פנחס יחזקאלי: הלוויית שמעון פרס – שיעור בכבוד מזרח תיכוני

[בתמונה: למי במזרח התיכון יש כבוד?? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Three-shots לאתר FIXABAY]

[בתמונה: למי במזרח התיכון יש כבוד?? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Three-shots לאתר FIXABAY]

אם מישהו נזקק להוכחה, שישראל איננה מבינה את כללי המשחק ב'שכונה' שבה היא חיה, הרי הלוויית שמעון פרס באוקטובר 2016, יכולה לשמש מקרה בוחן מצוין לכך...

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על כבוד וכבוד-לאומי באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

עודכן ב- 28 בספטמבר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר 'ייצור ידע'.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אם מישהו נזקק להוכחה, שישראל איננה מבינה את כללי המשחק ב'שכונה' שבה היא חיה, הרי הלוויית שמעון פרס באוקטובר 2016, יכולה לשמש מקרה בוחן מצוין לכך.

אבו מאזן הוא יריב לא אהוב, בלשון המעטה, על ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו; ובצדק. הוא אחד היריבים הפלסטינים הקשים והמסוכנים שיש לישראל בזירה הבינלאומית, שרק זקנתו והסניליות שלו מקהה את האפקטיביות של הנזק אותו הוא גורם לישראל.

כשנפטר שמעון פרס ב- 2016, היה עדיין אבו מאזן במיטבו והחליט (בצדק מבחינתו, ראו בהמשך) להגיע להלוויה. זאת, למרות ביקורת רבה בעולם הערבי, בין היתר כיוון שהיה מדובר ביום השנה ה-16 למותו של הילד מוחמד א-דורה. במהלך ההלוויה גם הזיל דמעות - או עשה עצמו מזיל דמעות (ראו הכתבה למטה), ועורר בכך רוגז רב בעולם הערבי.

[לכתבה המלאה של רועי קייס ב- YNET, לחצו כאן]

מדוע הגיע? בשל אהבתו לשמעון פרס?

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]

אולי. אבל מאחורי הגעתו עמדו גם אינטרסים פלסטיניים כבדי משקל:

  • הוא הגיע, משום שכל שועי עולם היו שם; והובטח לו - ע"י משפחת פרס - מקום בשורה הראשונה של מנהיגי העולם, שמקנה לו לגיטימציה בינלאומית כמנהיג מדינה. התמונה הזו שווה, תודעתית, אלף מילים.
  • יתרה מכך. העובדה שאיש ממנהיגי מדינות ערב לא היה שם, הייתה הזדמנות להתבלט.
  • היה גם עניין הכבוד שקיבל ממשפחת פרס, שהתקשרה להזמינו אישית. במזרח התיכון, כשמישהו מכבד אותך אתה מחזיר לו כבוד... ואבו מאזן חיבר אחד לאחד...
  • יתרה מכך: בהגעתו, הרוויח אהדה עולמית וישראלית כאחד! רווחים כאלה לא זורקים לפח. לכן הגיע.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]

ואיך מקבלים אורחים בעולם הערבי?

משהגיע, כיבד עבאס במעשהו גם את המנהיג המת וגם את מנהיגי ישראל. יתרה מכך: בהגיעו לטריטוריה ישראלית הפך אורחם של מנהיגי ישראל, ואין מצווה חשובה יותר במקומותינו ממצוות הכנסת אורחים, שהערבי ינהג בה, כאמור, גם לגבי שונאיו. מדוע? כי מה שעומד פה למבחן הוא, בראש ובראשונה, כבודו של המארח; שמרגע שמגיע אורח לצל קורתו, עליו לתת לו את מלוא הכבוד האפשרי. 

יתרה מכך: הכנסת אורחים היא הרי גם מסורת ישראלית, ואינה רק נחלתם של הערבים (ראה את תמונת אברהם אבינו והמלאכים בראש הדף). מתי שכחנו זאת ולמה?

[יש פה, אגב, חריג אחד. בעולם הערבי לא נותנים כבוד גם לאורח, שאיננו מכבד את עצמו. נגיע בזה בהמשך. רק נדגיש שזה ממש לא המקרה...]

[ציורי תנ"ך; אברהם והמלאכים; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרת. הכנסת האורחים היא גם המסורת שלנו. לא רק של הערבים... מתי שכחנו זאת?]

[ציורי תנ"ך; אברהם והמלאכים; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרתהכנסת האורחים היא גם המסורת שלנו. לא רק של הערבים... מתי שכחנו זאת?]

אז איך תכננה ישראל לרשמית לכבד את מכבדה הפלסטיני

[בתמונה משמאל: איך ישראל תכנה לקבל את אבו מאזן ואיך זה נגמר?תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

במזרח התיכון, כשאתה מכבד מישהו אתה מצפה לקבל כבוד בחזרה. לבנימין נתניהו הייתה הזדמנות לצבור קרדיט ברחוב הפלסטיני והערבי, ולהרעיף על אבו מאזן רוב כבוד.

אבל, ישראל הרשמית ממש לא התכוונה לכבד את אבו מאזן. להיפך. היא התכוונה להשפילו ומיקמה אותו כי מי שאיננו יושב בשורה הראשונה עם שועי עולם כשהם נפגשים, איננו חלק מהם. בנאומו, התעלם נתניהו מאבו מאזן. במונחים פלסטיניים הוא ביזה אותו. זו גם הייתה לשון התגובות הפלסטיניות להלוויה, שהדגישו את הכבוד שקיבל מנהיגם ממשפחת פרס ומנשיא ארצות הברית - ואפילו משרה נתניהו, שבה פגש לראשונה - מול ההתעלמות והביזוי של בנימין נתניהו בנאומו.

[בתמונה משמאל: איך ישראל תכנה לקבל את אבו מאזן ואיך זה נגמר?תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

ואיך זה נגמר? הדבר גרר מהומה תורנית אופיינית שבסופה - בשל התעקשות משפחת פרס - נאלצה המדינה להתקפל; ואבו מאזן הושב אחר כבוד לצד שר החוץ המצרי, בצדה של השורה הראשונה (מעבר לסוגיית הכבוד, מומלץ גם לזכור לקח ותיק גם בפרדיגמת חשיבה מערבית: לפעמים, סוף מעשה במחשבה תחילה).

'חדשות סרוגים': הלווית פרס: ויכוח על מקום ישיבתו של אבו מאזן רגע של מחלוקת אירע לקראת תחילת הלוויתו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס ז"ל, סביב המקום בו ישב יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. בעוד המשפחה דרשה שישב בשורה הראשונה מול הבמה החליטו המארגנים להושיבו בצד

[למאמר המלא ב'חדשות סרוגים', לחצו כאן]

הנה, חזרנו בפעם המי יודע כמה, לסוגיית הכבוד הלאומי:[בתמונה: כריכת ספרו של עפר גרוזברד (2013), בבל - מדריך למפגש בין מזרח למערב, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ב- 2013 ראה אור ספרו של ד"ר עפר גרוזברד, בבל - מדריך למפגש בין מזרח למערב (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון; ראה תמונת כריכה משמאל). בספר הזה מנתח גרוזברד את הפער בין פרדיגמת החשיבה המזרחית למערבית (לחצו כאן להסבר מפורט יותר).

[בתמונה: כריכת ספרו של עפר גרוזברד (2013), בבל - מדריך למפגש בין מזרח למערב, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

גרוזברד מדבר על פערים רגשיים וחשיבתיים בין מזרח ומערב. הוא מסביר מדוע השיח שלנו עם התושבים הערביים - בישראל ובמדינות השכנות - הוא שיח מקביל, וחסר הבנה הדדית לרגישויות של הצד השני. אחד הקצרים הללו בשיח ממוקד בסוגיית הכבוד:

  • בתרבות המערב, אנשים בזים לעניין ה'כבוד', ולמי שרודף אחריו. הכבוד העצמי הפך להתפעלות עצמית. זהו סוג של הזנה רגשית חיובית שבאה מבפנים, ושאינה תלויה באחרים: האדם מספק אותה לעצמו בדרך של חיזוקים נרקיסיסטיים, של תחושות מימוש עצמי והתפעלות ממעשה ידיו (זה סוג האופוריה שאותם חווים מארגני הפרובוקציה עכשיו. הם פשוט מרוצים מעצמם...).
  • בתרבות המזרח, כבוד הוא עניין של חיים ומוות. אבא יכול להרוג את ביתו האהובה בשל החשש מביזוי פומבי של שם המשפחה. הצורך בכבוד הוא סוג של הזנה רגשית (חיזוק) חיובית, שבאה מבחוץ (בניגוד ל"התפעלות" שבאה ממוקד שליטה פנימי).

ואדגיש שוב: הערבי לא יכבד את מי שאיננו מכבד את עצמו...

ומסתבר שיש דבר אחד, החשוב בעיני איש המזרח הרבה יותר מהרגישות לכבודו של הזולת: הוא אינו מכבד אחרים שאינם שומרים על כבודם!

%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97

[בכרזה: את מי מכבדים; ואת מי לא? הכרזה: ייצור ידע]

לסיכום

כאשר אבו מאזן הגיע להיות אורחו של נתניהו - והאחרון אינו נוהג בו מנהג הכנסת אורחים - הוא איננו מבזה רק את אורחו, אלא בראש ובראשונה את עצמו, ובמזרח התיכון לא מעריכים ולא סומכים על אלה שאינם מכבדים את עצמם.

מכל יועצי נתניהו, אין אף אחד שיודע את זה??

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על כבוד וכבוד-לאומי באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

5 thoughts on “פנחס יחזקאלי: הלוויית שמעון פרס – שיעור בכבוד מזרח תיכוני

  1. Pingback: שמעון פרס באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. אלי כהן:
    עבאס, נאמן לשיטתו, עשה מהלך מחושב של יחסי ציבור הן כלפי העולם והן כלפי מחנה השמאל הישראלי על ידי התחברות למותג שלום ישראלי ובינלאומי בטקס שמשודר לכל קצווי תבל. ( מחווה אנושית וכבוד למשפחת פרס ולמנהיגי ישראל לא היו, ככל הנראה, בין הגורמים שהנחו אותו ).
    במישור האישי, עבאס זכה לכבוד ישראלי בעצם הושבתו בשורה הראשונה עם שועי עולם, בחיבוקים החמים מבנותיו של רבין ופרס ובהזמנה לבבית מגברת נתניהו לבקר בבית רוה"מ. בנוסף, ראש הממשלה, לא רק שלא התעלם ממנו אלא הודה לו ולחץ את ידו בפומבי והנשיא ריבלין אף נפגש עימו. ( מנקודת מבט של הכבוד הערבי הוא ודאי זכה לכבוד גם אם יש מי שיעדיפו להכחיש זאת ).
    במישור הפוליטי, כל מחווה ישראלית פומבית נוספת של כבוד ואהבה לעבאס (הממשיך לדבר בשני קולות) הייתה רק מסבכת אותו יותר בביתו לא פחות משהייתה מעלה על נתניהו התקפות נוספות מצד מחנה הימין ומערערת את הקואליציה שלו.
    במישור המדיני, נתניהו, נאמן לשיטתו, רואה בעבאס סרבן שלום התקוע בעבר שמקווה לקבל הכרה למדינה פלסטינית מהאו"ם תוך עקיפת המו"מ הישיר עם ישראל ואשר גם פועל לכרסום הלגיטימציה לקיומה. כך נתניהו מציג אותו מעל כל במה כולל בנאומו האחרון באו"ם. במצב שכזה אפשר להבין שנתניהו אינו רוצה לסייע לעבאס, ולו במחווה סמלית, בקידום יחסי הציבור שלו.
    במישור הציבורי, למרות שמדובר בפטירה של אישיות בכירה, טקס ההלוויה היהודי נתפס קודם כל כאירוע בעל היבטים אישיים ומשפחתיים מובהקים שיש לכבד אותם ולכן זה אינו המעמד המתאים למהלכים פומביים של הממשלה או לגימיקים שקופים ומלאכותיים של יחסי ציבור מזדמנים.
    ומשהו על "הכבוד הערבי למי שמכבד את עצמו" ועל הקרדיט ברחוב הפלסטיני…
    אהוד אולמרט שנהג בעבאס בכבוד גדול, ברגישות מופלגת ובנדיבות רבה הצליח יותר מנתניהו במאבק על דעת הקהל הבינ"ל אך, ככל הנראה, לא זכה לכבוד או קרדיט גדול יותר מנתניהו ברחוב הפלסטיני ( אולי להיפך ) ואף הוא, כמו כל קודמיו, כשל ביישוב הסכסוך ההיסטורי למרבה האכזבה של הציבור בישראל.
    נ.ב. בדברים שכתבתי פה אין משום כוונה להביע דעה על מדיניות הממשלה ועל נאומו של נתניהו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *