[צילום: יוסי וייס, דוברות חברת החשמל]

הכלכלה שלנו הצמיחה שני גידולי פרא: טייקונים מצד אחד; וועדי עובדים דורסניים בשירותים ציבוריים חיוניים, מצד שני. שני הקצוות נגועים ביחסים לא ראויים עם פוליטיקאים ובשחיתות שלטונית, בניהול לא יעיל ובבזבוזי עתק של כספי ציבור.

מופע האימים של חברת החשמל, חוסר הנכונות של עובדיה להגיע לאזור השרון כדי לתקן את נזקי הברד והרוח והפחד המופגן של המנכל שלה מהם, זה רק חלק קטן מהסימפטום. מצב דומה שורר ברכבת, בנמלים ובראשות שדות התעופה. העובדים - שהתחברו לעטיני משאבינו הלאומיים - שולחים יד לקופה הציבורית ולוקחים ככל שירצו. הם המנהלים האמתיים.

רפורמות מסתיימות תמיד בעוד כסף לעובדים בטווח הקצר ובהגברת כוחם בטווח הארוך. נסו להזיז דבר מה ברשות שדות התעופה: שעתיים שביתה והממשלה זוחלת. דוגמה אחרת היא הבלגן בנמלים. כולנו מכירים זאת על בשרנו. חבל להרחיב...

הפתרון היחידי המוכר הוא הפרטה ותחרות. אבל ערבבו את שני המושגים הללו בפוליטיקה ותקבלו בלגן שתוצאותיו עלולות להיות הרות אסון.  דוגמה לכך היא קריסת משק החשמל בקליפורניה בסוף שנת 2000. הצורך בביטחון מרבי בשירותים הללו חזק הרבה יותר במדינה שנלחמת עדיין לקיומה, ושהצורך שלה, בנתיבים פתוחים ובחשמל זורם, מקבל משמעות שונה לחלוטין מזה של מדינות שחיות בשלווה ובנחת.

האם יש פתרון אחר?

יש אחד מטורף והזוי לכאורה - הפוך מהפרטה, אבל ייתכן ויוכל "ליישר" את סוגיית השירותים החיוניים במדינה, ועוד יעלה פחות מהבזבוז הקולוסלי הנהוג בשירותים הללו:

צבא השירותים החיוניים. עוד ארגון צבאי שיהיה בו חיל רכבות, חיל שדות תעופה, חיל נמלים וחיל החשמל. ארגונים כאלה הם הארגונים האפקטיביים ביותר לביצוע מטרה מוגדרת מראש. הם רגישים מאוד לביקורת ציבורית ומתקנים את עצמם בהתאם, והעיקר: אין בהם דריסת רגל לפוליטיקאים מחד גיסא; ולבעלי הון מאידך גיסא, שמשחיתים את המערכות הללו עד דק.

השתגעתי? חזרנו למאה ה- 19 כשחלק מהשירותים החיוניים היו מנוהלים על ידי הצבא? אולי... אבל, האם המצב הנוכחי משוגע פחות?

בזבזני? ללא ספק.  ארגונים צבאיים אינם יעילים מטבעם. אבל ביחס למה שמתחולל עכשיו... חברת החשמל, למשל, צברה חובות של יותר מ- 70 מיליארד שקלים... האוצר נוהג להשתלח בפנסיות אנשי הקבע, אבל סוגיה זו הוסדרה, והעובדים אינם משביתים בתגובה את המערכת הביטחונית. לעומת זאת, המחויבות האקטוארית של חברת החשמל לפנסיה עומדת, למשל, על יותר מ- 22 מיליארד שקלים. החוב שלה מהווה כ- 10% מהחוב הלאומי. אבל, כשפשטה את הרגל, וכשהייתה הזדמנות לטפל בה טיפול שורש, נחלצו הפוליטיקאים לעזור, והבלגן נמשך (ועוד לא נגענו ביתר השירותים החיוניים).

האם יש דוגמה כזאת?

כן. ראו מה קרה לשירותי הכבאות, שהוכנסו למשרד לביטחון הפנים. יש דור ישן של כבאים שנהנים עדיין מה"שמנת" של פעם, ויש דור חדש של מעין "שוטרי אש", עם משכורות "נורמליות" של עובדי מדינה וסדר היררכי ההולך ונבנה בשלבים.

זה יחייב חקיקה מהירה ותקיפה, המגדירה כל פגיעה של עובד בסדר התקין של השירותים החיוניים כעבירה על ביטחון המדינה, ומציאת האומץ בכנסת לצאת למהלך הזה. זה יכול לקרות רק אם הפוליטיקאים יהיו משוכנעים שלציבור לגמרי נמאס, והוא מוכן לשלם את המחיר בטווח הקרוב.

לפעולה כזאת יכולות להיות תוצאות לוואי מעניינות: למשל ההסתדרות תתנתק מבסיס הכוח שלה ותפסיק לייצג בעיקר את האינטרסים של הקבוצות החזקות; קבוצות לחץ גדולות תעלמנה מהפריימריז של מפלגות (אבל אלה כבר נושאים למאמרים אחרים...).

האם זה יקרה?

מן הסתם לא. בטח לא בזמן הקרוב.

רק שבר גדול וועדת חקירה - נוסח זו של אסון הכרמל - עשויה להניע פוליטיקאים לכיוון הזה. גם אז, זה יתרחש, לא בראייה כוללת של מכלול השירותים החיוניים, אלא בטיפול סקטוריאלי של שירות זה או אחר, ש"יקדיח את תבשילו".