[מקור תמונתו של שאול משעל: פייסבוק]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
אתמול פרסם ידידי, פרופ' שאול משעל, בפייסבוק את הדברים הבאים:
"... שאול משעל בעקבות חוק הלאום,
מה שהחזיק ותחזק את המשוואה יהודית דמוקרטית היא הפרשנות הרחבה שמגילת העצמאות, כמסמך מכונן, אפשרה בזכות העמימות. עמימות זו ניזונה מהחלטה מודעת שאין להכריע בסוגיות יסוד כמו חוקה וגבולות וזהות אלא להשאירם בתחום ״הגם וגם״ או ה״לא״ וה״גם״.
הימין נוהג כמו פיל המשתולל בחנות חרסינה. פתאום ניעורה התזזית היהודית עם הזהות האתנית והטריטוריאלית. ההסתלקות מהעמימות לא יכולה להיעצר בחוק הלאום. אני חושש שזהו סכר שנפרץ ובעקבותיו יחריפו הסוגיות כמו דת ומדינה, יהדות ודמוקרטיה, רוב ומיעוט, זהות וגבולות. כל זה כבר מתחיל להידרדר לשבר ביחסים בין שלוש הרשויות, שאין ממנו במצב הקיים דרך חזרה.
אם היה מחנה ליברלי אמתי בישראל מול מחנה יריב- בנט- ביבי היה סיכוי למאבק אפקטיבי. ובהנחה שזה לא יקרה אנו נהפוך למדינה יהודית צרת אופקים וצרת מוחין היושבת על פיו של הר געש.
מסכנים הערבים: לא יהיה להם על מי לסמוך. הם יצטרכו למצוא אויבים- ידידים חדשים. ואנו נהפוך לעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב - שאיפת ליבם של ״אחינו״ המתנחלים...".
* * *
ובכן, שאול יקר, זו ממש לא שאיפת המתנחלים להפוך למדינה היושבת על פיו של הר געש. ממש להפך. לטעמי, הנוסחה של 'שתי מדינות לשני עמים' מתאימה הרבה יותר לדימוי הזה...
מי שחי ביום-יום חיי שיתוף בדו קיום עם פלסטינים זה תושבי ירושלים והמתנחלים. השטטל היהודי - שמבקש היפרדות מערבים והשארתם מאחרי גדרות הפרדה - נמצא בתל אביב. יש יותר פלסטינים שמתנגדים לחלוקת הארץ לשתי מדינות, מאשר כאלה התומכים בכך. אני מכיר אותם ופועל עמם בברית ובשותפות...
אתה טוען ששדולת ארץ ישראל פועלת לביטול החזון הציוני. אבל, האיום העיקרי על המפעל הציוני בעשרים השנים הבאות בא דווקא מהמחנה הליברלי, החותר בהתמדה לשחוק את המשוואה יהודית דמוקרטית, ולהותיר בה את הדמוקרטית בלבד. בסיפור הזה, המתנחלים הם גם אלו, שלא מבקשים חקיקת חוקה. היו אלה דווקא אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה יחד עם אהרון ברק, שביקשו למסד חוקה, לפני שהמיעוט החילוני אשכנזי ליברלי יאבד את ההגמוניה שלו.
החלטתו של אהרון ברק להפוך את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" לבעל תפקיד חוקתי, היא גניבת דעת הציבור. בכל מקרה, כל עוד אין "חוק יסוד החקיקה", אין תשתית לייסוד חוקה.
[תמונתו של דוד בן גוריון: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר]
בחוקה היא 'מיטת סדום'
אני עם בן גוריון, שידע היטב, שמוטב לנו ללא חוקה. ביסוד נשמתי אני מתנגד לחוקה.
אפשר להבין את נזקיה של חוקה, מהתבוננות על מה שהתפתח בהלכה היהודית מרגע הופעת השולחן ערוך. (ראה תמונה משמאל) מאותו רגע, איבדה ההלכה היהודית את הדינמיות שלה. השולחן ערוך הוא במידה לא מועטה זה שחולל את התנאים להופעת התנועה הרפורמית. אם הכל סגור בדוגמה קשיחה, אז צריכים רפורמה. אם הכל פתוח אז יש מקום להתהוות ולגמישות!
[שולחן ערוך, חלק אורח חיים, ונציה, י"ח בכסלו, ה'שכ"ה (בחיי המחבר)]
אני מעדיף מתחים מתמידים מאבקים בלתי מוכרעים והחלטות לגופו של הקשר. ככל שיש פחות חוק, יש יותר מקום לביטוי מנהיגותי.
בביטוי מנהיגותי ברגע של מחלוקת אני מזהה התגלות אלוהית כשהכל סכור, לא נותר מקום להתגלות האלוהית מהסוג שגילה שלמה ב'משפט שלמה' שעליו נאמר: וירא כל העם כי חכמת אלוהים בו.
גם לאנגליה אין חוקה. חוקה היא מיטת סדום!
בעד או נגד פלורליזם?
קורה אצלנו משהו מעניין: כאשר הליברלים מעיתון הארץ מגנים על זכויות הרפורמים, הם מדגישים שאין רק מתכונת אחת ליהדות. מילת המפתח היא פלורליזם.
אבל, כאשר הם מבקרים את חוק הלאום ומפעל ההתנחלות, נעלם הפלורליזם פתאום, והם מאשימים אותם בפניית עורף לחזון הציוני. כאן יש, פתאום, חזון אחד והוא חילוני ליברלי, ושואף למקלט בטוח במשפט העמים...
אין להיבהל ממחלוקות
זהותה של מחשבת היהדות הייתה תמיד רלטיבית להקשר זמן ומרחב; ומעולם לא הייתה נתונה במונופול לקבוצה אחת, כפי שהדגיש במחקריו גרשום שלום (ראו תמונה משמאל). כך גם הרעיון הציוני מגוון בזהותו.
[תמונתו של גרשום שלום היא נחלת הכלל]
החזון הציוני מראשיתו לא היה משנה סגורה וקוהרנטית. בין משנת חברי ברית שלום לבין אחדות העבודה אין כמעט מכנה משותף. לכן, אין להתפלא שחזון הציונות על פי שוקן, אינו חזון הציונות שלי. גם חזון הציונות של ז׳בוטינסקי רחוק מחזון בן גוריון. לכן, אין להיבהל המחלוקות הללו אופייניות ליהודים בכל דורותיהם.
בין קודש לחול ובין תל אביב לאלון מורה...
אני מסכים איתך, שמדינה יהודית לא יכולה להתקיים בלי השילוב בין קודש לחול; וירושלים לא יכולה בלי תל אביב. הקודש לא יכול להתקיים בלי החולין. מדובר בזיקה הדדית. אותו דבר לגבי הזיקה בין תל אביב לעין חרוד. בלי זיקת תל אביב לעמק יזרעאל החלוצי, תל אביב הייתה נותרת לא יותר מפרבר של וורשה; ובלי זיקת עין חרוד לתל אביב, לא הייתה ליישובי העמק עוצמה כלכלית ותרבותית, הנדרשת לכינון אומה.
כך גם נדרשת הזיקה בין תל אביב לאלון מורה. בלי זיקה הדדית זו תל אביב תיהפך לפרבר של מנהטן וברלין. החומר והרוח הקודש והחול בארץ ישראל אינם ניתנים להפרדה כמו במצוות סוכה. הדברים החומריים, שאדם עושה בסוכה בחג הסוכות, כמו אכילה ושינה, הם אירוע שכולו חומר וכולו קודש. זו הוויית החיים של יהודי בארץ ישראל. את השילוב הדיאלקטי הזה - שכולו מושתת על יסודות הקבלה - הבינו בן גוריון וברל כצנלסון, ובדרכם המרקסיסטית, הבינו זאת גם יערי וחזן. ז׳בוטינסקי לעומתם כיהודי נאור ליברל וחילוני, ממש לא היה שם.
לכן, ציפי לבני, ביחד עם בני בגין ודן מרידור כל כך אטומים לכל דיאלקטיקה בין קודש לחול. גם בנימין נתניהו אטום בדרכו, בגלל מורשת ז׳בוטינסקי. במפלגת 'המחנה הציוני'', לעומת זאת, לא נותר מפא״יניק אחד, הניחן בשיעור קומה של שילוב רוח וחומר קודש וחול.
זו בעיית בעייתנו, הרוויזיוניסטים אף פעם לא נשאו מטען רוחני יהודי ואילו המפא״יניקים נכחדו. הפשרה המפא״יניקית הידועה לא הייתה רק ביטוי לתבונה פוליטית שממצה יתרונותיה של עמימות., היא הייתה הרבה מעבר לזה. היא נבעה מקוסמולוגיה קבלית, שמאמינה כי פשרה מאוזנת בין מתחים אינה - כפי שנוטים להאשים - התחמקות מהכרעה לטובת האמת, אלא ממש להפך: היא עצמה האמת.
הגישה המודרניסטית - המגולמת באובססיה להכרעה בדילמות שמוטב לעקוף אותן - היא כיום נכות משותפת לשופטי בית המשפט העליון, לגדולי התורה הליטאים ולסדרני ההיפרדות לשתי מדינות. הכל נובע מסדרנות מודרניסטית שמתקשה להכיל מתחים בלתי פתורים וזהויות היברידיות.
חיי האדם מלאי ניגודים. הם ממש לא תיאוריה מתמטית סגורה וקוהרנטית. האדם המודרני - ובמיוחד משפטנים - מסתייגים מהנחת המוצא, שקובעת שמתחים וניגודים הם מצב היסוד. במקום לפתור את המתח, אחת ולתמיד, מוטב להכיר בנחיצותו. המשפטנים מעדיפים שאחת ולתמיד עניינים סבוכים יוכרעו בחוק. תפיסתי אומרת שאיזון בין מתחים הוא עניין להנהגה פוליטית ורוחנית; ובכל יום נדרשת קביעה מחודשת של נקודת האיזון לנוכח נסיבות משתנות. משפטן כמו מרדכי קרמניצר לא יכול להכיל גישה כזו. המשפטן - כמו איש ההלכה הליטאי - הוא סדרן אובססיבי.
בתפיסת עולמי הנוגעת בקבלה, מנהיג וגם רב חייבים להיות מעל לחוק אחרת אינני זקוק להם. אכן מדובר במערכת הנתונה לעד בטלטלות כמו בים ונדרשת מנהיגות של רב חובל. זה יסוד היסודות לתפיסת מציאות כאקו-סיסטם. הרבה מדברים על אקו -סיסטם, מעטים מבינים את מכלול משמעויותיה.
אם אתה בעד אי הפרדות מהפלסטינים בסוף תקבל כמה מליוני אזרחים \ אזרחים סוג ב'\ תושבים שאינם אזרחים בתוך המדינה. תסכל על היסוטריות של מדינות אחרות. אי אפשר להשאיר אותם בחוץ כל הזמן – אם הם חיים כאן , עובדים כאן , מושפעים ממערכת המשפט שלנו והחלטות שלנו , אז או שהם יתמרדו או שהם ידרשו שילוב בתוך המדינה כאזרחים שווי זכויות – אין תקווה לדמוקרטיה בצורה אחרת. אי אפשר שיחיו מליונים ללא זכויות – זה יהרוג את הדמוקרטיה.
מדינה עם 40-50% ערבים – לא ממש תשמור על האופי היהודי – גם אם בחוק יהיה כתוב אחרת. למעשה כבר כעת המחנה הימני נסחף אחר ערכים מהעולם הערבי – לדוגמה סובלנות לשחיתות, לדוגמה זלזול בלמדנות, תאוריות קונספריציה, זלזול באליטה, חוסר נכונות לקבל ביקורת (מי שמבקר בוגד) – כל זה מגיע מארון הספרים היהודי?
היבט אחר הוא דמוקרטיה – יש מנהיגים בימין שחושבים שהיא לא מתאימה לישראל. רוצים עריצות או רק הצבעה של יהודים או מדינת הלכה או השד יודע מה. אבל בלי דמוקרטיה אין חופש ביטוי, בלי חופשי ביטוי אין מחקר (חוקרי מוח שצריכים לחשוב כמו הממשלה יחפשו מדינות אחרות, וכך גם חוקרים אחרים), בלי מחקר אין פיתוח טכנולוגי מהותי ואין חדשנות, בלי אלה אין למדינת ישראל יתרון כלכלי. בלי יתרון כלכלי המדינה תחלש מבחינה כלכלית – אין לנו כאן מרבצי גז עצומים (רק 0.4% מעתודות העולם) הכלכלה שלנו בנויה על הון אנושי – ועל מחקר – בלי הכלכלה ובלי יכולת להביע ביקורת גם הצבא שלנו יחלש.
הפשרה שאתה מציע בעצם מוציאה בחוץ 20% מתושבי המדינה הערבים ועוד מיליוני פלסטינים שנידונו לשכון לעד תחת מגף הכיבוש ועוד להגיד תודה. זה לא פשרה אלא הפליה בוטה שלא ממש עובדת היא לא נשארת סטטית אלא מתפתחת. אם בעבר חלק גדול מהעולם המערבי העריך אותנו היום באירופה רבים מאד מבקרים אותנו, ואנחנו חותכים את הקשרים עם היהודות שם ועם הדמוקרטים שלא מקבלים את מעשינו. נשארו הרפובליקנים – וגם זה רק כל עוד האינטרס שלהם יתאים לשלנו. זה לא מצב יציב אלא הרס .
תושבי התנחלויות לא חיים בדו קיום עם פלסטינים אלא תחת משטר קולוניאלי שבו יש אדון ויש משרתים. יש מי שקורא לצבא ומפקיע שטחים וי שמי שצריך לסבול מעוצר או מסגר ושבכל רגע עלולים לפרוץ את ביתו בגלל סיבה אמיתית או בגלל טעות. גם תושבי מזרח ירושלים לא חיים בדו קיום אלא מקבלים תשיות פח וירי והתעלמות מצרכיהם. זה לא דו קיום. כמו שאפרטהייד לא היה דו קיום.
אני גם כופר בהנחה שארון הספרים החילוני הוא לא רוחני ואין לו מה להציע. רוחניות אינה שעבוד לטקסט דתי שאומר לך מה לעשות.