ביום ה- 8 במרץ 2003, נעצר מחבל בשם, מחמוד סעיד סלאח, שהיה בדרכו לבצע פגוע התאבדות בירושלים, על ידי שוטרי מג"ב בבית חנינא אשר בצפון ירושלים. עמו נעצר גם אדם בשם ראנדי עודה, שהיה אחראי על הובלתו למקום הפיגוע. בסביבות השעה 16:00, בעקבות התרעה כללית ללא פרטים מזהים על כוונה להחדיר מחבל מתאבד לירושלים, איתר צוות של מג"ב את שני החשודים – הנהג והמחבל. המחבל נעצר, אזיקים הונחו על ידיו, והוא הושכב על בטנו. התברר כי הוא נושא עליו חגורת נפץ, אשר מתג ההפעלה שלה נמצא על בטנו. הצוות דיווח לחדר הפיקוד (חפ"ק) המשטרתי, בראשות קצין האג"ם של מחוז ירושלים, אשר מיהר והגיע למקום. שני שוטרי מג"ב שאחזו במחבל הוחלפו בשוטרי יחידת הסיור המיוחדת של המחוז (יס"ם), המנוסים יותר בסיטואציות לחוצות אלה. אנשי מג"ב אבטחו את המקום, שהוגדר על ידי קצין האג"ם כמקום עויין. מהחומר עולה, כי לאורך כל האירוע אחזו במחבל שוטרים, במטרה למנוע ממנו להפיל את המטען. השוטרים לא עזבו את אחיזתם במחבל, ולו להרף עין, שכן, עזיבתו הייתה מאפשרת לו להפעיל את המטען ולהרוג אותם [35].
במקביל, הוזעק למקום חבלן, אשר הגיע במהירות. כמו כן, תחקר איש שב"כ שהיה במקום את המלווה, שסיפר, כי המחבל נושא עליו חגורת נפץ ומתג הפעלה צמוד לבטנו. החבלן שהגיע למקום חשף את חגורת הנפץ, לאחר שחתך את חגורת המחבל וניסה לנטרל את מנגנון ההפעלה. מתג ההפעלה לא היה נגיש, והוסתר באזור הבטן.
החבלן ניסה לנטרל את המטען תוך סיכון חייו שלו, אולם, התברר, כי לא ניתן לעשות כן. המחבל ניסה להתנגד לתפיסתו, והיה חשש ממשי ומיידי, כי הוא יוכל להפעיל את המטען, באמצעות התחככות במתג ההפעלה, ולהרוג את אנשי הביטחון שאחזו בו והיו בסביבתו, וזאת, על פי עמדתו של החבלן שהיה במקום. הרושם שהתקבל בעת האירוע היה, כי המחבל, אכן, מנסה להפעיל את המטען באמצעות חיכוך ברצפה.
החבלן אף הסביר לקצין האג"ם, כי השוטרים נמצאים בסכנת חיים מיידית; כי לא ניתן לפרק את המטען, והדרך היחידה לנטרל את המחבל היא באמצעות ירייה בראשו. הסיבה הייתה החשש, כי כל ירייה לחלק אחר בגופו של המחבל תביא לתזוזה או פגיעה בחגורת הנפץ, שעלולות היו להפעיל את המטען. בשלב זה, הגיע למקום מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל, ניצב מיקי לוי, אשר הוזעק למקום על ידי קצין האג"ם.
בנסיבות אלה, לאחר שהובהר למפקד מחוז ירושלים ולקצין האג"מ כי השוטרים נמצאים בסכנת חיים ממשית ומיידית, כי לא ניתן לנטרל את המטען, וכי הדרך היחידה למניעת הסכנה המיידית והממשית הינה ירי בראשו של המחבל, הורה מפקד המחוז לירות בראשו של המחבל, וכך נעשה.
מפקד מחוז ירושלים, ניצב מיקי לוי, תאר את הארוע, בעדותו למחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה (להלן, מח"ש), מנקודת ראותו:
- ... פנה אלי קצין האג"ם המחוזי במערכת הקשר בזו הלשון: "אחד כאן שלוש, אני יורה במחבל". תשובתי: "רשאי לירות במחבל, ובתנאי שהוא מסכן את השוטרים. חזרתי על האישור פעמיים והוספתי, כי תוך שתיים עד שלוש דקות אני מגיע לארוע, לשיקולו אם הוא ממתין לבואי. בדיעבד, הסתבר, כי קצין האג"ם המתין לבואי (ההדגשות במקור, המחברים).
- כאשר הגעתי למקום הארוע, מתגלה התמונה הבאה:
א) שוטר יס"ם מניח את רגלו על עורפו של המחבל, ואוחז בידי המחבל, כאשר הן כבולות לאחור, ומושך כלפי מעלה. דהיינו, המחבל שוכב על הבטן, ידיו אזוקות לאחור, מורמות כלפי מעלה על ידי שוטר היס"ם, אשר מניח את רגלו על עורפו של המחבל.
ב) באזור הארוע צעקות של אנשים שהיו בסביבה: "הוא זז, אנחנו נתפוצץ". מסביב למחבל כ- 5-4 שוטרי יס"ם מכוונים נשק, שני שוטרים מצויידים עם (רובה) "M-16", ושניים או שלושה שוטרים מצויידים באקדחים. הפאניקה מהצעקות באזור הארוע הכניסה את כולם ללחץ.
ג) חבלן המשטרה שכב, לדעתי ולמיטב זכרוני, על גבו של המחבל, בניסיון לנטרל את חגורת הנפץ.
ד) קצין האג"ם או החבלן, אינני זוכר מי מהם, דווח לי, כי נעשו מספר נסיונות לנתק את חגורת הנפץ מגוף המחבל וללא הצלחה. עוד ציינו, כי מתג ההפעלה נמצא בבטנו, צמוד לחזהו של המחבל, ויש סכנה, כי בחיכוך בגופו של המחבל בקרקע הוא יפעיל את המטען על ידי הזזת המתג.
- כל המתואר לעיל ארך כחצי דקה אחת. כאשר הבחנתי בסכנה המיידית, הממשית, לחיי השוטרים, כ- 7-6 שוטרים, כולל מפקד היס"ם, קצין האג"ם ואנוכי, נתתי הוראה לירות בראשו של המחבל באקדח (ההדגשה במקור, המחברים).
- לאחר הכדור הראשון, השוטר שאחז בידיו הכבולות של המחבל צעק "הוא זז", ולכן, אישרתי לירות כדור נוסף, ועוד כדור, ועוד כדור, עד אשר המחבל נוטרל.
- אחד השוטרים כיוון "M-16" וכנראה התכוון לירות בראשו (של המחבל). אסרתי על הירי מ- "M-16", כדי לא להסתכן ולפגוע ברגלו של השוטר, שהיתה מונחת על עורפו של המחבל. לאחר הירי, שוטרי היס"ם ואנוכי הלכנו לאחור, ואיפשרנו לאנשי החבלה לטפל בהורדת חגורת הנפץ.
מיקי לוי, ניצב
מפקד מחוז ירושלים[36]
בתום הארוע פנתה המשטרה לבית משפט השלום בירושלים, שם החליט השופט, כרמי מוסק, שלא לפתוח בחקירת סיבת מוות על ידי שופט חוקר (חס"מ). אז, הועבר המקרה לחקירת המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש). החלטת מח"ש היתה שלא לפתוח בחקירה לאור העדר חשד לבצוע עבירה. זאת, משום שלאור העובדות שהוצגו בפני מח"ש עמדו לשוטרים המעורבים סייג של צורך, וכן, הסייג של הגנה עצמית כקבוע בחוק העונשין.
אחיו של המחבל שנהרג עתר לבג"ץ, כנגד החלטתו של השופט בנוגע למותו של אחיו. הרכב שופטי בג"ץ, בייניש, גרוניס וריבלין, דחה את העתירה, לאור העובדה שהסיבה למוות ידועה ולא הוכח חשד לקיומה של עבירה, ומכיוון שלעותר קיים סעד חלופי באמצעות הגשת ערר על ההחלטה של מח"ש שלא לחקור בפרשה (העותר לא הגיש ערר למח"ש על החלטה זו)[37]. לאור זאת, חזר בו העותר מן העתירה[38]..
הסייען עודה, שהוביל את המחבל המתנדב, נעצר לאחר תיחקורו, ובהמשך, הוגש נגדו כתב אישום, המייחס לו עבירות חמורות של סיוע לאויב במלחמה, ניסיון לרצוח וחברות בארגון טרוריסטי.
ניתוח המקרה
אירוע זה הוא בעל חשיבות מיוחדת, משום שהוא עוסק בתחום לחימה שטרם עוצבו בו דפוסים מוסריים מוצקים, ובדילמה פיקודית מיוחדת, הממחישה לאיזה מצבי קיצון הגיעו ההחלטות שאמורים היו מפקדים בשטח לקבל, על כובד האחריות העולה מהן.
מהראיות עולה תמונה של זירת אירוע לחוצה, ושל חשש ממשי ומיידי, לו היו שותפים כל המעורבים באירוע, כי הם נמצאים בסכנת חיים מיידית. יש לזכור, כי אין מדובר באירוע רגיל של תפיסת חשוד, אלא בתפיסת מחבל מתאבד שהגיע לירושלים על מנת להרוג ולהתאבד. לכן, בפני השוטרים לא עמדה האופציה להתרחק מזירת האירוע ולנטרל את המחבל בדרך אחרת. במקום היו שוטרים שאחזו במחבל במטרה למנוע ממנו להפעיל את המטען. לו היו עוזבים את המחבל, סביר ביותר כי המחבל היה מפעיל את חגורת הנפץ באופן מיידי, וגורם למותם של השוטרים.
לאחר מותו של המחבל, נשלפה חגורת הנפץ מתחת לבטנו באמצעות רובוט, ופוצצה במקום בטוח. בצילומים של הרובוט המשטרתי, נראית, בבירור, חגורת נפץ מתחת לבטנו של המחבל וכן מתג ההפעלה של חגורת הנפץ, המראה, באיזו קלות ניתן היה להפעיל את המטען, כולל באמצעות חיכוך ברצפה[39].
בפעילותו, דומה שניצב לוי מילא אחר ערכי האתיקה המשטרתית כלשונם. ערכים אלה, שהוגדרו עוד ב- 1991, מגדירים בסעיף 2ז' את המפקד, כ"מי שאחראי, מוסרית ומעשית, ככל שהדבר תלוי בו ובשיקוליו, לשלום פקודיו ולביטחונם , בכל זמן היותם נתונים למרותו..."; ובסעיף 2ח': "מפקד לא יניח את פקודיו, כולם או חלקם לבדם לנפשם, בנסיבות של מצוקה או סכנה משותפת. עליו לראות עצמו כ"קברניטה של ספינה", שאינו נוטש אותה בשעת סכנה, בטרם עזב אותה אחרון הנוסעים[40].
מפקד המחוז עמד במבחן האתי הנדרש ממנו, למרות שתפיסת ההפעלה בנושא המלחמה בטרור אינה בהירה, ומאתגרת את המפקדים בדילמות מקצועיות ומוסריות רבות, באירועים שבהם מרווח שיקול הדעת מזערי וזמן ההחלטה מיידי.
מצטרף לניתוח המקרה.