפסיכולוגית ג'ין טוונג' – iGen.

[2] https://ucr.fbi.gov/crime-in-the-u.s/2018/crime-in-the-u.s.-2018/topic-pages/tables/table-1

[3] https://www.bjs.gov/content/pub/pdf/ndv0312.pdf

[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Crime_in_the_United_Kingdom

[5] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001249527

[6] https://www.scmp.com/tech/science-research/article/3004167/minority-report-style-crime-prevention-artificial

[7] https://en.wikipedia.org/wiki/Murder_of_Adam_Walsh

[8] https://onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/risa.13117

• פנחס יחזקאלי (2018), MeToo# באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 6/10/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות - חוסר ודאות, ייצור ידע, 11/4/14.