[הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י יעל י., והיא ברשות הציבור]

הרבה נכתב השבוע על שירו של נתן אלתרמן עַל זֹאת (השיר מובא במלואו בהמשך) בהקשר לשוברים שתיקה. אלתרמן - שהתגייס במלחמת העצמאות לחטיבה 8 שבפיקוד יצחק שדה - כתב ופרסם את השיר בעיתון, דבר, בעיצומה של מלחמת העצמאות, ב-19 בנובמבר 1948. יתכן וכתב את שיר כתוצאה מאירועים שחווה; יתכן שהוא תוצר של חוויות שסופרו לו על ידי אחרים. מכל מקום, השיר עוסק בפשעי מלחמה, שבוצעו על ידי צה"ל במלחמת העצמאות.

המסר של אלתרמן הוא חד ובוטה אולם ענייני: על פושעים להיענש. אולם בניגוד לימינו אלה, אין בו ניסיון להפוך את צה"ל לכלי בוויכוח פוליטי, או להשיג דרכו מטרות מדיניות (כיבוש - כן או לא) באמצעות מתן פומבי לפשעים, אלא דרישה תקיפה ל"טוהר הנשק" (ככל שניתן במלחמות)!

לכן, אין פלא שראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הודה לאלתרמן, אימץ את השיר והורה להפיצו בקרב חיילי צה"ל. הוא כתב לו כך:

אלתרמן היקר,

יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב"דבר". היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי; אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה... אני מבקש רשותך להדפיס "טור" זה – אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם – בהוצאת משרד הביטחון במאה אלף אכסמפלרים ולחלקו לכל איש צבא בישראל.

בהוקרה ובתודה, ד' בן-גוריון

הוויכוח, אם כך, עם שוברים שתיקה, איננו נסוב סביב הדרישה האולטימטיבית לטוהר של נשק כל שניתן. בתחום הזה רבים בעם מחזקים את ידיהם. הבעיה שונה לחלוטין, ואנתח אותה דרך תורת המערכות המורכבות - תחום ההתמחות שלי:

כל מערכת מורכבת נבנית סביב מטרת על שמגדירה אותה ומאחדת את חלקיה. היא התכלית שלשמה ובגינה היא פועלת. היא המוח והלב שלה, כמו גם כלי הבקרה העצמית שלה; והוא שולטת שליטה מוחלטת עליה ועל תפקודה.

למרות המטרה המאחדת אותן, מתקיים מאבק עוצמה מתמיד בין תתי מערכות שונות המרכיבות את המערכת העל; ומוכרת התופעה, שכאשר קבוצה מסוימת מאבדת את סיכוייה להגדיל את עוצמתה ולהגיע לדומיננטיות בתוך המערכת, היא חוברת לגורמי כוח אחרים בסביבה המשימתית, מאחדת איתם כוחות ומתחברת לעוצמותיהם.

הבעיה היא שאז, אותה תת מערכת מתנתקת ממטרת מערכת העל שלה, והופכת כלי להשגת המטרות של המערכת האחרת (במקרה של שוברים שתיקה, על ידי הכנסת צה"ל ללב המחלוקת הפוליטית על גבול ההמרדה; עשיית שימוש בו לצורך יצירת דה- לגיטימציה לכיבוש; וכדומה).

זו הסיבה שהיא נדחית, באופן טבעי, על ידי יתר מרכיבי מערכת העל שלה, ונפלטת החוצה. זאת, למרות שהמשוב שהיא מביאה הוא רב ערך!

לסיום כמובטח, הנה השיר כולו (הרשיתי לעצמי להבליט בו את הדרוש לדעתי הבלטה):

[בתמונה למטה משמאל: נתן אלתרמן בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. התמונה היא נחלת הכלל. הועלתה לויקיפדיה ע"י המוזיאון העירוני בכפר סבא]

עַל זֹאת / נתן אלתרמן   

בְּעֶצֶם יְמֵי הַקְּרָבוֹת נִתְעוֹרֵר עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ

שַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְהוֹסִיף לַנֶּאֱמָר כָּאן אֶת תֹּקֶף סַמְכוּתוֹ

הַמְּפֹרֶשֶׁת. מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים

בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד

הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,  

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר-כְּפִיר.   

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר  אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה 

נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב: 

"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה. 

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו... 

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.   

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"

אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.

וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,

עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".

פְּרָט וּכְלָל הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,

אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר

וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל  וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים

בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!

אַך לָכֵן צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים

לוּ יִהְיֶה בָהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ

וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדֶּה

לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה! 

בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!  

תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"...

וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָרְאִי!

יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן

מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת  

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת 

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח, 

לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"... 

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!  

[הטור השביעי, ספר ראשון, תש"ג-תשי"ד, ספרית פועלים]