תקציר: הברכות בהן זוכים אברהם וצאצאיו בסיפור העקדה, עומדות בניגוד בולט לחורבן שבסוף סיפור סדום ועמורה - ואם במכוון ואם לא - מבהירות, מי מבין שני הערכים - הצייתנות או המחאה - נעלה יותר בעיניו של אלוהים…

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן]

עודכן ב- 30 באוקטובר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

לפי דעת חזל, העקידה באה לאחר דברי קטרוג קשים של השטן על אברהם. הפסוק (בראשית, פרק כב, פסוק א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, מקבל את הפרשנות הבאה (בבלי, סנהדרין, דף פט, עב): מאי אחר? אר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: אחר דבריו של שטן, דכתיב  ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול, אמר שטן לפני הקבה: ריבונו של עולם זקן זה חננתו בן למאה שנה פרי בטן. מכל סעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו – אם אני אומר לו: זבח את בנך לפני מיד זובחו. מיד – והאלוהים ניסה את אברהם.

כלומר אברהם בעיצומה של השמחה אודות הולדת יצחק ובמהלך גמילתו, שכח להודות לאל שזימן לו שמחה שכזאת. השטן מכפיש באופן בוטה את אבי האומה שלא התייחס ולו במעט לנס שהאל זימן לו. האל בתגובה לדברי השטן מעמיד את אברהם בניסיון קשה ואולטימטיבי, שמההיבט ההורי קשה מאוד לעמוד בו.

הציווי של האל כלפי אברהם אינו יוצא דופן במרחב התרבותי של תקופת האבות. בתרבויות אחרות, הקרבת קרבנות אדם לאל הינה תופעה נפוצה המופיעה בתנ"ך ומצויה כאמור בקרב העמים הגויים עוד מתקופת המקרא. אולם, למרות האיסור המפורש בתורה על הקרבת קרבן אדם, קיימים אזכורים ספורים במקרא על מנהיגי עם שהקריבו קרבן זה.

מקרים אלה עוררו ויכוחים, אם אכן הייתה הקרבת קרבן אדם בישראל, או שהבנים והבנות רק הוקדשו לאל בכדי לשרתו.

סיפור עקדת יצחק הוא האזכור הראשון בתורה לקרבן ילדים. מלבד סיפור עקדת יצחק ישנן ארבע התייחסויות נוספות לקרבן ילדים בתורה, שתיים בספר ויקרא ושתיים בספר דברים. הפסוקים בספר ויקרא עוסקים בפולחן המוזכר גם במקומות נוספים בתנ"ך, פולחן מֹּלֶךְ: ויקרא יח, כא "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה."

ויקרא כ, ב "וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר, אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, מוֹת יוּמָת; עַם הָאָרֶץ, יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. ג וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-פָּנַי, בָּאִישׁ הַהוּא, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ, מִקֶּרֶב עַמּוֹ: כִּי מִזַּרְעוֹ, נָתַן לַמֹּלֶךְ--לְמַעַן טַמֵּא אֶת-מִקְדָּשִׁי, וּלְחַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי. ד וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת-עֵינֵיהֶם, מִן-הָאִישׁ הַהוּא, בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ, לַמֹּלֶךְ--לְבִלְתִּי, הָמִית אֹתוֹ. ה וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת-פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא, וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ; וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל-הַזֹּנִים אַחֲרָיו, לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ--מִקֶּרֶב עַמָּם."

דברים יב, כט "כִּי-יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם--מִפָּנֶיךָ; וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם, וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. ל הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם, אַחֲרֵי, הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ; וּפֶן-תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, וְאֶעֱשֶׂה-כֵּן, גַּם-אָנִי. לא לֹא-תַעֲשֶׂה כֵן, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָל-תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם--כִּי גַם אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם."

דברים יח, ט "כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. י לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. יא וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. יב כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ."

אזכור נוסף להקרבת ילדים ניתן למצוא בסיפורו של יפתח בספר שופטים יא ל-מ. יפתח נודר נדר לה' לפני צאתו לקרב מול בני עמון: "אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה." (שופטים יא, ל-לא). כשהוא חוזר מהקרב הראשונה לצאת לקראתו היא ביתו היחידה. כשרואה אותה יפתח הוא קורע את בגדיו, ומספר לה על שבועתו. ביתו מבקשת ממנו לקיים את נדרו, ובסוף הסיפור יפתח מקריב את ביתו לה': "וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר" (שופטים יא, לט).

כאשר אנו קוראים את מעשה העקדה הרי המגמה הברורה ביותר בסיפור כולו היא הצגת האדם המסור שמציית לאלוהיו בכל מחיר, שבתמורה לכך זוכה בתגמול גדול לאחר מכן. האדם הצדיק בדמותו של אברהם ממלא אחר בקשתו הקשה של האל עד לרגע האחרון. הוא עושה זאת בצורה כמעט מכנית, המתבטאת בהתמקדות של הסיפור בפעולות שלו עד לנקודת השיא, בה הוא מניף את הסכין כדי לשחוט את בנו.

דמותו של האל בסיפור מעמידה את אברהם בניסיון, בו הוא מצפה ממנו להפגין צייתנות. כלומר לא מדובר כאן במבחן מוסרי או מחשבתי, אלא במבחן של מסירות ויראה. בסופו של הסיפור אלוהים מברך את יצחק ואת צאצאיו, ומציין כי הסיבה לברכות היא שאברהם לא חשך ממנו את בנו היחיד. נראה כי ערך הצייתנות עולה לכל אורך הסיפור כמוטיב מרכזי.

[בתמונה משמאל: ערך הצייתנות כמוטיב מרכזי... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי geralt לאתר FIXABAY]

בהיבט אחר של הסיפור, דמותו של אברהם במעשה עקדת יצחק עומדת בניגוד בולט מול דמותו בסיפור חורבן סדום ועמורה. שם אברהם מתווכח עם האל ומפעיל שיקול דעת מוסרי. נראה כי גם דמותו של האלוהים שונה בכל אחד מן הסיפורים הללו. בסיפור העקדה האל מוצג כאל המנסה את מאמיניו, ומתגמל את העומדים בניסיון, ואילו בסיפור סדום ועמורה הוא מוצג כאל המעניש את החוטאים, אך מאפשר לאנשים מסוימים להתערב בהחלטותיו. הברכות בהן זוכים אברהם וצאצאיו בסיפור העקדה, עומדות בניגוד בולט לחורבן שבסוף סיפור סדום ועמורה, ואם במכוון ואם לא מבהירות מי מבין שני הערכים, הצייתנות או המחאה, נעלה יותר בעיניו של אלוהים.

זאת ועוד. יתכן שהמסר הסמוי של מעשה העקידה בא כדי לאסור את המנהג הנפוץ של הקרבת הילדים שהיה רווח אז. ברם, אם זו כוונת הסיפור הרי שהוא נחל הצלחה חלקית בלבד, היות ומעשים שכאלה נמשכו גם לאחר תקופת האבות בעם ישראל.

הרמב"ם (ראו תמונה משמאל), בספרו (מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ד, מהדורת שוורץ), מתייחס לעניין הניסיון בכלל ועקידת יצחק בפרט שונה כדלקמן:" על דרך הפשט הניסיונות הנזכרים בתורה במקומות אלה באים בתור מבחן וניסוי כדי שתיוודע מידת אמונתו של אותו פרט, או אותה אומה, או מידת ציותו. עניין זה הוא הקושי הגדול, ובמיוחד פרשת העקידה, אשר אין יודע אותה אלא האל ושניהם (אברהם ויצחק). ונאמר לו: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ"ב, 12). וכן דברו כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת היִשכם אֹהבים את ה' [אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם] (דברים י"ג, 4). וכן דברו [למען ענֹתך לנסֹתך] לדעת את אשר בלבבך [התשמֹר מצְוֹתיו אם לא] (שם, ח', 2) ... והנה אני אפתור לך את כל הקשיים האלה. דע שכל ניסיון המופיע בתורה מטרתו ומשמעותו רק שידעו האנשים מה ראוי להם לעשׂות, או מה הם חייבים להאמין.

[בתמונה משמאל: הרמב"ם... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Guillaume Mangeret לאתר flickr]

לכן, משמעות הניסיון היא, כאילו, שייעשׂה מעשׂה מסוים שאין הכוונה לאותו מעשׂה כפרט, אלא הכוונה שיהיה דוגמה שיחקו אותה וילכו בעקבותיה...

פרשת אברהם בעקידה כוללת שני עניינים גדולים שהם מיסודות התורה:

העניין האחד הוא להודיענו את קצה גבול האהבה לאל יתעלה והיראה מפניו, עד איזה גבול הן מגיעות. לכן, נצטווה בפרשה זאת, אשר לא ישתוו אליה מסירת ממון ולא מסירת נפש, אלא זה מעל ומעבר לכל מה שאפשר שיארע במציאות, דבר שאין לדמות שטבע האדם ייענה לו.

[בתמונה משמאל: שני עניינים גדולים... היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

והוא שאיש עקר המשתוקק ביותר לילד, אדם בעל עושר רב, נשׂוא-פנים, המבקש שמצאצאיו תתהווה אומה, ובא לו הילד לאחר ייאוש - מה רבה תהיה דבקותו בו ואהבתו אליו! אבל מיראתו אותו יתעלה ואהבתו לציית לציוויו הוא מקל בערך הילד האהוב הזה, משליך את כל אשר קיווה לו, וממהר לשחוט אותו כעבור כמה ימים. כי לו עשׂה זאת מייד בשעת מתן הצו, היה זה מעשׂה של תדהמה ובלבול בלי מיצוי ההתבוננות. ואילו כאשר עשׂה זאת כעבור כמה ימים אחרי מתן הצו אליו היה זה מעשׂה מתוך מחשבה ושיקול-דעת אמיתי והתבוננות במה שמתחייב ממצוותו יתעלה לאמיתה ומאהבתו ויראתו, ולא ראוי לטעון למצב אחר ולא להשפעת שום היפעלות. כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך פחד מן האל פן יהרגנו או ירושש אותו, אלא אך ורק בגלל אהבתו יתעלה ויראתו המוטלים על בני-האדם לא בשל ציפייה לשׂכר ולא מתוך פחד מפני עונש, כמו שהסברנו בכמה מקומות. לכן אמר לו המלאך: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ"ב, 12), כלומר: "במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵר עליך ירא אלהים ידעו כל בני-אדם מהו קצה גבול יראת ה'...

העניין השני הוא להודיענו שהנביאים מקבלים כאמת את מה שבא אליהם בהתגלות, שלא יחשוב מישהו שמכיוון שזה בחלום ובמראה, כמו שהבהרנו ובאמצעות הכוח המדמה, יש שלא יהיה מה שהם שומעים או מה שמוצג להם ודאי (להם) או שיתערב בו דמיון-שווא כלשהו. לכן, רצה להודיענו שכּל מה שרואה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ודאית בעיני הנביא. בשום אופן לא יטיל ספק במשהו ממנו. דינו בעיניו כדין הדברים המציאותיים כולם המושׂגים בחוש או בשׂכל. הראיה לכך היא שהוא פנה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב כמו שנצטווה, אף-על-פי שציווי זה היה בחלום או במראה".

כלומר, כל מעשה העקידה מתרחש בעצם במראה נבואי. לא יעלה על הדעת שהאל שהוא מוסרי מטיבו, יצווה על דבר לא מוסרי. העקידה מראה את כוחו של אברהם גם במראה הנבואה, היות ואדם אחר היה מתרעם על ציווי לא מובן שכזה.

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וירא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וירא באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 12/11/19.
• אנציקלופדיה מקראית, אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו. ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1971