תקציר: לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, הצטרף זיכרון עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. למבקשים להמשיך במעשה העקירה לעוד עשרות יישובים ביהודה ושומרון, מה שעלול לחולל עקירת כמאה חמישים אלף מתיישבים, חייבים להדגיש כי השתנו הנסיבות במלוא הממדים. לא עוד! לעומתם, המבקשים למנוע עקירה נוספת, חייבים בשינוי תפיסתי: לחלץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון מתיוג מגזרי דתי לאומי, ולעשות אותה לבשורת הזדמנות למיליוני ישראלים.

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

עודכן ב- 26 ביולי 2023

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, הצטרף זיכרון עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. למול מנהיגים כאהוד ברק וקבוצות השפעה כ'מפקדים לביטחון ישראל', המבקשים חורבן נוסף ליישובי יהודה ושומרון, בהיקף גדול עשרות מונים, אימת החורבן ממשיכה להיות ענין אקטואלי.

בתודעה הציבורית מייחסים לי את התואר: "מפקד כוחות ההתנתקות". אילו היה מדובר במשימה שמתגאים בה היו טורחים להזכיר שהיו שם יחד עמי שותפים משמעותיים - עוד שלושה מפקדי אוגדות ומפקדי משטרה ראויים להערכה...

ההתמקדות המודגשת דווקא בי ובתפקידי שם נובעת, אולי, מכך שאני באופן בולט, הגעתי למשימה עם סיפור אישי: אהדתי וזיקתי למפעל ההתנחלות הייתה ידועה; ובדיונים סגורים גם עם הרמטכ"ל, לא הסתרתי את הסתייגותי המקצועית מהמהלך. ההתמקדות בי נובעת גם מהאופן הייחודי בו פרשתי את המשימה ובהתאם לו הכנתי את הכוחות. כמובן, מילאתי בנאמנות את חובת הציות הממלכתית; אולם, הציות לפקודה, בוודאי ברמת מפקד האוגדה, לעולם אינו ציות אינסטרומנטלי.

פירוש המשימה: "תקשיבו לגרשון, הוא היחיד בכיוון"...

היה ברור לי כי אנו פועלים באירוע טעון סמלים ומשמעויות לעתידה ולערכיה של מדינת ישראל. למפעל הציוני שהיה ממוקד מראשיתו בתנופת בנייה והתיישבות, לא קל לשאת פעולת עקירה רחבת היקף.

בהצגה ראשונה של רעיון הפעולה לאלוף פיקוד הדרום דאז, דן הראל, פתחתי בשקף שהגדיר כיוון: "מכלל פעולות כוחות הביטחון צריך להדהד מסר שיצבע את הפינוי באור ציוני". דן הראל החוויר.

לשמחתי מפקד מחוז הדרום במשטרת ישראל, ניצב אורי בר לב, שהיה שותף לדיון, נתן לי תמיכה מלאה בהמלצה: "תקשיבו לגרשון הוא היחיד בכיוון."

הקשר אחר של פינוי...

אמנם עקירת יישובים נעשתה כבר בפינוי יישובי ימית וסיני ב- 1982 בהסכם השלום עם מצרים, אלא שעם כל הקושי, ההקשר היה אחר: הפינוי נעשה אז באור תקוות הסכם השלום.

דווקא במפלגת העבודה הובעה אז התנגדות נחרצת לעקירת היישובים הכרוכה בהסכם השלום: בכינוס שנערך בנושא ב-1980 טרם העקירה, אמר ישראל גלילי: "יש ערך לעמלו וליצירתו של האדם. האדם המושרש באדמתו הוא גם בטבעו מזוהה שורשית עם מרחב חייו... בנטישת יישובים ופינויים יש משום עקירה אכזרית מעין כמוה...

הכלל הוא שאנו אמורים לקיים התיישבות לצמיתות ועולים ליישובים חדשים על מנת שלא לנטוש אותם." אמנם הכיר בסמכותה הדמוקרטית של הכנסת להחליט על נטישה אולם, סיכם: "ישנה סכנה בקלות הדעת הזאת, הנחפזת להשתמש בהתיישבות כערך שימושי, כקלפי מיקוח שנקל לשחק בהם."  (דפי אלעזר, "ההתיישבות והביטחון" אפריל 1980).

יתכן וגם עבור ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, חורבן גוש קטיף היה מתקבל כתפנית בלתי מוצדקת במגמת המפעל הציוני. בנאומו האחרון בכנסת, הציג את גוש קטיף כמופת לגוש התיישבותי באומרו: "והלוואי שיהיו גושי יישובים כמו גוש קטיף ביהודה ושומרון." (דיון על הסכם הביניים לאוסלו, 5.10.1995)

האם מדינה היא רק ועד בית גדול?

השאלה הגדולה הייתה כיצד ניתן לבטא באורח הפעולה הפיזי עליו הופקדנו, מערכת מתחים רעיונית שעבור הכוחות המבצעים הייתה לגמרי מופשטת. על חיוניותו של המאמץ להעניק לעקירה הלך רוח ציוני, למדתי מתוך גילויי עוינות למתנחלים, שביקשו לממש בהתנתקות הזדמנות להכרעת סופית במחלוקת על עתיד ההתיישבות בארץ ישראל:

• אברום בורג לדוגמה במאמר ב'הארץ' ביטא ציפייה שפעולת העקירה תסמן נקודת תפנית במהלך הציוני: "קץ המשוואה התיישבות = ציונות" (הארץ, 5.8.2005).
• אבירמה גולן במאמרה ב'הארץ', "סוף זמן הגאולה" כתבה: "אכזבת הדתיים הלאומיים מהמדינה היא הזדמנות לרוב הדומם להגדיר מחדש את עיקרון ישיבתו בארץ... המדינה אינה ראשית צמיחת גאולתו של איש. היא מעין 'ועד בית' גוף ארגוני מוסכם" (הארץ, 19.4.2005).

[בתמונה: רא"ל דני חלוץ, הרמטכ"ל בזמן ההתנתקות ואלוף דן הראל, מפקד פיקוד הדרום בזמן ההתנתקות, משגיחים על ביצוע תוכנית ההתנתקות. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

הנהר יעקוף את המכשול...

למול ציפיות בשמאל הישראלי, לראות את ה'נהר הציוני' נסוב לאחור, ביקשתי לחולל מתוך צורת פעולתנו, מגמה אחרת: בעל כורחנו, הנהר הציוני אמנם יתנגש עם העקירה במכשול הרסני, אולם במאמץ להכלת המאבק, מתואם עם הנהגת המתיישבים, הנהר יעקוף את המכשול וימשיך הלאה בדרכו המסורתית. נדרשה לי לשם כך, נקודת איזון בין החובה לביצוע המשימה, לבין כבוד עמוק למתיישבים ולערכי ההתיישבות, בשאיפה לא רק לא לפגוע, אלא אף להעצים את גבורתם.

בהשראת ההבחנה בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, נטעתי בהגיון היסוד לפעולתנו את ההבחנה בין גוש קטיף של מטה, לבין גוש קטיף של מעלה. כך הפרדנו למעשה בין גוש קטיף הפיזי, על בתיו ושדותיו, אותו עלינו לעקור ולהחריב בצו הפקודה, לבין גוש קטיף הרוחני, הערכי – שגוש קטיף מייצג כסמל וכחלום ציוני חלוצי - אותו ביקשנו להעצים ולשמר.

בצורת הפעולה נתנו לכך ביטוי מעשי:

• לדוגמה: בפינוי בתי הכנסת בנווה דקלים, באחד התבצרו מאות נערים ובשני מאות נערות, העדפתי את חטיבת הנגדים אנשי קבע מבוגרים - למשימת פינוי הנערים ואת כוח היס"מ המיומן יותר הותרתי בעתודה. הנגדים הוותיקים שיודעים מהי תפילה ובית כנסת, אכן ניגשו למשימה באווירה המתאימה.
• לפינוי הבנות הוקם בין לילה גדוד ייעודי שכולו בנות. בתשומת לב לייחודו של האירוע בשכנוע הרב אבינר, אפשרתי לרינו צרור, לתעד את המתרחש בבית הכנסת, מה שהוצג לימים בסרטו המרגש "שירת הבנות", כתיעוד לדורות.

לא לעקירה נוספת

לכאורה, מבחינה צבאית נחשבת משימת הפינוי בתהליך ההתנתקות למוצלחת. המשימה ארכה זמן קצר מהזמן שהוקצב לה. למרות החששות הכבדים לאובדן חיי אדם בוצעה המשימה ללא נפגעים. המייחלים לעקירה נוספת ביישובי יהודה ושומרון מוצאים באירועי קיץ 2005, את הנוסחה המתאימה לטיפול ביישובי יהודה ושומרון.

אלא שמבחינה אסטרטגית, מדובר בכשל בסיסי: אירועים אסטרטגיים, על פי טבעם תלויי הקשר נסיבתי משתנה, וככאלה הם חד פעמיים בטבעם. הציפייה לחזור עליהם במתכונתם הקודמת, בהתעלמות מהשתנות הנסיבות, צופנת בחובה זרעי כישלון מובטחים. כך כשל ראש הממשלה, אהוד אולמרט (ראו תמונה משמאל) בפינוי עמונה בחורף 2006, בפעולה שנוהלה בהתעלמות מוחלטת מהקשר חדש שהתהווה בחצי שנה שלאחר אירועי הקיץ [להרחבה על חורבן עמונה, לחצו כאן].

למבקשים להמשיך במעשה העקירה לעוד עשרות יישובים ביהודה ושומרון, מה שעלול לחולל עקירת כמאה חמישים אלף מתיישבים, חייבים להדגיש כי השתנו הנסיבות במלוא הממדים. לא עוד!

לעומתם, המבקשים למנוע עקירה נוספת, חייבים בשינוי תפיסתי: לחלץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון מתיוג מגזרי דתי לאומי, ולעשות אותה לבשורת הזדמנות למיליוני ישראלים.

[לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא חורבן;
• אוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה;
• הרחבה על חורבן עמונה;
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• הרחבה בנושא הצלחה וכישלון.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על הצלחה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), ההתנתקות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), חורבן והתפוררות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/7/18.
• גרשון הכהן (2017), חורבן עמונה – הימים שאחרי, ייצור ידע, 4/2/17.