[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Alistair Hamilton לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על צווארי בקבוק ומתווכים, לחצו כאן]

ד"ר פנחס יחזקאלי ואינג' שרית אונגר-משיח הם מומחים לניתוח רשתות ארגונית (Organizational Network Analysis). ושותפים בחברת 'ייצור ידע'.

*  *  *

משבר הזרמת הגז משדה 'תמר', בספטמבר 2017, מזמן לנו המחשה מצוינת לאחד הכשלים הניהוליים המשמעותיים ביותר בעולם הניהול: היווצרות צווארי בקבוק במערכת, והסיכון האסטרטגי הטמון בהם.

המציאות היא בית הספר המשוכלל ביותר: היא מאפשרת לנו לחוש את המשמעות של היעדר מגוון, ותלות בשדה גז אחד, באסדת קידוח אחת ובצינור אחד;

וגם את הלקח הענק שאנחנו מסרבים ללמוד: את המחירים שאנו משלמים בהתעקשותנו להתעלם מניסיון העבר; שהרי היינו במצב כזה (רק גרוע יותר) כאשר פוצץ צינור הגז הישראלי-מצרי, שוב ושוב, בתחילת 2011, עד שהזרמת הגז ממנו חדלה סופית, וחברת הגז הממשלתית של מצרים נסוגה מההסכם.

אז נקלעה ישראל למשבר של שנתיים עקב הצורך להשתמש בפחם, בסולר ובמזוט (כשמחירי החשמל עולים משמעותית), עד שהחלה הזרמת הגז מתמר.

'צוואר בקבוק' מהו?

צוואר בקבוק (Bottleneck) או מתווך (Mediator) הוא גורם במבנה ארגוני או בתהליכי עבודה, המהווה מעין 'סתימה בצנרת' המונע אופטימיזציה של הרשת, שיש 'לפתוח אותה' בשני ההיבטים: הארגוני והתהליכי.

הגדרה נוספת היא: המשאב בעל הקיבולת הנמוכה ביותר, כאשר הביקוש גדול מהקיבולת.

צוואר בקבוק בנקודות קריטיות עלול להוות סיכון אסטרטגי לכל מערכת, שנכון לטפל בו ברמה המידית, ושמחיר ההתעלמות ממנו עלול להיות גבוה מאוד.

בתמונת הפתיחה של המאמר, ניתן גם לראות כיצד נראה צוואר בקבוק ברשת של מערכת.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית, שהועלתה על ידי AJ Cann לאתר flickr]

[להרחבה בנושא 'צווארי בקבוק', לחצו כאן]

הכלי העיקרי למניעת היקלעות למצב של צווארי בקבוק במבנה המערכת ו/או בתהליכי העבודה הוא ההקפדה על מגוון (Diversity): מקבץ של תכונות ונישות אפשריות עם שונות בין אחת לשנייה. ככל שהמגוון גדל, כך גדלה מורכבות המערכת, אבל גם החוסן שלה. המגוון מתאר את כמות האפשרויות הקיימת במערכת נתונה. ככל שמספר המשתתפים במערכת גדל כך גדל מספר האפשרויות.

[להרחבה בנושא מגוון, לחצו כאן]

האמונים על החשמל בישראל יצרו אמנם אלטרנטיבות שהודות להם אין סכנה להזרמת חשמל למשק (בעלויות כספיות וסביבתיות) כמובן. הם גם דאגו לגז רזרבי השמור באוניה האדומה העוגנת דרך קבע לחופי ישראל, אבל כל אלה לא שינו את התלות בספק אחד, אסדת קידוח אחת וצינור אחד.

נמחיש את הסוגיה הזו במקרה הקודם שלא נלמד: של צינור הגז הישראלי-מצרי (זה גם אחד מסיפורי השחיתות הגדולים ביותר של מדינת ישראל, שכמו 'פרשת הצוללות' - הייתה לו פגיעה ישירה וכואבת בביטחון הלאומי של ישראל, אבל זה נושא למאמר אחר...).

[להרחבה בסוגיית השחיתות ההיא לחצו כאן]

איך נקלעת מדינה לאותה בעיה תוך פחות מעשור...

הסיפור הזה מחזיר אותנו לשנת 2003, עת שר התשתיות, יוסף פריצקי, כנדרש להחלטה, מי יהיה ספק הגז הטבעי של ישראל, למאגר הישראלי, "ים תטיס", שהלך והידלדל.

[תמונתו של יוסף פריצקי משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי נשוא התמונה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

לפני עמדו שלוש אופציות רכישה:

• שדה הגז הפלסטיני (שדה ישראלי שניתן במתנה לפלסטינים על ידי יצחק רבין, אבל גם זה נושא למאמר אחר...). הגז קרוב יותר לישראל, והצינור ממנו עובר ברובו במים. על כן, הוא מאובטח הרבה יותר. אמנם, יש פה בעיה של מימון מהפלסטינים הכסף שעלול להגיע לארגוני הטרור, אבל הסיכון בטל בששים מול הסיכון של העמדת המשק כבן ערובה בידי גורם אחד. יתרה מכך, בגלל הרגישות, התחייבה התחיבה חברת בריטיש גז, מחזיקת הזכויות בשדה מטעם הפלסטינים, לספק גז בכל מצב בטחוני;
• מאגרי הגז של מצרים. הגז רחוק מישראל והיה צורך בצינור יבשתי ארוך ופגיע; והמתווכים לא הבטיחו הבטחה דומה להבטחה הפלסטינית, לערוב לגז בכל מקרה. למרות זאת, ישראל נדרשה, וסיפקה, ערבות מדינה להלוואה בסך מאה ושמונים מליון $ למימון בניית הצינור.
• גם וגם, על מנת למנוע תלות בספק יחיד: זו משמעותו של מגוון, כך אמור להחליט כל מקבל החלטות אחראי, וכך החליט גם פריצקי.

[בתמונה: צינור הגז הישראלי-מצרי בימים שקטים, לפני פיצוצו...]

אבל ישראל בחרה - בין היתר מסיבות של שחיתות שלטונית - באופציה הפחות זמינה והיותר מסוכנת מבחינתה, של מצרים כספק יחיד. ומה קרה אז?

• כשהושלם הצינור ב- 2007 - והמצרים הפכו ספק יחיד ללא מתחרים - סרבה הממשלה המצרית להזרים גז בטענה שהמחיר איננו ריאלי, והוא 'תוקן', בלית ברירה, כלפי מעלה... אנחנו שילמנו!
• ב-2011, עם פרוץ האביב הערבי וההפיכה במצרים, פוצץ צינור הגז ממצרים שוב ושוב בידי גורמי טרור בסיני. ישראל נאלצה להפסיק להסתמך על הגז הטבעי המצרי ולהשתמש במזוט. כתוצאה מכך התייקר חשבון החשמל של אזרחי ישראל בעשרות אחוזים (מעל מיליארד ש"ח).

למה לא לומדים?

אז נכון. המדינה נקלעה לוויכוח אודות מתווה הגז, וקברניטי המשק נתקלו בקשיים להניע במהירות פיתוח של שדות גז נוספים כגיבוי ל'תמר'. אבל בשדה תמר פועלת אסדה אחת בלבד וממנה מוליך צינור אחד בלבד.

יתרה מכך: השדה הפלסטיני לא פותח כלל בגלל התנגדות ישראל, ולא מוסד שום מסלול אלטרנטיבי לגז של 'תמר'.

אבל הלקח רלוונטי הרבה מעבר לשוק האנרגיה, לכל ארגון שאמור לבחון את מבנהו ואת תהליכי העבודה בו: לצווארי בקבוק יש מחיר אסטרטגי גבוה, והזנחתם עלולה להיות קריטית להישרדותו של ארגון!

ראו הוזהרתם...

[לאוסף המאמרים על צווארי בקבוק ומתווכים, לחצו כאן]