אבי קובר: ניצחון והכרעה במלחמות המודרניות והפוסט-מודרניות

[למעלה: כריכת ספרו של פרופ' אבי קובר, שראה אור בשנת 1995 בהוצאת מערכות. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 27 במאי 2021

אבי קובר (ראו תמונה משמאל) הוא פרופסור במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן והיה עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים עד שפרש ממנו ב-2017. הוא הרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, ובמשך תקופה ממושכת לימד גם במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי. הוא מחבר הספר "הכרעה צבאית במלחמות ישראל-ערב 1982-198", והיה מעורכי הסדרה "מרקם", בהוצאת מערכות, שעקה בענייני ביטחון לאומי.

[תמונתו של פרופ' קובר משמאל: באדיבות אוניברסיטת בר אילן]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.

*  *  *

שמי נקשר עם מושג ההכרעה הצבאית מכיוון שכתבתי ספר על ההכרעה הצבאית (ראו תמונת כריכה למטה משמאל); אבל כפי שתראו בהמשך, איני מחויב כל-כך להכרעה צבאית.

ההכרעה הצבאית מילאה מקום מרכזי בחיים הצבאיים של ישראל, אבל אני אנסה להראות, שאנחנו מחויבים במחשבה מחודשת על המושג, מחשבה מורכבת יותר מזו שהורגלנו בה בעבר.

לצד מושג זה קיימים עוד שני מושגים שבשילובם עם מושג ההכרעה עוזרים לנו לחשוב על ההישגים במלחמה:

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

איננו משתמשים בכוח לשמו. מטרתנו היא להשיג הישג באמצעות השימוש בכוח.

מהם ההישגים שאנחנו מדברים עליהם כאשר אנחנו נלחמים?

ניתן לדבר על שלושה רבדים של הישגים:

[להרחבת המושג 'טקטיקה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'אמנות המערכה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]  [להרחבה בנושא אסטרטגיה רבתי, לחצו כאן]

כל הספקטרום הזה ביחד מצטרף להישג שאנו קוראים לו הכרעה. בחלקו הוא מושג, או יכול להיות מושג בתוך שדה הקרב, וניתן גם לחשוב על הכרעה מחוץ לשדה הקרב - הכרעה אסטרטגית רבתי. הכרעה זו מתמקדת, בדרך כלל, בחברה ובכלכלה של היריב, והיא משקפת הצלחה לשלול ממנו את כושר הלחימה, לאו דווקא על-ידי פגיעה בכוח הצבאי שלו אלא על-ידי פגיעה ביכולת החברה והמשק שלו להמשיך ולהילחם.

[בתמונה: חתימת הסכם הכניעה של גרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, באולם המראות שבארמון ורסאי. הכניעה הושגה לא בשל פגיעה בכוח הצבאי שלה אלא על-ידי פגיעה ביכולת החברה והמשק הגרמנים להמשיך ולהילחם. התמונה היא נחלת הכלל]

ברובד שמעל ה"הכרעה" קיים ה"ניצחון". ה"ניצחון" שונה מה"הכרעה" בכך שהוא מתמקד בקשר שבין מטרות המלחמה להשגתן. בעוד שההכרעה לאו דווקא מתייחסת למטרות המלחמה, אם כי היא אמורה לשרת את השגת המטרות. ניתן בהחלט לחשוב, לפחות מבחינה תאורטית, על אפשרות להשיג את המטרות גם בלי להכריע ולכך אתייחס בהמשך.

[להרחבת המושג: 'מטרה של מערכת', לחצו כאן]

ה"ניצחון" הוא סובייקטיבי. היות שמקבלי ההחלטות הם המגדירים את המטרות, יכול להיווצר מצב שבו לא רק ששני צדדים מכריזים על עצמם כמנצחים, אלא שבו ניתן לעשות, במידה מסוימת, מניפולציה על הניצחון. זאת מכיוון שאפשר לשנות את המטרות תוך כדי המלחמה ובכך להשפיע על הסיכוי לנצח בה.

המימד הסובייקטיבי החזק והיכולת המניפולטיבית הם שיוצרים את ההבדל בין ה"ניצחון" וה"הכרעה". לעומת זאת, "הכרעה" משקפת בדרך-כלל את כושרם של שני הצדדים בלי קשר הכרחי למטרות וגם בלי היכולת לעשות את אותה המניפולציה שנזכרה בהקשר של הניצחון.

המבחן ההיסטורי

ברובד העליון קיים מבחנה ההיסטורי של המלחמה. כל מלחמה, ואפילו אם היא מסתיימת ב"הכרעה" או ב"ניצחון" עומדת במבחן ההיסטורי: כיצד השפיעה על היחסים בין הצדדים בטווח הארוך? כאן, לצערנו, אנו יכולים למצוא מצבים שבהם, גם אם צד מסוים הכריע או ניצח, הוא לא בהכרח הצליח לתרגם את ההישגים הללו להישג ארוך טווח.

מנגד, אנו יכולים למצוא צדדים שלמרות שהובסו, ואולי גם נוצחו, הצליחו ליצור מצב שבו המלחמה הפכה מבחינתם למנוף להישגים בטווח היותר ארוך.

אתמקד ב"הכרעה" וב"ניצחון". בהצגה שלי אנסה להראות שההכרעה הצבאית - שהגיעה לשיא תפארתה בשנות הארבעים במהלך מלחמת העולם השנייה, ואצלנו בשנות החמישים והשישים, וגם הוכיחה, לכאורה, את חשיבותה במלחמת המפרץ - הפכה להיות בעולם המלחמה של היום גם קשה יותר להשגה וגם פחות רלוונטית, בעוד ש"הכרעה אסטרטגית רבתי" ו"ניצחון" הפכו לבעלי משקל רב מבעבר.

אעמוד כאן על הסיבות העיקריות לירידת משקלה של ההכרעה הצבאית. אחלקן לשלוש קבוצות:

  1. סיבות שקשורות למתרחש בשדה הקרב עצמו;
  2. סיבות שקשורות ליציאה של המלחמה משדה הקרב הישיר;
  3. ולמשבר שקיים בקשר שבין "הכרעה" ו"ניצחון".
כל התהליכים, במישורים האלה, קשורים גם לחדירת אלמנטים שניתן לכנותם "פוסט-מודרניים" לעולם המלחמה. אתייחס בהמשך גם למושגים כמו: "מלחמה פוסט-הרואית", "מלחמת המידע", או מה שהאמריקנים מכנים "מבצעים שאינם מלחמה - ”Operations Other Than War”.

1. סיבות שקשורות למתרחש בשדה הקרב עצמו

הטיעון הראשון הוא, שקשה יותר להשיג "הכרעה" בשדה קרב רווי אש. זהו המצב המאפיין את שדות הקרב המערביים כיום, או את שדות הקרב שבין מדינות מפותחות יחסית. צריך לזכור, שבדיון על "הכרעה" אנחנו מדברים בדרך-כלל על חבילת מושגים שלפחות בעבר ייצגה את התנאים והאמצעים להשגתה. יש כאן משולש של תמרון, התקפה והכרעה. כדי להשיג "הכרעה" צריכות להתקיים אפשרויות תמרון על מנת שניתן יהיה לתקוף. בלי התקפה אי אפשר להשיג "הכרעה", לפחות לא באופן אקטיבי. בעבר נהגנו לחשוב על האש ככזאת שמחזקת דווקא את ההגנה, וההגנה לא קשורה באופן טבעי עם "הכרעה". עם הופעת האש המדויקת ארוכת הטווח וההרסנית, אנו רואים שמתפתחות בשדה הקרב שלוש אפשרויות עיקריות:

  • אפשרות אחת היא שאפשר יהיה לחזק את עולם המושגים המסורתי. במילים אחרות, שניתן יהיה להשתמש באש כדי ליצור אפשרויות של תמרון, התקפה והכרעה. זוהי תקוותם של צבאות כמו שלנו. זאת היתה תקוותה של ברית נאט"ו בתקופת המלחמה הקרה באירופה.
  • אפשרות שניה היא, שכתוצאה מהאש הצפופה דווקא יהיה קשה יותר לתמרן, לתקוף ולהכריע. ראינו כבר מקרים דומים, שבהם האש התחזקה עד כדי כך, שהפריעה לתקוף ולהכריע. למשל, במלחמת העולם הראשונה בחזית המערבית, או במלחמת יום הכיפורים.
  • אפשרות שלישית, שמרבים לדבר עליה, היא שניתן יהיה להכריע לא דרך החבילה המסורתית של תמרון, התקפה והכרעה, אלא באש בלבד, בלי תמרון. השאלה בהקשר הזה היא אילו שיעורי שחיקה יידרשו כדי להשיג הכרעה באש בלי תמרון? אם ניקח את הדוגמאות של מלחמת יום הכיפורים ומלחמת המפרץ, ונחשוב על שיעורי השחיקה של השריון באותן המלחמות, נראה, שההכרעה הושגה במלחמת יום הכיפורים פחות או יותר לאחר שחיקה של ארבעים אחוזים בשריון של האויב ובמלחמת המפרץ אחרי חמישים אחוזי שחיקה. יש החולקים על הנתונים, אך כאן נצא מתוך נקודת הנחה שנתונים אלה נכונים. אילו שיעורי שחיקה יידרשו כדי להשיג הכרעה בלי תמרון? שבעים אחוז? שמונים אחוז? תשעים אחוז? ייתכן שנהיה במצב שבו נצטרך להשמיד פיזית צבא שלם, וגם נוכל לעשות זאת באמצעות אש. עוד לא ראינו דבר כזה אבל צריך לחשוב על התפתחות כזאת.

מרכזיותה של האש המדויקת בשדה הקרב קשורה גם בשינויים חברתיים וערכיים שלהם נודעת השפעה על היכולת להשיג הכרעה צבאית. אדוורד לוטווק (ראו תמונה למטה) טבע במחצית השנייה של שנות התשעים את המושג - "מלחמה פוסט הרואית" או "המלחמה הבתר הירואית" (לוטוואק, 2002). "המלחמה הפוסט הרואית" שונה מ"המלחמה ההרואית" בכך שהנלחמים בה צריכים לעמוד בשני כללים:

  1. אסור להיהרג;
  2. אסור להרוג, לפחות לא אזרחים.

כמובן שכאשר חשבנו בעבר על המלחמה לא יכולנו להעלות על הדעת אפשרות להילחם בלי להרוג ובלי להיהרג, שכן זה מה שמייחד מלחמה מפעילות חברתית אחרת. והנה, הופיעה בזירה "המלחמה הפוסט הרואית". זו אינה תופעה כללית, אלא כזאת למדינות דמוקרטיות ליברליות שמוצאות עצמן בסכסוכים בעלי עצימות נמוכה ("LIC" - כמו שאנו מכנים אותו), שבהם לא טמונים האינטרסים החיוניים ביותר של אותן המדינות. אותן המדינות גם נהנות מעליונות טכנולוגית על פני היריב.

מה עושה מדינה כזאת? היא משתמשת באש מדויקת כדי ליצור מצב שבו לוחמיה לא ייהרגו וגם יימנעו מהרג בצד השני, לפחות הרג של אזרחים.

[להרחבת המושג 'התקופה הפוסט הירואית' (הבתר הירואית), לחצו כאן]  [להרחבת המושג 'עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן]

[בתמונה: אדוארד לוטוואק וספרו "אסטרטגיה של מלחמה ושלום", שראה אור בהוצאה מערכות ב- 2002. תמונתו של לוטוואק נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידו. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

כמובן שמציאות כזאת מטילה מגבלות על השימוש בכוח. כבר במלחמת המפרץ ניתנו הנחיות לטייסים של בעלות הברית, לפיהן שום מטרה אינה שווה הפלתו של מטוס.

הנחיה זו השפיעה על ביצועי ההפצצות. אנחנו מכירים את הגבלות השימוש בכוח ממבצעי סוף שנות השבעים של המאה הקודמת - "מבצע ליטאני" והמבצעים של שנות התשעים - "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", וכן מהמציאות שלפני הנסיגה מלבנון והנסיגה עצמה. מטילים מגבלות - חמורות יותר או פחות - על השימוש בכוח ובלבד שיצטמצמו האבדות.

כדי למנוע או לפחות לצמצם אבדות מתפתחת גם נטייה להימנע משיגור כוחות קרקע. אך כאשר אין משגרים כוחות קרקע מקטינים מאד את הסיכוי להשיג הכרעה צבאית, אם כי אין זה אומר שלא ניתן להשיג הכרעה אסטרטגית רבתי.

מגבלות על הפעלת האש יכולות לנבוע גם מכיוון אחר. אופנה חדשה, שהתבססה במערב ובמיוחד בארצות-הברית, מכוונת לחשוב על מנהיגה של המדינה היריבה כעל "האויב העיקרי" או "הרשע". אם סדאם חוסיין הוא רשע, אם אסד (ראו תמונה משמאלח) הוא הרשע, אם מילושביץ' הוא רשע - המטרה הופכת להיות המנהיג.

[בתמונה: בשאר אסד. המטרה הופכת להיות המנהיג... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Fabio Rodrigues Pozzebom / ABr. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הצבא, ובמיוחד העם נתפסים, במקרה הזה, כקרבן של השליט, מה שמחייב להיזהר מפני הפעלת כוח נגדם. איני אומר שגישה זו התקבלה, אך יש הלכי רוח כאלה במערב, ואלה אינם מעודדים את השימוש בכוח.

2. סיבות שקשורות ליציאה של המלחמה משדה הקרב הישיר

הטיעון השני הוא שההכרעה יוצאת משדה הקרב. כאן אתייחס לשלושה היבטים עיקריים:

  • הכרעה מן האוויר;
  • הכרעה בעידן מלחמת המידע;
  • והכרעה בעידן ה"LIC" ובעידן של תפוצת הנשק להשמדה המונית.

אתחיל עם הכרעה מן האוויר. אחרי מלחמת העולם הראשונה נביאי העוצמה האווירית, כמו דואה, סבורסקי, מיטצ'ל, טרנצ'הרד וגם הוגים אחרים, לאו דווקא הוגי אוויר כמו לידל-הארט, דיברו על הכרעה מן האוויר. הם לא דיברו על הכרעה צבאית בשדה הקרב, אלא על הכרעה מחוץ לשדה הקרב הישיר, על-ידי פגיעה בחברה ובכלכלה של הצד השני. במילים אחרות הכרעה אסטרטגית רבתי.

חזון זה התגשם לראשונה במלחמת קוסובו (1999-1998):

[בתמונות: מלחמת קוסובו. בכיוון השעון מלמעלה: בניין של הצבא היוגוסלבי אשר הושמד במלחמה, מכונית המכוסה בשברי אבן, קברי חיילים מטעם צבא עצמאות קוסובו שנהרגו במלחמה, מטוס F-15 של חיל האוויר האמריקאי שהיה מעורב בלחימה. התמונות נוצרו והועלו לויקיפדיה על ידי Senior Airman . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

יש לציין כי יש שמדברים על הכרעה מן האוויר כבר בהקשר של שני אירועים קודמים:

  • האחד, הטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי בסוף מלחמת העולם השנייה;
  • והשני, הפרק האווירי במלחמת המפרץ.

נדמה לי שלגבי הירושימה ונגסאקי ניתן לומר, שההכרעה הצבאית הושגה כבר לפני הטלת הפצצות, ואילו לגבי מלחמת המפרץ ניתן לומר שאנו בעצם לא יודעים אם הושגה הכרעה מן האוויר, מכיוון שבעלות הברית החליטו להשיג הכרעה צבאית כדי להבטיח את ניצחונן; כך, ששני המקרים מקשים עלינו להתייחס להכרעה שהושגה כאל הכרעה מן האוויר.

עם זאת, הלחימה בקוסובו היא חידוש שיש לחשוב עליו - לראשונה מזה שנים התממש חזון ההכרעה מן האוויר. מדינות שאין להן כוח אווירי - וגם כוחות לא מדינתיים - החלו לרכוש טילים בליסטיים פשוטים המסוגלים לעקוף את העימות בשדה הישיר, הן כדי להרתיע והן כדי להגביל את מי שפועל נגדן. זוהי מציאות שמקשה מאד על הכרעה בשדה הקרב גם בנסיבות שבהן מתפתח עימות בדגם המסורתי.

הכרעה בעידן מלחמת המידע

מלחמת המידע היא אחד המרכיבים המרכזיים בתיאורית המהפכה בעניינים צבאיים - RMA. כיצד משפיעה מלחמת המידע על השגת ההכרעה?

  • מצד אחד אפשר לומר שעליונות במידע ושליטה במידע עשויים להקל על תמרון, התקפה והכרעה, וגם על הכרעה באמצעות אש בלבד.
  • אבל מצד שני עולה השאלה: האם אין במלחמת המידע כדי לייצג מהפכה בשדה הקרב במובן הזה, שניתן יהיה להכריע ללא קרב באמצעות "הקרסת" התשתיות האזרחיות והצבאיות של הצד שכנגד - בלי להפעיל בכלל כוחות צבא?

[להרחבה בנושא: 'תיאורית המהפכה בעניינים צבאיים - RMA', לחצו כאן]

אין עדיין דרך לדעת אם הדבר יקרה, מכיוון שיש גורמים המאזנים יכולות של מדינות בעלות עליונות טכנולוגית בכלל ובתחום המידע בפרט. יכולות אלו עומדות בוודאי לרשותם של צדדים טכנולוגיים יריבים, וגם לרשותם של צדדים חלשים. אבל אם הדבר יתממש, תהיה בכך הגשמה של חזון ששני הוגים צבאיים מפורסמים הציגו אותו כמשאת נפש - חזון של "ללא לחימה" כלל. כוונתי לסון-טסו לפני 2500 שנה וללידל-הארט - צריך, אם כן, לחשוב גם על מלחמת המידע כבעלת פוטנציאל של הכרעה, אם כי בעת ובעונה אחת עלינו להיות סקפטיים לגבי האפשרות לממשה.

[בתמונה: סון טסו - החזון של הכרעה ללא לחימה כלל... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי 663highland. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

הכרעה בעידן ה"LIC" והנשק להשמדה המונית

אנחנו חיים היום בעידן שבו ה - "LIC" הוא התופעה השכיחה ביותר בקונפליקטים במערכת הבינלאומית. כבר בתקופת המלחמה הקרה סכסוכים מסוג זה היוו שמונים אחוזים מהקונפליקטים במערכת הבינלאומית, אך אחרי המלחמה הקרה אנחנו מדברים על תשעים וחמישה אחוז. מה נוטה הצד החלש ב - "LIC" לעשות?

נטייתו היא לפעול נגד הצד החזק בשני מישורים - ברמה הטקטית מזה וברמת האסטרטגיה רבתי - כלומר מחוץ לשדה הקרב - מזה. באמצעות פעולה בשתי הרמות הקיצוניות הללו מנסה הצד החלש לאזן את חולשתו:

  • ברמה הטקטית הוא מתעמת עם הכוחות המוגבלים של הצד השני, בתנאים נוחים יחסית.
  • ברמת האסטרטגיה רבתי הוא מציב אתגר בפני החברה של הצד השני, כאשר מטרתו היא להתיש אותה בתהליך אטי.
הישגים ברמה הטקטית עשויים להיות מתורגמים ללחץ על החברה, אך החלש יכול גם לפעול במישרין מול החברה והכלכלה של הצד השני, כפי שאנו מכירים למשל מפעילותו של החיזבאללה, שעבד בשני המישורים:
  • ברמה הטקטית הוא התעמת עם חיילי צה"ל.
  • אך במקביל, הוא פגע בעורף הישראלי.

[בתמונה: בית סמוך לבית החולים רמב"ם בחיפה שנפגע מפגיעת טיל. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי פיוטר פליטר צלם ביה"ח רמב"ם. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

צד כזה מנסה להתחמק מעימות ברמות האופרטיבית והאסטרטגית. זהו מצב לא נוח לצד החזק מבחינה צבאית טכנולוגית, שכן הוא מעוניין להתעמת במישורים שבהם יש לו יתרון יחסי. גם העובדה שרוב הסכסוכים האלה מוכרעים מחוץ לשדה הקרב נוחה יותר לצד החלש. בעולם הזה של ה - "LIC" מופיע בשנים האחרונות מושג פוסט מודרני בשם ”Operations Other Than War". זהו מושג מאד מוזר, המדבר על אתגרים שבחלקם הם אתגרי "LIC" מסורתיים, כמו למשל לוחמה נגד גרילה או טרור, אך מצד שני הוא מדבר על אתגרים שלא ברור אם הצבא הוא הגורם המתאים להתמודדות איתם - כמו למשל מלחמה בסמים או מלחמה באסונות טבע. מושג זה מוסיף להוצאת העימות משדה הקרב המסורתי וגורם לפגיעה נוספת בחשיבות, ברלוונטיות ובמרכזיות של מושג ההכרעה הצבאית.

באשר לנשק להשמדה המונית, נראה שאין צורך להרחיב את הדיבור בענין זה. סביבה שבה יש נשק להשמדה המונית מחזקת את ההרתעה על חשבון השימוש בכוח, מעודדת דיפלומטיה אלימה במקום הכרעה צבאית, ומקטינה עוד יותר את הסיכוי להשיג הכרעה צבאית.

האם ארצות-הברית היתה יוצאת למלחמת המפרץ אילו היה לעיראק נשק גרעיני? נדמה לי כי ספק אם הייתה מחליטה לצאת למלחמה; ואם הייתה יוצאת למלחמה לא ברור כלל ועיקר אם הייתה מעוניינת או מסוגלת להשיג הכרעה צבאית.

3. המשבר שקיים בקשר שבין "הכרעה" ו"ניצחון"

הטיעון האחרון מתייחס לזיקה שבין הישגים צבאיים ומדיניים. יש קושי במלחמה המודרנית - אולי עוד יותר מכך במלחמה הפוסט מודרנית - לתרגם הישגים צבאיים למדיניים, בגלל גורמים שמאזנים את העוצמה הצבאית של החזק.

גורמים אלה מגבילים את הפעלת הכוח, כמו למשל הרגישות והפגיעות של החברות והמדינות בגלל הרסנות הנשק, האפשרות לפגוע בעורף, וכדומה.

אנחנו מגלים יותר ויותר מצבים שבהם עצם הפעלת הכוח מספיקה. במקרה של הפלסטינים מול ישראל, למשל, הפלסטינים אינם חושבים להכריע את ישראל, אפילו לא ברמה הטקטית. עצם הפעלת הכוח מניעה מבחינתם תהליך ומאפשרת להם לנצח, להשיג את מטרותיהם בלי הכרעה.

בדוגמאות אחרות הוכח שאפשר להיות מוכרע ומנצח - כמו נשיא מצרים, אנוואר סאדאת ביום הכיפורים.

או שאפשר להיות מכריע ומנוצח - כמו האמריקאים בויטנאם.

[בתמונה: להיות מוכרע ומנצח: אנוואר סאדאת במלחמת יום הכיפורים. התמונה היא נחלת הכלל]

[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]

לצד האילוצים הקשים על היכולת לתרגם את ההישגים הצבאיים והמדיניים, יש אמצעי פיקוד ושליטה מאד יעילים, העומדים לרשותם של הדרגים הגבוהים, כולל הדרג המדיני.

בנסיבות כאלה גוברת הבקרה המדינית על הפעלת הכוח, והיא לעתים מיתרגמת לאילוצים על הפעלתו.

ראינו זאת בקוריאה ב- 1951, ראינו זאת בהדרגה בויטנאם מסוף 1965, ומי שקורא על מלחמת של"ג יכול להיווכח שאווירה כזאת הייתה קיימת בתוך הצבא: האלוף אמיר דרורי למשל התבטא קשות בכל הנוגע למגבלות שהוטלו על הפעלת הכוח הצבאי בשל"ג.

[בתמונה משמאל: האלוף אמיר דרורי. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

לסיכום

עדיין מוקדם להספיד את ההכרעה הצבאית. נדמה לי, שההכרעה הצבאית היא עדין מושג חשוב, מרכזי, אבל היא רלוונטית יותר ככל שיורדים במעלה רמות המלחמה ובאופן בולט ברמה הטקטית. שם, מתקיים בדרך כלל המפגש הישיר בין הכוחות הצבאיים משני הצדדים. שם מצפים פחות לשיקולים רחבים של ניהול המלחמה ולחיפוש המגע - שם מחכים לתעוזה ולהכרעה.

אין זה אומר שיש כאן איזושהי התנהגות אינסטינקטיבית, אבל בוודאי שככל שאנחנו נכנסים יותר לרמות שבהן מתקיים המגע הפיזי הישיר מצפים מכל צד שינהל אותו באופן שתוצאתו תהיה שלילת כושר הלחימה של הצד השני. ככל שעולים במעלה הרמות, מושג הניצחון הוא שהופך להיות מרכזי יותר, שכן השיקולים הופכים להיות יותר רחבים וניתן לחשוב על השגת המטרות - לאו דווקא באמצעות הכרעה צבאית.

המושג הכרעה צבאית, אם כן, לא נעלם, והוא מוסיף להיות חשוב, אבל צריך להבין את השינויים במרכזיותו ברמות השונות. ברמת האסטרטגיה רבתי "הכרעה" הופכת להיות מאוד חשובה ומושג ה"ניצחון" גם הוא מתחזק מאד. עדין צריך לקיים אופציה להשגת הכרעה גם ברמות האופרטיבית והאסטרטגית, תוך הבנת האילוצים הכרוכים בכך והימנעות מפיתוח מחויבות רבה מדי להשגתה, בלי לוותר על האפשרות להשיגה.

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

One thought on “אבי קובר: ניצחון והכרעה במלחמות המודרניות והפוסט-מודרניות

  1. Pingback: גבריאל בן דור: עיונים וסוגיות בתורת ההכרעה של ישראל - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *