גרשון הכהן: מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

[בתמונה: "זהו החזון אשר לפי אמונתי העמוקה הביא אותנו עד הלום". בן־גוריון בכותל, בתום מלחמת ששת הימים. משמאלו: האלוף חיים הרצוג. צילום: ELDAN DAVID / לע"מ]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאסופת המאמרים על מלחמת ששת הימים באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

ישראל היום

המאמר עודכן ב- 6 ביוני 2020

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

יום השנה למלחמת ששת הימים, מתנגש מידי שנה בסלעי המחלוקת הישראלית: מי סטה מן הדרך הציונית וחולל את התפנית ומי נותר נאמן לדרך הראשית?

כל צד במחלוקת מסביר כיצד הצד השני הוא שסטה מן הדרך. "הכל התחיל עם הניצחון ב-1967", נוהגים להאשים:

.

.

  • "הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים." (גדעון לוי, "הנכבה שלנו", הארץ 16.4.2017).
  • "התקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים," כתב דוד אוחנה, "הייתה תקופת החולין של המדינה, ואולי בשל כך הציונית ביותר: אחרים לא שלטו בנו ואנו לא שלטנו על אחרים." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הקיבוץ המאוחד,1998, עמ' 79).

עם הניצחון נולדו כביכול, חלומות חדשים.  הציונות הריאליסטית - מבקשים לטעון - הוחלפה בציונות משיחית. השיח הישראלי, מטולטל מאז בין הודיה על הניצחון הגדול בכמיהה להרחבת האחיזה הישראלית בנחלת אבות, לבין ערגה ל"שנים הטובות" שקדמו למלחמה, בכמיהה לסיום הכיבוש.

התפרצות הכמיהה

המלחמה אכן הייתה נקודת תפנית להתהוות גדולה.  אולם בכל הקשור למגמת ההתנחלות, ולתכנים משיחיים במפעל הציוני,  המלחמה רק האיצה תהליכי המשך, למגמה הציונית שהובלה הרבה קודם לכן  על ידי מפלגות הפועלים החלוציות וגם על ידי תנועת החרות.

שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב". בהופעת שולי נתן בבנייני האומה ביום העצמאות 1967, נתן באותם ימים ביטוי גלוי לאווירה טעונת הכמיהות. מרגע ביצועו, השיר התקבל, בהתרגשות  סוחפת ובלתי צפויה.  שולי נתן, שכבר ירדה לחדר ההלבשה, נקראה על ידי ראש עיריית ירושלים טדי קולק, לשוב לבמה לביצוע חוזר של השיר. במילותיו, פרט השיר על נימיו של מבנה עומק תודעתי, שפרץ לרגע בעוצמה מפתיעה.

.

ללא רקע זה, קשה להסביר  את הדינמיקה שחוללה את התפתחותה והתנהלותה של המלחמה. ללא פרץ הכמיהה לחבלי מולדת שנותרו בסיום מלחמת העצמאות מעבר לגבול, אין דרך להסביר מדוע לאחר ביצועו המושלם של מבצע "מוקד" כנגד חיילות האוויר של צבאות ערב, ולאחר שהושגה הכרעה בחזית סיני כבר ביממה הראשונה,  נמשכה המתקפה הישראלית גם  בחזיתות ירדן וסוריה. עם כיבוש ירושלים אמר משה דיין: "חזרנו לקדושים שבמקומותינו, חזרנו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם. לשכנינו הערבים אנו מציעים גם בשעה זו, ואף ביתר תוקף בשעה זו, יד לשלום." (7.6.67)  לאחר כחודשיים הוסיף דיין: "שבנו אל ההר, אל ערש ימי עמנו, אל נחלת האבות, ארץ השופטים, ומעוז מלכות בית דוד..."(3.8.67)

מי התחיל במשיחיות?

 משיחיות הייתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. רוב מובהק של מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה היו אנשי תנועת העבודה. בהם המשוררים חיים גורי ונתן אלתרמן.

גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים; בכל זאת, לא הם היו הראשונים להיאחז בהם.

בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בסיכומו למבצע סיני, בחר להזכיר: "זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנה בלב העם היהודי, ולפי אמונתי העמוקה הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק אם נישאר נאמנים לו כל חיינו, תקום תוחלתנו ההיסטורית במלואה." (ההדגשה במקור, דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, 1969, עמ' 524).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בתגובה לתביעת הפילוסוף נתן רוטנשטרייך,  בליל שבת פברואר 1961 בקיבוץ חולדה: "לשים קץ לתקופת המשיחיות הפוקדת את ישראל זה קרוב לחמש עשרה שנה" ענה בן גוריון בישיבת מרכז מפא"י: "אל ילמדונו ש'תקופת המשיחיות' עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום." (19.3.1961).

[מקור תמונתו המקורית של דוד בן גוריון: ארכיון משרד הביטחון]

רבים יתמהו על דברי בן גוריון, כי הציונות נתפסת בדימוי הישראלי הרווח, דווקא כפניית עורף לרעיון המשיחי. ההסבר פשוט: קיים פער בין דימוי המשיחיות כפי שמיוצג על ידי החרדים, לבין המשיחיות הציונית, בה תמכו בן גוריון והרב קוק:

  • דימוי המשיחיות החרדי מושפע במידה רבה מהנצרות ומתבטא בהמתנה פסיבית למשיח, כגאולה הבאה כולה מלמעלה.
  • הציונות לעומת זאת, פנתה לדרך פעולה מעשית אקטיבית, בהבאת הגאולה בהשתדלות האדם. זו תפיסת הרעיון המשיחי בתורת האר"י הקדוש, כמו גם בתורת רבי חיים בן עטר, בהטלת חובה על האדם להשפיע במעשיו על הבאת הישועה וקידום הגאולה.

הוויתור הפרגמטי כשלב ביניים

"מלחמת העצמאות לא נסתיימה עבור גוש אמונים" טען יצחק בן אהרון ממנהיגי מפלגת העבודה, "ואילו אנחנו קיבלנו את צו המציאות, שמדינת ישראל מתגשמת רק בחלקה של ארץ ישראל." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998 ע' 71). בעבור תומכי רעיון הנסיגה לקווי 67, דוד בן גוריון, נחשב  מופת. הוא שהסכים ב-1937 למתווה וועדת פיל לחלוקת הארץ, והסכים בנובמבר 1947 להחלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית במחצית שטחה של ארץ ישראל המערבית.

[תמונתו של יצחק בן אהרן משמאל היא נחלת הכלל. הצלם: טדי בראונר, אוסף התצלומים הלאומי]

אלא שגם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו  בעימות מול ברל כצנלסון, ויצחק טבנקין, בן גוריון לא פנה עורף לחזון גאולת ישראל. הדריך אותו  הגיון פעולה מהפכני בתורת שלבים.. וכך הסביר ב-1937:

"בשטח זה עליו אמורה לקום המדינה היהודית אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (דוד בן גוריון, במערכה א', מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1950, עמ' 128).

במילים פשוטות: בין אפס ריבונות בארץ ישראל, לבין ריבונות מידית רק בחלק מארץ ישראל, בן גוריון בחר בריבונות מידית.  פיתוח המומנטום הוא הדבר שהיה החשוב בעיניו. הוויתור הוא כורח הנכון לשעתו, אך לרגע אינו סופי. כמו רב חובל שהפליג מיפו למרסיי, ותנאי ים קשים הכתיבו לו עגינת  ביניים באלכסנדריה, בהמתנה לתנאים המתאימים להמשך ההפלגה ליעד שלרגע לא ננטש.

קיום תודעתי כזה, מצוי בהמתנה מתמדת לשעת כושר למהלך נוסף.  מלחמת ששת הימים מנקודת מבט זו, היא תחנה ברצף תהליכי, שהחל מראשית ימי שיבת ציון, דרך מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמאמץ רחב ההיקף שבא בעקבותיה. כך גם מלחמת העצמאות שהסתימה עבור רבים בתחושה של אי השלמה, לוותה בהמתנה להזדמנות הבאה. נכון שהתקיימה בין 1948 ל -1967 מגמה לביסוס  יציבות ונורמליות, אלא שלרגע לא תמה הציפייה אל המרחבים שנותרו מעבר לגבול.

תא"ל מיל' דב תמרי (ראו תמונה משמאל) הצביע במחקריו, על ביטויה של תפיסה זו, בגילומה בתכניות האופרטיביות של המטה הכללי, משנות החמישים של המאה הקודמת, ועד לפריצת מלחמת ששת הימים.

[מקור התמונה משמאל: באדיבות מכללת בית ברל]

לדבריו:  "בקרב צמרת צה"ל חילחלה ההכרה כי מלחמת העצמאות לא סיפקה את הנכסים הקרקעיים ההכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל והדרושים לצורכי התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית בעתיד.

הכרה זו הלכה והעמיקה משום שהקצונה הבכירה העריכה כי ניתן היה להשיג הרבה יותר בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות..." (דב תמרי, "השלכות מלחמת ששת הימים על צה"ל", דפי אלעזר, יום עיון בנושא: ישראל, 1997-1967, השלכות מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל,  הוצאת יד דוד אלעזר ומרכז יפה, תל אביב, 1998, עמ' 23-24).

תפיסת מלחמת העצמאות כשלב בתהליך תקומת ישראל, כמצב ביניים שאינו סופי, היתה משותפת במידה רבה גם לבן גוריון, ובוטאה במפורש במגמת עיצוב מלחמת קדש בנובמבר 1956, בציפייתו ממנה להזדמנות לשינוי גבולות. (עיין דב תמרי שם, עמ' 24 )

יוני 1967 כתחנה בתהליך מתמשך

אין ספק, מלחמת ששת הימים, כצומת דרכים, חוללה התהוות משמעותית בהתפתחות המפעל הציוני והמזרח התיכון. אולם מבחינת הגיונה בסיפור הציוני, המלחמה הייתה רק תחנה בתהליך שהיה אמור מראשיתו להתפתח בהגיון תורת השלבים. עיגון המלחמה כשלב בדינמיקה ארוכת טווח, מטיל על האירועים פרספקטיבה אחרת מזו המוטלת עליה, על ידי אלה המבקשים לראות בקווי שביתת הנשק ששררו עד בוקר ה-5 ביוני 1967,  מצב קבוע שהיה אמור להתקבל כסופי.

זו אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? כאן החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכה של מדינת ישראל, כה נחוצה התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלת עתידנו בארץ ישראל.

[לאסופת המאמרים על מלחמת ששת הימים באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.