אלעד רזניק: 'מבצע מאסף' – חלק ראשון

[בתמונה: מטס חיל האוויר מעל מחנה ההשמדה אושוויץ, ב- 4 לספטמבר 2003. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

זהו המאמר הראשון בסדרת המאמרים על מבצע 'מאסף' - "Shuttle": שורה של תקיפות - שהוציאו חילות האוויר השמיני והחמש עשרה של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, בין ה- 6 ל- 12 לאוגוסט 1944. מטרת סדרת המאמרים הזו להמחיש, מדוע היה כמעט בלתי אפשרי לבעלות הברית להפציץ את מחנות ההשמדה, ללא פגיעה משמעותית במאמץ המלחמתי.

*  *  *

ב 4 לספטמבר 2003, הוביל אמיר אשל (ראו תמונה משמאל) - אז מפקד בסיס תל-נוף - מטס של 3 מטוסי בז מעל מחנה ההשמדה אושוויץ.

[מקור תמונתו של אמיר אשל משמאל: דובר צה"ל]

לימים, עשה חיים הכט סרט על אותה גיחה (גיחה 301 ) לסרט קראו "טיסה אחת בשבילנו" (ראו את הסרט למטה).

אחד הדברים שהכט מדבר עליו בסרטו הוא על המערכה נגד מפעלי תעשיית הדלק הגרמנים בסביבות אושוויץ. אחת התמונות המפורסמות מאותו סרט היא תמונות הפצצות מעל מחנה ההשמדה.

בין אם רצה בכך ובין אם לאו, אשל - לימים מפקד חיל האוויר (מח"א) - פתח מחדש את הדיון הציבורי בנושא מאוד מעניין, והוא: מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנות ההשמדה.

.

[למאמרו של אלעד רזניק: 'למה בעלות הברית לא הפציצו את אושוויץ?', לחצו כאן]

הדיון הציבורי כמו כמעט כל דיון ציבורי ישראלי נוהל ברדידות מדהימה... והנה הגענו לסיפורו של מבצע 'מאסף' - "Shuttle":  שורה של תקיפות שהוציאו חילות האוויר השמיני והחמש עשרה בין ה- 6 ל- 12 לאוגוסט 1944.

בשני לאוגוסט 1944, התנהלה קבוצת פקודות במפקדת פיקוד האוויר האסטרטגי אירופה (להלן: מפאא"א), פיקוד שהוקם בפברואר 1944, לקראת הפלישה לנורמנדי; ותפקידו היה לנהל את המאמצים האוויריים מעל אירופה.

במסגרת קבוצת הפקודות, ביקש הנציג הרוסי, שבעלות הברית יסיעו בתקיפה של מספר יעדי לופטוואפה שהפריעו להתקדמות בחזית המזרחית; ותקיפה של מספר יעדי תשתית, שהיו חיוניים למאמץ המלחמה הגרמני. בין היעדים שהרוסים חפצו בהשמדתם היו:

  • מספר שדות תעופה גרמנים, שהיו ממוקמים היישר מדרום לקו יאסי – אקקרמן (מדרום דרום מזרח לאודסה היום);
  • מפעלים של תעשיית הדלק הגרמנית בסילסיה עילית, בין היתר מתקני הזיקוק בסביבות אושוויץ.

הרוסים ביקשו, שכלל התקיפות יבוצעו לפני ה- 5 לאוגוסט. על בסיס הבקשה הרוסית, החליטו במפאא"א להוציא תקיפות כנגד יעדים רבים ככל האפשר כתמיכה במאמץ המלחמתי הרוסי. במפאא"א היו מודעים למגבלות הזמן הרוסיות והחליטו - מתוך ידיעה מוחלטת שלא יוכלו לספק תמיכה למאמץ הרוסי בזמן המבוקש -מלהוציא תקיפות לאורך מרבית חודש אוגוסט.

תקיפה אחת - אל מול שדה התעופה בפוסקאני רומניה - התבצעה בחמישי לאוגוסט 1944, על ידי חיל האוויר ה- 15 מבסיסו באיטליה. בתקיפה השתתפו 46 מטוסי P38 Lightning ו- 36 מטוסי P51 Mustang.

[בתמונה: להק מפציצי B-17. התמונה היא נחלת הכלל]

מפאא"א החליט שחילות האוויר השמיני וה- 15 יתקפו לסירוגין. עוד הוחלט, שעקב הטווח הגדול למזרח אירופה, תועבר דוויזיית האוויר השלישית לרוסיה, ותתקוף מבסיסים ברוסיה. כוח המשימה הדוויזיוני (דוויזיית האוויר השלישית) כלל שתי כנפות של מבצרים מעופפים (בכל כנף היו 40 מפציצים) וכנף של מטוסי מוסטאנג (4 טייסות – 72 מטוסים) שנועדו לשמש, גם לליווי חמוש למבצרים המעופפים; וגם לתקיפה עצמאית כשהם לא משמשים לליווי.

בחמישי לאוגוסט 1944, מזג האוויר שיתף פעולה: כיסוי העננים מעל מרכז גרמניה היה בין 2/10 ל 4/10, וטיסת העברה יצאה לדרכה. כיוון שהעברה ללא תקיפה הייתה בזבוז מוחלט, פקד מפאא"א על כוח המשימה לתקוף בדרכו לרוסיה את מפעלי המייסבים הכדוריים, שמייצרים רכיבים בעבור מפעלי מסרשמידט ופוקאוולף באזור גדניא (צפון מערבית לגדנסק); ואת שדה התעופה הסמוך. התקיפה של כוח המשימה של דוויזיית האוויר השלישית, שולבה עם תקיפה של כוח משימה אחר אל מול יעדים בהמבורג, קיל וברלין.

המפציצים המריאו מבסיסיהם באנגליה בשעה 07:45, ובשעה 08:30 לערך חצו את החוף האנגלי והתארגנו במבניים כנפיים מעל הים הבלטי. לאחר כארבע שעות טיסה טיסה, תקפו את יעדיהם באזור גדניא בשעה 13:00 לערך מגובה של 23,000 רגל. בשביל להימנע ממערכי ההגנה האווירית (הגנ"א) הצפופים באזור גדנסק ודנציג שינו נתיב צפונה. לאחר שיצאו מטווח מערכי ההגנ"א הגרמנים שינו נתיב מזרחה חצו את החוף באזור קלנינגרד המשיכו מזרחה עד אזור וילניוס ושינו שוב את נתיבם לדרום דרום מזרח, עד אשר הגיעו לבסיסיהם הזמניים בפולטובה ומירגורוד (ראו המפה למטה):

[בתמונה: נתיב הטיסה בין אנגליה לפולטובה]

הצפי להגעה לבסיסים הזמניים היה באזור השעה 17:00. לא יודע כמה מהקוראים פה ראו B-17 מבפנים, אבל יחסית ל B-52 זה מטוס קטן וצפוף, ולטוס בדבר הזה 12 שעות היה סיוט! מטוסי הליווי סיפקו ליווי למבצרים המעופפים לאורך כל הדרך הארוכה - כ- 1570 מייל - כשהם מצוידים במכלים נתיקים. הטווח המרבי של מוסטנג עם מכלים נתיקים הוא כ- 1650 מייל. ע"פ המתכננים הקבוצה שתקפה את הרכבת לגדניא הייתה האחרונה בשיירה גדולה יותר שיצאה לתקיפת יעדים בקיל המבורג וברלין. המתכננים בנו על כך, שכלל מטוסי הקרב הגרמנים יישאבו פנימה להגנת היעדים בגרמניה גופא; והשיירה שמיועדת לגדניא תיתקל במעט יחסית התנגדות. כך היה. מפות מצורפות למעלה נתיב הטיסה בין אנגליה לפולטובה למטה משמאל מחוז סלסליה בפולין (נחזור אליו בחלק השני) למטה מימין פצצות מעל אושוויץ (מקור אינטרנט).

[בתמונה: תוכו של ה- B-17. טיסה של 12 שעות בכלי כזה הייתה ממש סיוט... מקור התמונה: Picture of 390th Memorial Museum]

המשך יבוא...

[למאמרו הבא של אלעד רזניק: 'תקיפת מתקני הזיקוק בטרזבינה פולין, ב- 7 באוגוסט 1944', לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה