[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Ron Almog לאתר flickr]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

יום ירושלים - שנחוג בכל שנה בתאריך העברי כ"ח אייר - הפך במרוצת השנים לחג, שבו נוטלת בעיקר הציונות הדתית את חלק מרכזי. הזרם הציוני החילוני אמנם מכיר את היום, אולם השתתפותו בצעידה ברחבי העיר ירושלים מצומצמת. בין שניהם עומד המגזר החרדי, שכהרגלו אינו נוטל חלק בחגים ציוניים, אולם אין הוא יכול להתעלם מיום זה לחלוטין.

כיצד נקבע יום ירושלים? בתאריך ח' בטבת תשכ"ח (1968), החליטה מועצת הרבנות הראשית לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה לאל, על הנסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים.  

ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-12 במאי 1968, קבעה גם הממשלה את יום כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים. בי"ד אייר תשכ"ח (1968) קבעה הכנסת את יום ירושלים כיום חג, אולם רק בשנת 1998, העניקה הכנסת למועד זה מעמד בחקיקה, באמצעות חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998, שנחקק על פי הצעת החוק של חבר הכנסת חנן פורת ז"ל (מפד"ל) (ראו בתמונה משמאל.

על מה התבססה הרבנות הראשית בפסיקתה? פרט להגדרת שחרור ירושלים ומקום המקדש כנס, שעליו יש להודות על פי ההלכה באופן מיוחד (אמירת הלל), הרי שיש כאן רובד הלכתי נוסף. הרובד ההלכתי האמור מפגיש בין קדושת העיר ירושלים לקדושת ארץ ישראל.

לדעת חז"ל, ארץ ישראל מקודשת, ודבר זה נעשה בשתי תקופות היסטוריות:

• קדושה ראשונה, שהחלה בזמן ירושת הארץ עד לימי מלכות שלמה.
• קדושה שנייה, שהחלה בזמן עליית בני גלות בבל לארץ.

[בתמונה: הרמב"ם. היוצר אינו ידוע. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

הרמב"ם פוסק כי קדושה ראשונה בטלה מן העולם, ואילו קדושה שנייה קיימת, גם על אף העובדה שבית המקדש השני נחרב כדלקמן: "קדושה ראשונה...בקדושת ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קידשה לעתיד לבוא...כי חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים. וכיוון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית... וכיוון שעלה עזרא וקידש את הארץ, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, התקדש בקדושת עזרא השנייה, והוא מקודש היום אף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ומעשרות (רמב"ם, משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק ו', הלכה ט"ז).

קדושת הארץ, לפי הסברו זה של הרמב"ם, אינה קדושה מטפיזית, אלא קשורה אך ורק למצות התלויות בארץ - שביעית ומעשרות. לשון אחר, ארץ ישראל איננה קדושה מעצם טיבה, אלא מהפועל היוצא שהיא טריטוריה של עם ישראל, ובעצם בלי עם ישראל אין ארץ ישראל (סוגיה זו היא קרדינלית, בוויכוח אודות החזרת שטחים בהסכם פוליטי).

התמיהה הגדולה על דברי הרמב"ם הללו, נסובה על העובדה, כי קדושה ראשונה של ארץ ישראל, שהגיע מכוח עוצמה צבאית ולא מחסדי אומות זרות בטלה, ואילו דווקא עליית עזרא, שנעשתה באישור ממלכת פרס, דווקא היא הנציחה את קדושת הארץ מאז ועד היום. התירוצים על כך רבים, ולא נכנס כאן לדיון ההלכתי האמור. ההסבר השכיח אומר כי חזקת הקדושה של עולי בבל, נבע מהשימוש שהם עשו בארץ ולא מתוקף הבעלות עליה. או אז נוצרה זיקה בין העם לארץ, שגם גלות איננה מבטלת אותה, מפני שהיא איננה תלויה בבעלות עובדתית והיסטורית. רוצה לומר – ארץ ישראל מאז תקופת עולי בבל היא בחזקתו של עם ישראל גם בזמן שאין לו האפשרות להשתמש בה.

מול שתי קדושות אלה של ארץ ישראל עומדת קדושת ירושלים במישור שונה לחלוטין. כך פוסק הרמב"ם לגבי קדושת ירושלים: "ובמה נתקדשה ירושלים בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבוא... לפי שקדושת המקדש וירושלים פני השכינה ושכינה איננה בטלה" (רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ו', הלכות – י"ד – ט"ז).

הרמב"ם מעגן את תפיסתו כי קדושת ירושלים אינה בטלה לעולם, בעובדה שהיא נתקדשה בגלל השכינה ששוכנת בה מאז הקמת מקדש שלמה. רבו המשיגים על דבריו אלה של הרמב"ם, והטענה המרכזית הייתה כנגד דבריו אלה, כי קדושת ירושלים אינה קשורה לשכינה של בית ראשון אלא לחומת העיר. כאשר חרבה החומה בטלה הקדושה המיוחדת של ירושלים. לכן, קדושת ירושלים נתפסת כיום בהלכה כקדושת מחנה ישראל, וקדושת הר הבית ומקום המקדש כמחנה לוויה וכהונה ושכינה. ברם,  גם לפי תפיסה זו, קדושת ירושלים נמצאת במישור שונה ועמוק יותר מקדושת ארץ ישראל. פועל יוצא מכאן – החשיבות בה נתפס יום זה בהלכה בכלל ובציונות הדתית בפרט, שמיחסת ליום זה את התקדמותו של התהליך המשיחי, הבא לידי ביטוי  בגאולת העם והארץ.

כיצד מתייחס המגזר החרדי ליום ירושלים? הרב שריה דבליצקי (בתמונה משמאל; מתוך האתר יקום תרבות; שם הצלם אינו מאוזכר), פוסק חרדי ידוע, צידד בקריאת הרבנות הראשית, וקרא לבני העדה החרדית לציין יום זה באמירת הלל שלם ללא ברכה. במאמר פולמוסי ארוך - שפורסם סמוך לשחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים - הוא טען כנגד זרמים רבים במגזר החרדי שלא  ציינו יום זה כלל ועיקר. לשון אחר, למרות שהבסיס ההלכתי של יום ירושלים קביל גם על המגזר החרדי, הרי שבפועל, רק חלקים ממנו מציינים אותו כיום חג והודיה על הנס שקרה בעת שחרור ירושלים. זאת בעיקר מהטעם שאין המגזר החרדי בחלקו  רואה את תקומת הארץ בכלל וירושלים בפרט כשייך לתהליך הגאולה הממשמש ובא.

אחרית דבר. בהמשך להתעלמות של חלק  מהמגזר החרדי אודות יום זה, גם חלק מהשמאל הישראלי חושב שיש לבטל את יום ירושלים במתכונתו הנוכחית. בשנת 2014, הגישה סיעת מר"צ בכנסת הצעת חוק לביטול חוק יום ירושלים, בטענה שאין לראות ביום זה חג לאומי. ההצעה האמורה נדחתה אמנם, אבל היא מסמלת את קו השבר והמחלוקת כנגד האפיון המשיחי של חלק מהמגזר הדתי לאומי.

מקורות

• שריה דבליצקי , קביעת יום הודיה בעקבות מלחמת ששת הימים.
• רוזנברג, ש"ג.(=הרב שג"ר). ביום ההוא, דרשות ומאמרים למועדי אייר, ירושלים,תשע"ב, עמודים 311 - 324.

נספחים

• חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998

1.	כ"ח באייר - יום ירושלים	(א) הכנסת מכריזה בזה על יום כ"ח באייר כעל יום ירושלים שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם "יום ירושלים". (ב) יום ירושלים הוא יום בחירה;לצורך סעיף זה, "יום בחירה" - יום שהבחירה בידי העובד לצאת לחופשה או לעבוד;בחר העובד ביום חופשה, יובא היום במנין ימי החופשה שלו. (ג) שר החינוך רשאי לקבוע פעילויות חינוכיות שייוחדו ליום ירושלים.
2.	עצרת מרכזית	ראש הממשלה מוסמך להורות על קיום עצרת מרכזית לפתיחת יום ירושלים.
3.	הוראות ראש הממשלה	ראש הממשלה רשאי לקבוע את סוגי העובדים, סוגי העבודות והשירותים שאין להפסיקם ביום ירושלים, כן רשאי הוא לקבוע את השעות וההסדרים שיחולו ביום זה.
4.	סמלי יום ירושלים	ראש הממשלה רשאי לקבוע סמלים ליום ירושלים ולהסדיר את השימוש בהם.

	בנימין נתניהו ראש הממשלה
עזר ויצמן נשיא המדינה		דן תיכון יושב ראש הכנסת

 

הצעת חוק לביטול  יום ירושלים של סיעת מר"צ (2014)

הכנסת התשע-עשרה

יוזמים:      חברי הכנסת           עיסאווי פריג'

                                                 זהבה גלאון

                                                 מיכל רוזין

                                                 תמר זנדברג

                                               פ/2534/19

הצעת חוק יום ירושלים (תיקון – ביטול החוק), התשע"ד–2014

ביטול החוק	1.	חוק יום ירושלים, התשנ"ח–1998[1] – בטל.
תחילה	2.	תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו.

דברי הסבר

חוק יום ירושלים שנחקק ב-1998 כהצעת חוק פרטית של חבר הכנסת חנן פורת ז"ל, קבע את מעמדו של יום ירושלים בכ"ח באייר כחג במדינה. יום ירושלים מצוין החל מ-1968, בעקבות החלטות הממשלה והכנסת שקבעו כי כ"ח באייר יהיה "יום חגה של ירושלים", אך ב-1998, מצאה לנכון הכנסת לתת לו מעמד של "חג לאומי".

המציאות בשטח היא הפוכה, יום ירושלים כבר מזמן אינו יום חגה של ירושלים, אלא חגו של חלק מסוים ומצומצם בחברה הישראלית שחוגג אותו בצורה מתגרה ומתריסה אל מול תושביה הפלסטינאים של ירושלים המזרחית. יום שבו לא מעלים החוגגים על ראש שמחתם אלא את הכוחנות, ההתנשאות וההתגרות.

כעת נשמעות מכיוונם של גורמי ימין הצעות להוסיף עוד נדבך ל"יום ירושלים" ולהפכו ליום שבתון, ובכך להטיל עול כבד על המשק הישראלי, רק כדי להקל על חגיגות הלאומנות ברחבי העיר המזרחית. על כן, מבקשת הצעת חוק זו לבטל את מעמדו המיוחד של יום ירושלים כ"חג לאומי" ולהחזיר את היום לממדיו הצנועים, כפי שהתקבלו על ידי ממשלת לוי אשכול ב-1968.

---------------------------------

[1] ס"ח התשנ"ח, עמ' 180.