[בתמונה: חטיפת דינה, ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו]

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן]

עודכן ב- 27 בנובמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

הכלל

מאז תקופת המקרא וגם זמן ניכר לאחריו, האונס נתפס בעיקרו כפשע נגד האב או הבעל של האישה הנאנסת, ולא נגד האישה עצמה!

החוק המקראי פוקד על האנס לשאת את הנאנסת לאישה ואינו גוזר  על האנס עונש מוות כאשר המדובר באשה פנויה. אבל, אחיה של דינה לא פעלו כפי שהחוק המקראי מצווה.

חוקי המקרא בעניין אונס אשה, מבחינים גם במקום המקרה עצמו, וכאמור, גם בסטטוס של הנאנסת (בתולה או מאורסה) כדלקמן (דברים, פרק כ"ב, כג' -כט'):  "כי יהיה נער בתולה מארשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה; והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אתם באבנים ומתו את הנער על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך;

[בתמונה: שכם לוקח את דינה, ציור מהמאה ה-17. התמונה היא נחלת הכלל]

ואם בשדה ימצא האיש את הנער המארשה והחזיק בה האיש ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו; ולנער לא תעשה דבר אין לנער חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה; כי בשדה מצאה צעקה הנער המארשה ואין מושיע לה;

כי ימצא איש נער בתולה אשר לא ארשה ותפסה ושכב עמה ונמצאו; ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו".

המילה אונס אינה  מופיעה בלשון החוק המקראי. לכן, הגדרת מעשה האונס היא בעייתית. בסיפורי אונס מקראיים ניתן להבחין בפעלים המבטאים אלימות וכפייה כלפי האישה - "ויחזק בה ויענה" (סיפור אמנון ותמר - שמואל פרק ב',  י"ג - עליו נדון בהמשך). מפעלים אלה ניתן להבין, שהמעשה לא היה מתוך רצון האישה. לכן הוא בחזקת אונס.

החוק המקראי עושה כאמור שתי הבחנות בנוגע להגדרת האונס.

ראשית, ספר דברים (פרק כ"ב פסוקים כג' - כט') מבחין בין אונס אישה מאורסת, שמעמדה הוא כשל אישה נשואה; לאונס נערה בתולה. בסוגיית אונס אישה מאורסת ישנה הבחנה משמעותית באשר למיקומו של האונס, כאשר מהות המעשה נקבעת באם האונס היה בשדה או בעיר. ההבחנה של ספר דברים, בנוגע לאונס בעיר ולאונס בשדה, רלוונטית לקביעת העונש על המעשה.

על פי הטקסט המקראי הקצר והמצומצם, יחסי מין שהתבצעו בעיר מצביעים על אשמת הנערה הבתולה המאורסת. זאת, משום שבעיר הנערה הייתה יכולה להרים קול צעקה ובכך למנוע את האונס. לכן, אם לא נהגה כך, ניתן להסיק שהמשכב נעשה מרצונה החופשי - "על דבר אשר לא צעקה בעיר" (דברים כ"ב, כד)

 במקרה זה המעשה נחשב לניאוף, משום שאישה מאורסת היא על פי החוק כבר ברשות בעלה. הניאוף הוא חטא חמור שעונשו מוות לגבר ולאישה כפי שכתוב - "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אותם באבנים ומתו" (שם)

לעומת זאת, יחסי מין שנעשו בשדה הם בחזקת אונס, מכיוון שהשדה הוא מקום נטוש המייצג שטח הפקר בו מסתובבים פושעים ופורעי חוק. כמו כן, החוק המקראי מודע למצבה הנואש של נערה במקום שכזה, דבר הבא לידי ביטוי בתיאורי חוסר האונים של הנערה - דבר שאינו אופייני ללשון החוק היבשה: "והחזיק בה" (דברים כ"ב:, כה). בנוסף, יש התייחסות לניסיונות ההתנגדות של הנערה, שאינם אפשריים בשדה לעומת העיר - "כי בשדה מצאה צעקה הנער(ה) המאורסה ואין מושיע לה" (שם, כ"ו). לכן, הנערה חפה מפשע, ועונש המוות חל רק על האונס: "ולנער(ה) לא תעשה דבר , אין לנער(ה) חטא מוות".

 בתוספת לפסיקת העונש מצוין נימוק: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר זה" (שם). כלומר, מעשה האונס חמור כרצח!

[בתמונה: נקמת דינה - "שמעון ולוי הורגים את אנשי שכם". האמן: ג'רארד הוט. התמונה היא נחלת הכלל]

מהשוואת הדין על משכב עם בתולה לא מאורסת, ומשכב עם בתולה מאורסת, ניתן לראות שהעונש על האנס הוא פחות חמור כאשר הבתולה אינה מאורסת. זאת בגלל שבשלב זה, הנערה היא ברשות אביה, ומעשה האונס לא מחבל ביחסים המשפטיים בין משפחת הנערה והארוס. על כן, עונשו של האנס כולל שני סעיפים:

(א) קנס כספי -תשלום של חמישים כסף לאבי הנערה. בספר שמות פרק כ"ב, מופיע החוק המקביל הנוגע למפתה נערה לא מאורסת, וגם שם על המפתה לשלם קנס בשווי המוהר של נערה בתולה לכן, ניתן להסיק, ששווי מוהר הבתולין הוא חמישים  כסף. חלק זה של העונש מהווה תשלום נזיקין לאבי הנערה על אבדן הבתולין של בתו, מפני שאיבוד בתולין גורם לירידה בערך הנערה.

(ב) עונש שבא להגן על הנערה ועתידה - חובתו של האנס היא לשאת את הנערה לאישה. את אשתו הנאנסת אסור יהיה לו לגרש: "לא יוכל לשלחה כל ימי חייו".

מעשה דינה

סיפור זה מספר בראשית, (פרשת וישלח), מדבר על אונס דינה בת לאה, והרג תושבי שכם בתגובה, על ידי בני יעקב.

סיפור זה נראה כעומד בפני עצמו בספר בראשית, ללא קשר עם מה שקדם לו או עם האירועים שקראו לאחריו. לשון אחר - הסיפור אינו משתלב ברצף הסיפורי של הספר. בנוסף, לאחר המקרה דינה נעלמת ואיש לא יודע מה עלה באחריתה.

המעשה עצמו מתרחש בשכם כדברי המקרא (בראשית, פרשת וישלח, פרק ל"ד, א -ח):" א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.  ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ.  ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר:  קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה.  ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם.  ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל-יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ.  ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה".

על פי הפסוקים הללו, מתוארים מקרה האונס והחטיפה של דינה על ידי שכם בן חמור החווי. ניתן לראות שמדובר באונס, מכיוון שניתן תיאור ברור של יחסי מין שנכפו על דינה והסבו לה סבל: "ויקח אותה, וישכב אתה ויענה" (בראשית, ל"ד, ב'). בתגובה לכך אחי דינה, נוקמים והורגים את אנשי שכם. זאת, למרות שהם ניהלו עמם משא ומתן נוקב ומתיש לשחרור אחותם. ניתן להבין כי האחים היו מזועזעים מהפשע שנעשה בדינה.

למרבה ההפתעה, דינה לא אומרת דבר וקולה לא נשמע כלל במהלך הסיפור. השתיקה של דינה אינה מפתיעה, כי הרי האונס נתפס בעיקרו כפשע נגד האב או הבעל של האישה הנאנסת, ולא נגד האישה עצמה!

[בתמונה: שמעון ולוי לוקחים את דינה וטובחים באנשי שכם (ג'וליאנו בוגיארדיני, 1554). התמונה היא נחלת הכלל]

סיפור אמנון ותמר

סיפור אמנון ותמר הוא סיפור תשוקתו של האח אמנון אחותו מאב, תמר, והמקרא מתאר את המקרה בפירוט רב (שמואל ב, פרק  י"ג): אמנון, בנו בכורו של דוד, התאהב בתמר והעמיד פני חולה בכדי שתגיע לחדרו. כאשר היא מגיעה לבקרו, הוא אונס אותה באכזריות. מיד לאחר האונס אמנון מפתח רגש של שנאה כלפי תמר, והוא אינו יכול עוד לראותה. דוד בשומעו על המעשה כועס,  אולם הוא אינו מעניש את אמנון. לעומת זאת, אחיו אבשלום מתכנן נקמה, ולאחר שנתיים אנשיו הורגים את אמנון.

ניתן לראות בסיפור חטא כפול של אמנון - אונס מזעזע, ומעשה של גילוי עריות בתוך המשפחה. אמנון כפה עצמו על תמר. כלומר, מדובר במקרה אונס. הכותב מדגיש את מצב חוסר האונים בו שרויה תמר - "ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה" (שמואל ב י"ג,  פסוק י"ד). כמו כן, ניתן לראות את התנגדותה המילולית של תמר המדגישה את אי המוסריות שבמעשה - "אל אחי, אל תענני, כי לא אעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת" (שמואל ב, פרק  י"ג,  פסוק י"ב).

מהשוואה עם דין אונס בתולה לא מאורסת בספר דברים כ"ב, ניתן לראות שגם אבשלום, בהריגתו את אמנון, לא פעל על פי החוק המקראי המצווה לקנוס את האנס ולהכריח אותו להתחתן עם הנאנסת, שהרי היא בחזקת בתולה לא מאורסת.

[בתמונה: אמנון ותמר, ציורו של יאן סטין. התמונה היא נחלת הכלל]

המשותף, אם כן, לשני הסיפורים של אונס דינה ותמר, הוא הנקמה על האונס. העונש בו נקטו אחיי הנאנסת כדי לנקום את עוולתה הוא העונש החמור ביותר הקיים - עונש המוות. אבל, נקמה זו בוצעה בניגוד לכתוב בחוק המקראי. 

החוק המקראי בהשוואה לחוקי המזרח הקדום

על פי סקירת החוק המקראי ניתן להבין, כי בחוק שני מרכיבים להרשעתו של האנס ופסיקת דינו:

 (א) הסטטוס של הנערה: החוק המקראי מבחין בין נערה בתולה רווקה לנערה בתולה מאורסת לקביעת חומרת המעשה.

(ב) מיקום האונס: החוק המקראי קובע את חפותה או אשמתה של הנערה על פי המקום בו התרחש המעשה - העיר או השדה.

החוק החיתי, בדומה לחוק המקראי, מבחין בין אונס ליחסים שאינם בכפייה על פי מקום ההתרחשות:

חוק חיתי 197: איש כי יתפוס אישה בהר (ושכב עמה), חטא האיש הוא, מות יומת; ואם בבית תפסה, חטא האישה הוא, מות תומת, ואם בעלם מצאם ויהרגם, אין עונש.

על פי החוק החיתי, ההר (המקביל לשדה בספר דברים) הוא שטח הפקר, שבו יחסי המין מוגדרים כאונס. לכן, האשמה היא של האנס ועונשו מוות. חלק זה של החוק זהה לחוק המקראי.

לעומת זאת, במקרה של יחסי מין המתקיימים בבית (המקבילה לעיר), האשמה היא של האישה. פה, עונש המוות חל רק על האישה בניגוד לספר דברים, בו החטא והעונש הוא של הגבר והאישה.

למרות זאת ניתן סייג: במקרה והבעל מוצא את ארוסתו נואפת והורג אותה ואת הגבר, הוא אינו נענש. זאת, למרות שע"פ החוק החיתי אין לנואף עונש מוות. סייג זה מקרב את הדין בחוק החיתי להלך הרוח בספר דברים, משום שהוא גוזר גזר דין מוות לנואף ולנואפת כמו בספר דברים.

[בתמונה: דינה. דיוקן מאת איסטמן ג'ונסון. התמונה היא נחלת הכלל]

חוק אשור 12: אשת איש כי תעבור ברחוב ואיש (אחר) תפס אותה, והוא אמר לה: "תני לי לשכב אתך", לא הסכימה, התגוננה, והוא תפס אותה בכוח ושכב אתה; אם תפסוהו שוכב על אשת איש, או עדים האשימוהו ששכב עם האישה, הם ימיתו את האיש, אין חטא לאישה.

חוק זה דומה לחלקו השני של החוק המקראי (דברים כ"ב), בו יחסי המין נעשו בשדה. לכן, מצביעים על אשמת הגבר, מפני שיחסי המין המתוארים בחוק האשורי הם כפויים והאישה בחזקת חפה מפשע.

החוק האשורי מקל יותר מהחוק העברי, מפני שהוא דורש עדים או היתפסות בשעת המעשה להוכחת האונס. זאת בניגוד לחוק המקראי הפוסק ע"פ מיקום המעשה בלבד.

חוק חמורבי 130: איש כי יכבול אשת איש, אשר לא ידעה זכר שישבה בבית אביה, ושכב בחיקה ותפסוהו, איש זה מות יומת, אישה זו תשוחרר.

חוק זה מתייחס לאונס נערה בתולה מאורסת. זאת אפשר להבין מהמונח "לא ידעה זכר", ומהמשמעות האלימה של השורש כבל - יחסי המין נעשו בכפייה. בניגוד לחוק המקראי, מיקום האונס אינו שיקול להגדרת אופי המעשה והעונש, אלא ההיתפסות בשעת המעשה - "ושכב בחיקה ותפסוהו". כמו בספר דברים, העונש הוא מוות לאנס, ולא לנאנסת המאורסת.

ניתן לראות שבמקרה אונס - כלומר, יחסי מין שהוכח שנכפו על הנערה הבתולה המאורסת - יש פסיקה דומה בכל החוקים שהובאו: מוות לאנס ולא לנאנסת.

לעומת זאת, במקרה של ניאוף החוק המקראי מחמיר יותר מהחוק המסופוטמי. בעוד שבחוק המסופוטמי הניאוף הוא פגיעה בבעל הנואפת ולכן שייך לתחום האזרחי, הניאוף בחברה היהודית הוא פגיעה במוסד הנישואים והמשפחה ולכן פגיעה באל, כלומר שייך לתחום המוסרי-דתי.

אונס בתולה שאינה מאורסת

חוק שומרי 7 : (איש) כי יאנוס בתולה בת איש (בן חורין) ברחוב, לאביה ולאמה לא ידוע (שהייתה ברחוב), והיא אמרה לאביה ולאמה "נאנסתי" , אביה ואימה יכולים לתת אותה (בכוח) לאישה.

חוק  שומרי 8 : (איש) כי יאנוס בתולה בת איש (בן חורין) ברחוב, לאביה ולאמה ידוע (שהייתה ברחוב), והאיש שאנסה הכחיש שידע (שהייתה בת חורין), ובבואו לשער המקדש נשבע (ישוחרר).

החוק השומרי מזכיר את החוק המקראי בצורת הענישה שלו לאונס של בתולה לא מאורסת: בשני המקורות חובה היא לשאת את הנאנסת לאישה, למרות שבחוק השומרי אין איסור לאנס לגרש את הנאנסת לאחר הנישואים כפי שיש בחוק המקראי.

לעומת זאת החוק השומרי עושה הבחנת מעמדות, ומתייחס אך ורק לאונס של נערה בת חורין. כמובן שבספר דברים בעל הגישה הסוציאלית, אין הבחנת מעמדות שכזו.

בנוסף, שני הסעיפים מבחינים בין נערה שהסתובבה ברחוב בידיעת הוריה ובין נערה שהוריה לא ידעו על מיקומה.

לסיכום, לפי המסופר במקור המקראי וגם לפי חוקי המזרח הקדום, הקורבן האמתי של מעשה האונס הוא האב או הבעל ולא האישה הנאנסת. גישה זו לאונס לא חלפה כליל מן העולם עד זמנינו אנו.

כך לדוגמה, בשנת 1964 הגדיר בית המשפט העליון של מדינת ג'ורג'יה - ארה"ב את האונס כפשע, המכוון נגד התכונה היקרה של המין האנושי - טוהר האישה שחולל.

בשנת 1992, ציטט בית המשפט במדינת אוהיו פסק דין משנת 1707, שתיאר את הניאוף כפלישה חמורה לקניינו של הבעל.

משתבר כי הרקע הפטריארכלי לסוגיית עבירות המין עוד חי ובועט...   

["תמר": ציורו של אלכסנדר קבנל. הציור הוא נחלת הכלל]

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן]

מקורות

• פליישמן, י. היבטים חברתיים ומשפטיים בפרשת שכם ודינה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, י"ג, תשס"ב, עמ' 141 - 155
• שמש, י. סיפורי אונס במקרא, עיוני המקרא ופרשנות, ו'.
• Sims v. Balkcolm  ,136 S.E. 2d 766(1964).
• Stat v. Shane, N.E 2d.2672 (1992).

נספח - החוק הישראלי אודות אונס

ההגדרה הראשונית של חוק מדינת ישראל לגבי אונס היא שונה בתכלית מהחוק המקראי:

• החוק המודרני לא עושה הבחנה בין אישה בתולה רווקה לאישה נשואה.
• מיקום האונס אינו שיקול לקביעת העונש.

לעומת זאת, חוק מדינת ישראל עושה הבחנה בין אונס, מעשה סדום ו- הטרדה מינית - דבר שאינו קיים בחוק המקראי.

הגדרת אונס על פי חוק עונשין של מדינת ישראל סעיף 345 מתחלקת למספר סעיפים:

(א) הבועל אישה:

1. שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האישה וכלפי זולתה;

2. בהסכמת האישה שהושגה במרמה לבי מהות העושה או מהות המעשה;

3. כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבעה עשרה שנים, אף בהסכמתה;

4. תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או במצב אחר המונע ממנה התנגדות;

5. תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה , אם בשל המחלה או בשל הליקוי בשכלה לא הייתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית;

הרי הוא אונס ודינו-מאסר שש עשרה שנים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן א, דין האונס-מאסר עשרים שנים אם האינוס נעשה באחד מהנסיבות האלה:

1 א. בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן א- 1, 2, 4, 5 ;2. באיום בנשק חם או קר;

3. תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;

4. תוך התעללות באשה, לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;

5. בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לסיוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם;

(ג) בסימן זה "בועל" - המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה.