הכבוד הפלסטיני והלוויית שמעון פרס

%d7%90%d7%94%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d

[ציורי תנ"ך; אברהם והמלאכים; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרתהכנסת האורחים היא גם המסורת שלנו. לא רק של הערבים... מתי שכחנו זאת?]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אבו מאזן לא הגיע להלוויית שמעון פרס כדי לחלוק לו כבוד. הוא הגיע משום שכל שועי עולם היו שם, ומי שאיננו יושב בשורה הראשונה עם שועי עולם כשהם נפגשים, איננו חלק מהם. התמונה הזו שווה, תודעתית, אלף מילים. יתרה מכך. העובדה שאיש ממנהיגי מדינות ערב לא היה שם, הייתה הזדמנות להתבלט. רווחים כאלה לא זורקים לפח. לכן הגיע.

והיה גם עניין הכבוד שקיבל ממשפחת פרס, שהתקשרה להזמינו אישית והבטיחה לו מקום לצידה בשורה הראשונה של מנהיגי העולם. במזרח התיכון, כשמישהו מכבד אותך אתה מחזיר לו כבוד... ואבו מאזן חיבר אחד לאחד, הגיע והרוויח אהדה עולמית וישראלית כאחד!

אבל משהגיע, כיבד עבאס במעשהו גם את המנהיג המת וגם את מנהיגי ישראל. יתרה מכך: בהגיעו לטריטוריה ישראלית הפך אורחם של מנהיגי ישראל, ואין מצווה חשובה יותר במקומותינו ממצוות הכנסת אורחים, שהערבי ינהג בה גם לגבי שונאיו. יתרה מכך: הכנסת אורחים היא הרי גם מסורת ישראלית, ואינה רק נחלתם של הערבים (ראה את תמונת אברהם אבינו והמלאכים בראש הדף). מתי שכחנו את זה?

במזרח התיכון, כשאתה מכבד מישהו אתה מצפה לקבל כבוד בחזרה. לבנימין נתניהו הייתה הזדמנות לצבור קרדיט ברחוב הפלסטיני ולהרעיף על אבו מאזן רוב כבוד. הוא התעלם ממנו בנאומו. במונחים פלסטיניים הוא ביזה אותו. זו גם הייתה לשון התגובות הפלסטיניות להלוויה, שהדגישו את הכבוד שקיבל מנהיגם ממשפחת פרס ומנשיא ארצות הברית - וגם משרה נתניהו, שבה פגש לראשונה - מול ההתעלמות והביזוי של בנימין נתניהו בנאומו.

הנה, חזרנו בפעם המי יודע כמה, לסוגיית הכבוד הלאומי:בבל

ב- 2013 ראה אור ספרו של  ד"ר עפר גרוזברד, בבל - מדריך למפגש בין מזרח למערב (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון; ראה תמונת כריכה משמאל). בספר הזה מנתח גרוזברד את הפער בין פרדיגמת החשיבה המזרחית למערבית (לחצו כאן להסבר מפורט יותר).

גרוזברד מדבר על פערים רגשיים וחשיבתיים בין מזרח ומערב. הוא מסביר מדוע השיח שלנו עם התושבים הערביים - בישראל ובמדינות השכנות - הוא שיח מקביל, וחסר הבנה הדדית לרגישויות של הצד השני. אחד הקצרים הללו בשיח ממוקד בסוגיית הכבוד:

  • בתרבות המערב, אנשים בזים לעניין ה'כבוד', ולמי שרודף אחריו. הכבוד העצמי הפך להתפעלות עצמית. זהו סוג של הזנה רגשית חיובית שבאה מבפנים, ושאינה תלויה באחרים: האדם מספק אותה לעצמו בדרך של חיזוקים נרקיסיסטיים, של תחושות מימוש עצמי והתפעלות ממעשה ידיו (זה סוג האופוריה שאותם חווים מארגני הפרובוקציה עכשיו. הם פשוט מרוצים מעצמם...).
  • בתרבות המזרח, כבוד הוא עניין של חיים ומוות. אבא יכול להרוג את ביתו האהובה בשל החשש מביזוי פומבי של שם המשפחה. הצורך בכבוד הוא סוג של הזנה רגשית (חיזוק) חיובית, שבאה מבחוץ (בניגוד ל"התפעלות" שבאה ממוקד שליטה פנימי).

ועוד דגש: הערבי לא יכבד את מי שאיננו מכבד את עצמו...

ומסתבר שיש דבר אחד, החשוב בעיני איש המזרח הרבה יותר מהרגישות לכבודו של הזולת: הוא אינו מכבד אחרים שאינם שומרים על כבודם!

%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97

כאשר אבו מאזן מגיע להיות אורחו של נתניהו - והאחרון טובל בהתפעלות עצמית ואינו נוהג בו מנהג הכנסת אורחים - הוא איננו מבזה רק את אורחו, אלא בראש ובראשונה את עצמו, ובמזרח התיכון לא מעריכים ולא סומכים על אלה שאינם מכבדים את עצמם.

 מכל יועצי נתניהו, אין אף אחד שיודע את זה??

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

4 thoughts on “הכבוד הפלסטיני והלוויית שמעון פרס

  1. אלי כהן:
    עבאס, נאמן לשיטתו, עשה מהלך מחושב של יחסי ציבור הן כלפי העולם והן כלפי מחנה השמאל הישראלי על ידי התחברות למותג שלום ישראלי ובינלאומי בטקס שמשודר לכל קצווי תבל. ( מחווה אנושית וכבוד למשפחת פרס ולמנהיגי ישראל לא היו, ככל הנראה, בין הגורמים שהנחו אותו ).
    במישור האישי, עבאס זכה לכבוד ישראלי בעצם הושבתו בשורה הראשונה עם שועי עולם, בחיבוקים החמים מבנותיו של רבין ופרס ובהזמנה לבבית מגברת נתניהו לבקר בבית רוה"מ. בנוסף, ראש הממשלה, לא רק שלא התעלם ממנו אלא הודה לו ולחץ את ידו בפומבי והנשיא ריבלין אף נפגש עימו. ( מנקודת מבט של הכבוד הערבי הוא ודאי זכה לכבוד גם אם יש מי שיעדיפו להכחיש זאת ).
    במישור הפוליטי, כל מחווה ישראלית פומבית נוספת של כבוד ואהבה לעבאס (הממשיך לדבר בשני קולות) הייתה רק מסבכת אותו יותר בביתו לא פחות משהייתה מעלה על נתניהו התקפות נוספות מצד מחנה הימין ומערערת את הקואליציה שלו.
    במישור המדיני, נתניהו, נאמן לשיטתו, רואה בעבאס סרבן שלום התקוע בעבר שמקווה לקבל הכרה למדינה פלסטינית מהאו"ם תוך עקיפת המו"מ הישיר עם ישראל ואשר גם פועל לכרסום הלגיטימציה לקיומה. כך נתניהו מציג אותו מעל כל במה כולל בנאומו האחרון באו"ם. במצב שכזה אפשר להבין שנתניהו אינו רוצה לסייע לעבאס, ולו במחווה סמלית, בקידום יחסי הציבור שלו.
    במישור הציבורי, למרות שמדובר בפטירה של אישיות בכירה, טקס ההלוויה היהודי נתפס קודם כל כאירוע בעל היבטים אישיים ומשפחתיים מובהקים שיש לכבד אותם ולכן זה אינו המעמד המתאים למהלכים פומביים של הממשלה או לגימיקים שקופים ומלאכותיים של יחסי ציבור מזדמנים.
    ומשהו על "הכבוד הערבי למי שמכבד את עצמו" ועל הקרדיט ברחוב הפלסטיני…
    אהוד אולמרט שנהג בעבאס בכבוד גדול, ברגישות מופלגת ובנדיבות רבה הצליח יותר מנתניהו במאבק על דעת הקהל הבינ"ל אך, ככל הנראה, לא זכה לכבוד או קרדיט גדול יותר מנתניהו ברחוב הפלסטיני ( אולי להיפך ) ואף הוא, כמו כל קודמיו, כשל ביישוב הסכסוך ההיסטורי למרבה האכזבה של הציבור בישראל.
    נ.ב. בדברים שכתבתי פה אין משום כוונה להביע דעה על מדיניות הממשלה ועל נאומו של נתניהו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.