[הצילום המקורי מתוך אתר Biz Live, אין אזכור של הצלם]

[לקובץ המאמרים על 'פער רלוונטיות' והשלכותיו, לחצו כאן]

מה בין האיחוד האירופי ומשטרת ישראל למשל? הרבה מאוד...

מה שקורה לאיחוד האירופי הוא סימפטום מוקצן למחלה ארגונית, ממאירה, שמכרסמת בממשלות, וגם בארגונים שונים בעולם המערבי כולו. היא משתקת אותם, ונוטלת מהם את היכולת להתאים את עצמם לנסיבות משתנות.

המחלה הזו קרויה ביורוקרטיה ש"עלתה על גדותיה" או בשפתו של פרופ' יצחק אדיג'ס, גדול אנשי הארגון של סוף המאה העשרים (בתמונה משמאל; צלם לא ידוע, מתוך אתר VK), "שלטון הביורוקרטיה" ו- "שלטון הנהלים".

מצד אחד אין תחליף לביורוקרטיה

יותם הכהן הגדיר לאחרונה 'ביורוקרטיה' כשיטה מיושנת לניהול עומסים במגזר הציבורי (ראו הכרזה למטה):

אבל, האמת היא שביורוקרטיה היא כלי חיוני משתי סיבות עיקריות:

• ביכולת להתמודד עם עבודה מורכבת: לא בכדי טען, מקס וובר (ראו התמונה משמאל; מתוך אימגו מגזין מאמרים) - אבי הביורוקרטיה - כי התפתחותו של המנהל הביורוקרטי הינה התופעה המכרעת ביותר במדינה המודרנית. אך אשליה היא להניח כי במציאות של התפתחות טכנולוגית מהירה, חדשנות ושינויים תדירים, עבודה מנהלית יכולה להתנהל ברציפות בתחום מן התחומים ללא חלוקת סמכויות בין משרדים ובין פקידים או ללא פיקוח הדדי ביניהם.
• בביזור הכוח השלטוני ובהפעלתם למעשה של פיקוח, איזונים ובלמים על פעולותיהם של משרדי הממשלה השונים ופקידיהם.

היעדר היעילות המאפיין את הביורוקרטיה היא רק המחיר שנדרשים לשלם על כך ("אין ארוחות חינם"...).

מצד שני, הביורוקרטיה הופכת עד מהרה לגידול ממאיר...

הבעיה עם המנגנון הביורוקרטי היא שנטייתו הטבעית - שברירת המחדל שלו - היא לתפוח. כמו כמו גוף הנוטה להשמנה, סטייה קלה ממשמעת קפדנית, יוצרת תהליכים ממאירים, שקשה מאוד להחזירם לאחור.

בארגון 'בריא', מחלקות הליבה - אלה שנבנו להשיג ישירות את מטרות הארגון - מחזיקות בעוצמה הארגונית.

בארגון חולה, המנגנון הארגוני גדל בהתמדה, עד שהוא משתלט על עמדות השליטה. כמו סרטן, הוא שולח את גרורותיו לתוך הגוף שבתוכו הוא גדל; נוטל ממנו, אט אט, את החיוניות שלו; ולבסוף, מקריס אותו מבפנים. מרגע שהמנגנון משתלט על תהליכי קבלת ההחלטות ומעוות אותם לתועלתו, התהליך הוא כמעט בלתי הפיך, שכן, אין דרך יותר לגרום לארגון להשתנות מבפנים (למעט משברים חיצוניים, המאלצים אותו להשתנות)!

התוצאה מתבטאת בעודף של היררכיות; בעודף של נהלים; בקיומה של "אוליגרכיה ארגונית" שיש לה "זכויות יתר" (כאלה בארגון ששווים יותר); בחוסר הבנה שהידע נמצא אצל אנשי השטח; ועקב כך, חוסר הערכה לגורמי השטח כ"מחוללי ידע"; כמו גם בריבוי עימותים ארגוניים, לא על ה"דרך", אלא על בעיות אגו.

נוצר פיצול לא רציונלי של תחומי העיסוק לרסיסי תחומים, המחולקים בין האגפים השונים. גם אם רוצים לטפל בבעיה באופן שלם, פיצול רב מידי וכמות גורמים רבה מידי שיש צורך לשתף, הופכת פעמים רבות את הסיכוי לכך לאפסי (רזי ויחזקאלי, 2007). כאשר כל אגף דואג לעצמו, האינטרסים הפרטניים שלו עומדים במקרים רבים בסתירה לאינטרסים הכלל מערכתיים. בשל כך, יש קושי לקבל החלטות כלל מערכתיות, אם הן באות על חשבון אחת מתתי המערכות (שם, ע' 99).

שני מאפיינים בולטים למחלה הזו, כשהאחד נובע מהשני:

• מרוב חוקים וכללים ונהלים, הפרוצדורה מחליפה את המהות, עד כי אין לדעת מהו מה. הדבקות בפרוצדורה הופכת אותה לעיקר, והמציאות הופכת ללא רלוונטית. הארגון מפתח נקודות עיוורון (blind spots). משמע, נוצרים "אזורים" בתפיסת העולם הארגונית, שהגישה הקיימת בארגון איננה מאפשרת להכיר בקיומם או שהיא מדחיקה את משמעותם באופן מתמשך כך, שלא יאיים על הסדר הקיים. לכן, קברניטי הארגון שוגים בהבנת המציאות הדינאמית והמשתנה.
• כתוצאה מכך, מתפתח פער רלוונטיות (The Relevance Gap או Relevancy Gap): פער שבין מציאות מדומה (פנטזמה), שרואים הארגון והנהגתו בעיני רוחם, למציאות בפועל. נקודות עיוורון גורמות  ל- היסט, הולך וגדל בין הארגון לסביבה המשתנה (ראו תרשים למטה). ההיסט הזה איננו מורגש עד שכבר מאוחר מידי. לקברניטי הארגון נדמה שהם נוהג את ארגונם על דרך המלך (בתרשים שלמטה, משמאל), אולם זוהי רק מציאות נתפסת, השונה מאוד מהמציאות בפועל.

הפער הזה - בין המוצהר בארגון לבין מה שמתרחש בו בפועל - עלול להביא להפתעה בסיסית, משמע, כל עולם המושגים והנחות היסוד של הארגון וקברניטיו קורס ברגע אחד, באופן בלתי-צפוי.  נחשפת בפניו, באופן פתאומי, מציאות שאותה לא הכיר, שאותה לא העלה על דעתו ושהוא לא יכול היה להתכונן אליה (לניר, 1983).

האיחוד האירופי - חולה סופני...

זהו בתמצית סיפורו של האיחוד האירופי. הוא נבנה כולו על רעיון של פקידות שתנהל את המערכת בדרך המיטבית. על כן, ללא חסמים בפני הגידול הביורוקרטי, זה היה רק עניין של זמן, שהסרטן יתפשט ויגיע לממדים בלתי נתפסים, ולעוצמה אבסולוטית.

המנגנון הפקידותי המנופח - שהשתלט על הארגון - סידר לעצמו זכויות יתר חסרי תקדים ואיבד קשר עם המציאות. הבזבזנות במשכורות בעלי התפקידים, הגבוהות מאלו שמשרתים בתפקידים דומים במדינות האם שלהם; הנסיעות הבלתי פוסקות של המנגנון בין שני מרכזים, בריסל ופריס; הפרוצדורות הבלתי נגמרות שמקנות עוד ועוד עוצמה לרגולטורים הללו, ושולטות על פרטים רבים בחיי האדם הפשוט - כל אלה הפכו את הרעיון הנפלא של האיחוד לבן ערובה בידיהם.

לאט לאט הצטברו סימנים מעידים לרעידת אדמה גדולה שצפויה להגיע. אולם כדרכו של ארגון חולה, כולם ראו ואיש לא הטמיע, משל הדברים אינם נוגעים להם. כבשנת 2012, שהכאב היה כבר גדול מידי והתחייב טיפול תרופתי, סידר לעצמו המנגנון הזה פנטזמה נפלאה, בדמות פרס נובל לשלום "על שישה עשורים של תרומה לקידום השלום, הפיוס, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה".

הפרס מסתבר לא עצר את המשבר מול יוון, גם לא את המיאוס מהמנגנון האפור והמנותק, וגם לא את משבר הפליטים שמציפים את מדינות האיחוד. לכל בר דעת - המתבונן מבחוץ - היה ברור, שהדינמיקה הזו תביא בסוף לפרישה של מישהו. למרות הסימנים המעידים, כשהפילוג התרחש, נכנסה הנהגת האיחוד להלם (משמע, ל- הפתעה בסיסית).

במצב הנוכחי, אתפלא מאוד אם בריטניה תהיה באחרונה לפרוש...

הלקח...

כדאי מאוד שקברניטיהם של ארגונים ביורוקרטיים רבים - ממשלתיים ואחרים בישראל - יפנימו את הלקח (למרות שהסיכויים לכך אפסיים). ארגון שיהפוך עצמו לבן ערובה בידי המנגנון הביורוקרטי שלו, סופו שימצא את עצמו שקוע לעייפה בפער רלוונטיות, עד שייזרק לצד הדרך!

אתם שומעים את זה שם במשטרת ישראל??

[לקובץ המאמרים על 'פער רלוונטיות' והשלכותיו, לחצו כאן]

העשרה

• דואלוג ויקי: פער רלוונטיות.
  • יחזקאלי פנחס (2015), התרבות הארגונית של המשטרה והרב תרבותיות: פרשת מזל אסתרחן.
  • יחזקאלי פנחס (2015), פער הרלוונטיות של פרידת דנינו.
  • על ההידרדרות לכאוס של השמאל בישראל בעקבות רצח רבין, ועל פער הרלוונטיות שצבר: טל כרמון ויניב כרמל (2015), אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית, חשבון וזיכרון.
  • נחמיה שטרסלר (2016), ברקזיט: לא סוף העולם, תרגיעו, הארץ, 28.06.2016.
  • האקונומיסט (2016), 28 מדינות, 24 שפות, 500 מיליון אזרחים - 
וכאב ראש אחד גדול, דה מרקר, 24.06.2016.
  • דפנה מאור (2016), "מדינת על אירופית" עם צבא אחד לעם אחד? התוכנית התמוהה של האיחוד, דה מרקר, 28.06.2016.

  • דוד טל (2017), רקוויאם לאיחוד: הבירוקרטיה בבריסל מתמודדת רע עם עזיבת בריטניה, מידה, 14/9/17.