[בתמונה: "והשבתי חיה רעה מן הארץ"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי NoeIIa לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי', לחצו כאן]

עודכן ב- 10 במאי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת בחוקותי, המסיימת את ספר ויקרא, עוסקת רובה ככולה, בברכות וקללות כלפי העם שישב בעתיד בארץ כנען. הקו השזור בה:

• קיום מצוות האל בארץ, יביא לברכה ושפע בדמותם של פוריות הארץ, שלום, פוריות האדם והשראת השכינה האלוהית.
• מנגד, אי קיום מצוות האל, תביא על העם מחלות שונות, בצורת, מלחמה חרבן וגלות.

לאיזה גמול מתכוון המקרא? האם לגמול על דרך הנס, או לגמול טבעי בו החיים יהיו טובים ללא קושי כלכלי ואישי? על פי פשט הפסוקים, מדובר על שכר טבעי, בו החיים יזרמו ללא הפרעה תוך שפע ושלווה.

אולם, אחד הפסוקים שהמקרא מביא, מטיל קושי בפרשנות זו. כאמור, לאחר ברכות השפע הכלכלי והביטחוני מבטיחה התורה את ברכת השלום באופן הבא: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם"[1]. לפי פשט הפסוק האמור, הטבע של ממלכת החי אמור להשתנות, ואין לך נס גלוי מזה.

חכמי דור אושא (אמצע המאה השנייה לספירה), שהבחינו בכך נחלקו בספרא על פירוש הפסוק כדלקמן: "רבי יהודה אומר מעבירן (את החיות הרעות) מן העולם. רבי שמעון אומר משביתן שלא יזיקו. אמר רבי שמעון אימתי הוא שבחו של מקום... בזמן שיש מזיקים ואין מזיקין, וכן הוא אומר - מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקין מן העולם, משביתן שלא יזיקו. וכן הוא אומר -  וגר זאב עם כבש, מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו"[2].

לפי רבי יהודה, לא יהיה שינוי בממלכת החי, אלא שחיות טורפות לא יהיו בשטח ארץ ישראל. זה יכול לקרוא בגלל תנאים אקולוגיים, או בשל כל סיבה טבעית אחרת. אולם, לפי דעתו של רבי שמעון בר יוחאי, יש כאן נס גלוי. חיות הטרף יישארו בטבע אך אופיים ישתנה מהקצה אל הקצה.

חילוקי דעות אלה, ביו רבי יהודה לבין רבי שמעון בר יוחאי, מצביעים על אישיותם ועל אופי משנתם. ניתן לראות זאת בבירור ממחלוקת מפורסמת נוספת בין השניים כדלקמן: "דיתבי (שישבו) רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון... פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הכוונה לרומי), תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס"[3].

בעקבות אירוע זה, כונה רבי יהודה ראש המדברים, כלומר שהשלטון הרומאי בארץ ישראל אפשר לו להיות ראשון הדוברים בכל כינוס של חכמים. לעומתו, רבי שמעון בר יוחאי, שדיבר בגנות השלטון הרומאי נאלץ לברוח ולהסתתר מפניו.

משתי המחלוקות הללו עולה, כי רבי יהודה הוא בעל אישיות פרגמאטית ופרקטית. הוא רואה את המצב לאשורו כרגע בשטח ובוחן אותו במבחן התוצאה. לכן, הוא אומר ללא היסוס כי פירוש הפסוק המדבר על חיות טרף שלא יטרפו כוונתו שהם לא יהיו באותה עת בטבע מכל סיבה שהיא. כך יכול רבי יהודה גם לשבח את הבינוי הרומאי בארץ ישראל, ואת הפיתוח שהוא מבצע בה, למרות שתי המרידות היהודיות כנגד שלטון זה שגרר להרוגים רבים ולגזירת גזירות קשות כנגד העם היהודי.

לעומתו רבי שמעון בר יוחאי, מפרש את המקרא באופן נסי, ורואה את המצב בשטח באופן אידאלי. יתרה מזאת. המשך הסיפור מהתלמוד הבבלי שהובא קודם, ממשיך את הקו הנסי הקשור לרבי שמעון בר יוחאי: על פי האמור, רבי שמעון ובנו אלעזר התחבאו תריסר שנים במערה וניזונו מפירותיו של עץ חרוב וממעין מים שנבראו להם בדרך נס.

[בתמונה: רבי שמעון ובנו אלעזר התחבאו תריסר שנים במערה וניזונו מפירותיו של עץ חרוב וממעין מים שנבראו להם בדרך נס. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Hans לאתר Pixabay]

כל אותן 12 שנה היו שניהם לומדים תורה כאשר כל גופם מכוסה חול עד צווארם, ורק בזמן התפילה יצאו מהחול והתלבשו. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא למערה והודיע לבי שמעון, כי הקיסר הרומאי מת ובטלו גזרותיו. או אז יצאו רבי שמעון ואלעזר בנו ממקום מחבואם,

אולם, כאשר ראה רבי שמעון אנשים שעוסקים בחרישה וזריעה, ולכן אין להם פנאי ללמוד תורה, הוא נתן בהם את עיניו והם נשרפו חיים. בעקבות זאת, יצאה בת קול מן השמים ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". בשל נזיפה זו חזרו רבי שמעון ובנו למערה לעוד תריסר חודשים. האגדה הזאת באה להמחיש את אשר אמרנו. רבי שמעון בר יוחאי בפורמט הבסיסי שלו הוא דמות שמנותקת מהמציאות בשטח. הרי כל בר דעת יודע כי כשאין קמח אין תורה, אשר על כן, מדוע רבי שמעון לא יכול לראות מציאות בה אנשים עובדים את האדמה? הנזיפה של בת הקול, החזרה למערה לעוד שנה, מחוללות את השינוי המתבקש.

בחתימת הסיפור התלמודי נאמר על אתר, כי לאחר שרבי שמעון ובנו יצאו מהמערה פעם שנייה הם ראו אדם שמביא לכבוד שבת שני צמחי הדסים. בניגוד לפעם הקודמת, הם דנו את אותו אדם לכף זכות, ואמרו שהוא סמל על כמה המצוות חביבות על עם ישראל. למרות השינוי האמור שחל ברבי שמעון, בהיבט ההלכתי, בדרך כלל כאשר רבי שמעון בר יוחאי חולק על דברי חכמים אחרים, אין הלכה כמותו. רמז עבה שתורתו היא אידאלית ואינה שייכת לעולם המעשה. המקום בו מצא רבי שמעון בר יוחאי את מקומו, הוא העולם הקבלי, ולא בכדי ספר הזוהר, שחובר במאה ה- 13 בידי ר' משה די לאון מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי.

[בתמונה משמאל: כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

 הפסוק בפרשת בחוקותי העוסק בגמול על השלום בארץ, אומר כי החיות הטורפות לא יזיקו עוד לחברה האנושית. על כוונת המקרא יש מחלוקת עזה בין רבי יהודה הפרגמטי לבין רבי שמעון בר יוחאי.

הראשון מפרש זאת בהיבט טבעי לחלוטין, ואילו השני תופס זאת כשינוי מהותי נסי בטבע.

לכאורה מחלוקת לגיטימית. ברם, התלמוד הבבלי, שמביא את הסיפור אודות רבי שמעון בר יוחאי שירד למחתרת, אומר אמירה ערכית וחד משמעית: אי אפשר לתפוס את העולם הזה באופן נסי, אלא באופן של מבחן התוצאה בשטח.

פרשנות ניסית מתאימה לזרם המיסטי שבא לאחר מכן, שם מוצא רבי שמעון בר יוחאי את מקומו. במרחק של מאות שנים אחר כך פוסק הרמב"ם כפי הדעה הפרגמאטית כדלהלן: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיהו 'וגר זאב עם כבש'... משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבים לבטח עם רשעי העולם המשולים בזאב ונמר... וכן כל כיוצא באלו הדברים הכתובים בימי המשיח משלים הם, ובימות מלך המשיח ייוודע לכל לאיזה דבר היו משל ומה עניין רמוז בהן. אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"[4].  ובשולי הדברים, אותה האש שיצאה מהמערה פעם אחת  וננזפה על ידי בת קול, יוצאת פעם בשנה מקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון ביום ל"ג בעומר. גם ביום הילולה זה,

ראוי לזכור כי הוראתה של ההלכה אמורה להיות על פי מבחן התוצאה הקיומי בשטח, ולא בעולם אוטופי המנותק מהמציאות לחלוטין.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי', לחצו כאן]

מקורות

[1] ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ו'.

[2] ספרא , בחוקותי,  פרשה א',  פרק ב'.

[3] בבלי, שבת, דף ל"ג עמוד ב'.

[4] רמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק י"ב, הלכה א'.