גרשון הכהן: המאבק על ענף התודעה היהודית בצה"ל

גרשון הכהן - המאבק על ענף התודעה היהודית

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת עולם קטן, 10 ביוני 2016. הוא מועלה באישור המחבר]

עולם קטן

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

כבר שנים רבות, עוד קודם  לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון, מוטחות באוהבי ארץ ישראל המילים: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ".  כדאי לברר משמעותן של מילים אלה. כמו כל אמירה, יש לפרש משמעותה בהקשר בה היא נאמרת. על פי רוב, מילים אלה משמשות בעיקר כדגל המונף כנגד ציבור המתנחלים.

לרבים לא ברור מה הסיפור ועל מה נזעקים. העניין בסמכותו המלאה של ראש המטה הכללי, ואין כל חדש בהעברת ענף או מחלקה מאגף לאגף במטכל. צהל - כמו כל ארגון - בוחן מידי תקופה, את מבנה היחידות והמטה כעניין שבשגרה. מהו אם כן ההסבר לדיון הטעון ביחס להחלטת הרמטכל להעברת ענף תודעה יהודית מאחריות הרבנות הצבאית, לאחריות ראש אכא?

ובכן, מה שמכונן את הדיון הציבורי, בשאלת קיומו ותפקודו של הענף לתודעה יהודית, כדיון פוליטי רב משמעות, נובע מכך שבשאלה הזו מתמצה כרגע המאבק על זהותו של המרחב הציבורי במדינת ישראל. בן גוריון היטיב לכונן את  צהל כגוף המבטא  בערכיו את ליבת הממלכתיות הישראלית. בהיבט זה המאבק הציבורי, בסוגיית הענף לתודעה יהודית - כמאבק המונע על ידי גורמים מחוץ לצהל, ומוחדר אל סדר יומו של המטה הכללי - מבטא מאבק אקטיבי על אופיה המתהווה של הממלכתיות הישראלית.

בתוך כך מובלטות שתי שאלות יסוד  על משמעותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית:

  • האחת מתמקדת במקומה של הדת במרחב הציבורי הישראלי;
  • השנייה מתמקדת בשאלת גבולות התופעה הדתית: האם לדוגמה, נושא רוח הלחימה של צה"ל הוא בכלל עניין דתי -הנתון באופן מוכר וראוי, גם בידי רבנים צבאיים - או שמוטב להגבילם לענייני בית הכנסת, כשרות ויין לקידוש?

בעל כורחנו, הדיון מוביל לשאלת היעוד: את מי אמורה לשרת הרבנות הצבאית? האם רק את החיילים הדתיים, כגוף מסייע ליצירת תנאים הולמים לשירותם בצה"ל, או את כלל משרתי צה"ל, גם אלה שאינם יהודים? לגישה מצמצמת או מרחיבה בכל אחת משאלות אלה, קיימות השלכות משמעותיות לעיצוב המרחב הציבורי של מדינת ישראל.

לאחרונה יצא לאור הספר, "כשיהדות פוגשת מדינה", בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה (ראו את תמונת הכריכה משמאל). הספר מומלץ כמבוא לעיון עמוק וביקורתי בסוגיה. בשער הרביעי: "יהדותה של מדינת ישראל בעיני אנשי רוח חילוניים", מצוי ביטוי בהיר לקווי המתאר ההגיוניים, המהווים השראה למצדדים בגישה המצמצמת, ביחס למקומה של הרבנות הצבאית.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר "כשיהדות פוגשת מדינה". אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בתיאורם של גדעון כ"ץ וניר קידר - כותבי שער זה - מובלטות שתי הנחות, הטעונות בירור:

  • "רוב אזרחיה של מדינת ישראל אינם רואים בעצמם מאמינים, ואינם סרים למרותה של תורה" (שם, עמוד 423).
  • יהודים חילונים "רואים במדינת החוק המודרנית, את אחד משיאי החילון, ואולי אף את אחד משיאי היצירה האנושית. בעיניהם הדת היא גורם העלול לערער את יציבות המדינה" (שם עמוד 424).

קל להבין מכאן כיצד לדידם, ככל שהמרחב הציבורי במדינתנו יהיה טהור מהשפעה דתית, כך תתחזק מדינת ישראל כפרויקט מודרני יעיל ומתוקן. כך גם רצוי להבנתם, עבור רוב האזרחים, המאובחנים בעיניהם כחילונים.

בהשתתפותי בדיון, שנערך לרגל הוצאת הספר, חלקתי על שתי הנחות יסוד אלה:

כנגד ההנחה הראשונה טענתי כי רוב היהודים הישראלים ממש אינם חילוניים. במילים פשוטות: לא כל יהודי הנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני. אם רק נוציא מידי אנשי ההלכה הליטאים את הסרגל לקביעה מיהו דתי, נגלה כי רוב היהודים במדינת ישראל  די דתיים. למי שמתאר את הקבוצה הגדולה בתווך בין הדתיים המובהקים, לבין החילונים המובהקים כ"מסורתיים", יש אינטרס: לצמצם את קבוצת הדתיים עד כדי הצגתה כמיעוט. כך נסללת הדרך לביסוס הטענה כי הרוב כאן חילוני. בתיאור המסה הרחבה  של יהודים מאמינים, בקטגוריית הביניים, "מסורתיים", מציגים כשליש מהחברה היהודית כסוג של "שקופים", ביחס למאבק על דרכה היהודית של מדינת ישראל.

לעומת גישה רווחת זו, הרוב היהודי מתקיים לפי תפיסתי, באורח חייו הדתי, על פני רצף משתנה ודינמי, והוא מאוחד בזיקתו האותנטית לקודשי ישראל. כפי שמרתון אורבני נעשה לאירוע עירוני, ממתג ומעצב, בזכות השתתפות עשרות אלפי ספורטאים חובבים המסיימים בתוצאה בינונית, כך בתופעה הדתית: דווקא למסה של יהודים 'חובבים' - 'בינוניים' באפיונם הדתי - יש תפקיד מכונן בעיצוב ההוויה הדתית במרחב הציבורי הישראלי.

כאן טמונה מחלוקת מעניינת: כאשר רב צבאי אוסף לוחמים לתפילה בטרם קרב, מבחינת החילונים המובהקים, רצוי שיפנה רק לדתיים מתויגים. צרוף האחרים, הנראים להם כחילונים, נתפס בעיניהם כמניפולציה מסיונרית. אולם 'חיילים  אחרים' אלה, יודעים תפילה מבית אבא, וזקוקים לה באופן לגמרי אותנטי, לא רק בטרם קרב. הרב הצבאי נדרש בהיבטים אלה לרוב חיילי צה"ל, השמחים בנוכחותו הצמודה.

מחלוקת עקרונית מתקיימת גם באשר להנחת היסוד השנייה, המצפה ממדינה מודרנית מתוקנת להרחיק את הממד הדתי מן המרחב הציבורי. בן גוריון נהג אחרת. מספרים על פגישה שהתקיימה בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, בין בן גוריון לבין השר משה חיים שפירא, מנהיג המפד"ל, שהיה באותם ימים, שר הבריאות. להמלצת השר שפירא - שהציע לדחות עליית יהודי צפון אפריקה שמא תפרוץ בעטיים מגיפה - הגיב בן גוריון בתמיהה: אתה יהודי? האם לא ברורה לך חובתה של מדינה יהודית לקיבוץ גלויות?

נשאלת השאלה מי מהשניים פעל כאן הלכה למעשה כיהודי: האם השר, מניח התפילין, או ראש הממשלה שהיה מחויב לקיבוץ גלויות. ואכן בן גוריון הכריז בגלוי: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו, למדינת ישראל יעוד מיוחד... מגמתה העליונה של מדינת ישראל, היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות" ('כוכבים ועפר' עמוד 32). המיוחד בקיבוץ גלויות כחובה יהודית, נעוץ בקיומה במרחב הציבורי המדינתי. חובה זו, כמו חובת 'השבועה ההיא על נהרות בבל', אותה הזכיר בן גוריון בעיצומה של המערכה על ירושלים בתש"ח, מייצגות את נקודת הממשק בין הממד הדתי לבין הממד הלאומי, באופן בו כוננו יחד את המעשה הפוליטי בידי בן גוריון.

בין סבא שלי, סא"ל נתן גרדי - שהקים עם הקמת צה"ל את השרות הדתי (מה שהפך בתום מלחמת העצמאות לרבנות הצבאית) - לבין בן גוריון, התקיימה שותפות שהחזיקה בסיפור מסגרת ובחזון-על משותפים. מסגרת משותפת זו התבטאה לדוגמה, באטלס ארץ ישראל שיצא לאור בתום מלחמת העצמאות על ידי מחלקת חינוך במטכ"ל, ובו בעמוד הראשון הדפס של הברית בין הבתרים. כך הייתה גם הזיקה בין הרב קוק לבין שותפיו החילונים לבניין הארץ, בהם אליעזר בן יהודה, חיים ברנר, ברל כצנלסון, ובן גוריון. התמסרותם למפעל גאולת העם והארץ, הייתה לגמרי משותפת. לעוסקים כיום בתודעה יהודית בצה"ל, ראוי לברר עד כמה באופן דומה, קיימת כיום תשתית לסיפור מסגרת משותף, בין הרבנות הצבאית לבין חיל החינוך.

תודעה יהודית בצהל

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי wllcldwll לאתר flickr]

באותו דיון על הספר "כשיהדות פוגשת מדינה", דיברה אחרי פרופסור תמר הרמן. היא אמרה, בכנות ראויה להערכה: "אני רוצה מדינה נורמלית. את החתונה של בני אני רוצה בלי רב, בלי אלוהים ובלי התחייבות ל'אם אשכחך' לירושלים". זה ביטוי אותנטי לנקודת התפנית, המציבה סיפור מסגרת אחר מזה שהיה משותף לרב קוק, לברל כצנלסון ולבן גוריון. אכן, בסרגל של החזון-איש בן גוריון נראה ממש חילוני. אבל במבחן דיבורה של תמר הרמן, באורח התמסרותו  של בן גוריון לגאולת ישראל ולקיבוץ גלויות, הוא היה מצוי בעומק החזון התנ"כי יהודי. אכן, בסביבתם של יהודים ישראלים שוחרי נורמליות, גם הדיבור על 'קיבוץ גלויות' הומר במושג האוניברסלי 'הגירה'. בעומק מעשיהם, בן גוריון ובני דורו ידעו יותר מאי פעם, את משמעות מאמר חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (ברכות). זה היה האופק הברור של חזון משותף.

אמרתי לתמר הרמן שהיא מייצגת מיעוט בחברה הישראלית, אלא שלפנינו תופעה מרתקת: מיעוט שמתנהג כמו רוב ורוב שמתנהג כמו מיעוט.

באופן מעשי, לנוכח אפיון מגמת המאבק על זהותה היהודית של הממלכתיות הישראלית, ראוי להדגיש עד כמה יש להימנע מלהפוך את המאבק על ענף התודעה היהודית לאינטרס פוליטי של מנהיגי הבית היהודי. זה בדיוק מה שיוכיח למתנגדים, עד כמה הענף מבטא לא יותר מאינטרס מגזרי.

כמו במאבק על עתידנו ביהודה ושומרון - המחויב לצאת מן המלכודת המגזרית ולהיות עניין לאומי - כך המאבק על מקומה של הרבנות הצבאית בצה"ל חייב לבטא רצון לאומי ממלכתי. למיטב היכרותי, השטח מזמן בשל לכך, והחיילים ברובם שמחים עם המגמה, אשר המחלוקת מסכנת לפי שעה את המשך קיומה.

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

3 thoughts on “גרשון הכהן: המאבק על ענף התודעה היהודית בצה"ל

  1. Pingback: התודעה - והניסיונות להשפיע עליה - באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: התודעה - והניסיונות להשפיע עליה - באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  3. שלוש הערות לדבריו של גרשון הכהן:
    1. אצל הכהן יש כמעט זהות בין המונחים "יהודי" ובין "דתי" או לפחות "מסורתי", ולא הוא. דווקא בחוק השבות יש הגדרה של יהודי, שלא קשורה כלל למידת הדתיות והחילוניות של האדם.
    2. לא ברור מדוע הרבנות הצבאית אמורה לשרת את מי שלא רוצה בשירותה. הרבנות הצבאית צריכה להיות שירות בדגם של קפטריה – מי שרוצה יקבל, ומי שלא רוצה – שלא יכריחו אותו לקבל את ה"שירות" הזה. מתרבות הידיעות שבצה"ל מאלצים חיילים להשתתף בטקסים או באירועים בעלי אופי דתי.
    3. אין בין הדת ובין רוח הלחימה בצה"ל דבר וחצי דבר. כל המנסה לטעון שיש קשר חיובי – מתעלם מדורות של לוחמים, חילונים גמורים רחמנא ליצלן, שרוח הלחימה שלהם הייתה לעילא ולעילא. אם היה קשר חיובי בין הדת ורוח הלחימה – לא היינו מוצאים כל כך הרבה משתמטים מהשירות הצבאי בין החרדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.