ההיבטים התיאורטיים של פרשת שחר מזרחי

 

שחר מזרחי

[צילום: דף השער של אתר מגזין המושבות, המדווח על פסק הדין בפרשת מזרחי]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

[מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת 'מראות המשטרה', בנובמבר 2010]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מבוא

מזה שנים, לא הייתה פרשה שטלטלה את מערכת אכיפת החוק כפרשת שחר מזרחי: שוטר שנידון ל-30 חודשי מאסר לאחר שהורשע בהריגתו של גנב הרכב, מחמוד גנאים. צמרת המשטרה בעבר ובהווה, כולל הדרג המדיני הממונה התייצבה לצידו, כמו קראה תגר על פסיקת בית המשפט העליון; השר אהרונוביץ' אף מוביל את המהלך שנועד להעניק למזרחי חנינה מנשיא המדינה, ויוזם בכנסת חקיקה שתגן על שוטרים בתפקיד.

הציבור נקט עמדה ברורה לצידו של מזרחי. סקר שנערך לאחר פרסום גזר הדין העלה כי 70% מהנשאלים סברו שהחמרת העונש הייתה שגויה, ו- 79% סברו שנכון עשה השר לביטחון הפנים כשהתייצב לצידו של מזרחי (אדטו, 2010). לפי התקשורת, אזרחים רבים פנו לבית הנשיא, הביעו זעם והפצירו בנשיא לחון את מזרחי (סבן, 2010); וחבר הכנסת דני דנון יזם כבר הצעת חקיקה לשחרר מאחריות פלילית שוטר שירה בעת שניצב בסכנה (אלון, 2010).

הנהלת בתי המשפט, בניגוד למנהגה ותוך גילוי רגישות יוצאת דופן לתגובות הרשות המבצעת והציבור, פרסמה הודעה יוצאת דופן המסבירה את גזר הדין. הודעה זו עוררה סערה במערכת המשפטית ונתקלה בביקורת קשה מצד עורכי דין ואנשי משפט רבים (אולמרט, 2010).

היועץ המשפטי לממשלה התייצב לימין בית המשפט. במכתב לארגון עדאללה טען היועץ כי "חלק מההתבטאויות והפרסומים השונים בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון חרגו מביקורת ראויה ולגיטימית, ואף היו מנותקות מעובדות וממצאים שנקבעו בפסק הדין".

מי צודק בתסבוכת הזו?

הזמן שעבר מאז היוודע פסק הדין וביצועו בפועל ושכיכתו של העיסוק התקשורתי, מאפשרים לנו להתפנות באופן רגוע יותר להיבטים התאורטים של הפרשה ולרדת לעומקה.

על העובדות לא הייתה מחלוקת: בית המשפט העליון פסק בערעור על ההרשעה בעבירה של הריגה ודחיית טענת ההגנה העצמית שהעלה המערער (ערערו, הן המדינה, על קולת העונש; והן מזרחי, על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו). מזרחי – בלש בתחנת חדרה, נטל חלק במארב נגד גונבי רכב.  כשאותר פורץ לרכב נחסם הרכב הגנוב על ידי רכב משטרתי, ומזרחי ושוטרת נוספת יצאו מהרכב על מנת לעצרו. הם הזדהו כאנשי משטרה ודרשו ממנו לעצור. הפורץ, מחמוד גנאים ז"ל, יצא מהרכב וברח לכיוון רכב מיצובישי שבו הגיע למקום עם חברו. התפתח עימות במהלכו ניסה גנאים לדקור את מזרחי במברג. אז, נכנס לרכב והתיישב בתא הנהג. מזרחי שלף את אקדחו, ניפץ את השמשה וקרא לו לעצור. גנאים הניע את הרכב וניסה להימלט, תוך שהוא פוגע קלות במזרחי, שירה ירייה בראשו של גנאים, אף שלא היה בסכנת חיים. הקליע חדר לראשו של גנאים והרגו. מזרחי נפל לארץ וקם מיד לאחר מכן.

מזרחי הסתבך בהתנהלות בעייתית בבית המשפט, המלווה בגרסאות סותרות לגבי הירי. בחקירה טען שירה במתכוון, בבית המשפט המחוזי – שנפלט לו כדור (ואף הביא מומחה שיחזק את גרסתו) ובעליון חזר לגרסתו המקורית.

עד פה העובדות, אולם, סערה תקשורתית מעצם טיבה, יותר משהיא נסמכת על העובדות הספציפיות של המקרה, היא מלובה באמצעות דימויים, וההשלכות שאנשים משליכים מהאירוע לגבי תחושת הביטחון שלהם. תחושה זו לא מתקבעת באירוע בודד. היא תוצאה של הצטברות עניינים, המתגבשת לאורך זמן ופורצות בבת אחת. כך היה בפרשת דרומי שירה בשודדי רכושו, וכך בפרשה הזו.

נתחיל בעבירה שעליה מבוסס האירוע. אין עוד עבירה שמאיימת על סדר החיים התקין כעבירת השבל"ר. משהתיישב גנב רכב ליד ההגה ולחץ על הדוושה, הוא משול לפצצה אנושית שאינה חסה על אזרחים תמימים וגם לא על אנשי חוק שמנסים לעצרו. על כך ניתן ללמוד ממאות פסקי דין של בתי המשפט, המתארים ניסיונות בריחה של גנבי רכב, המאופיינים בנהיגה פרועה, תוך סיכון חיי השוטרים שהשתתפו במרדף, והאזרחים שנקלעו במקרה לזירת ההתרחשות.

איך נקלעו קברניטי מערכת אכיפת החוק לעימות בסוגיה זו? 

בסיכומו של עניין, העמדות המנוגדות שנחשפו בפרשה זו מלמדים על השקפות עולם שונות, דיסציפלינות שונות ואינטרסים מנוגדים של בעלי תפקיד, הנגזרים מהם:

ההיבט המשפטי הוא הקל ביותר להבנה. המשפט, מטבע הדברים, תפקידו לפתור בעיה ספציפית על פי העובדות שהועלו בפניו, ובמבחן הזה – מזרחי שיקר בבית המשפט, וגם לא היה בסכנת חיים כשירה. מרגע שהונח התיק לפני שופטי העליון, הייתה ההחלטה מחויבת המציאות, ואף ניתן לראות בעונש המאסר שהוכפל עונש קל יחסית לעובדות העולות מן התיק.

אם כך, המקרה האישי של מזרחי איננו המקרה הקלאסי לניהול מאבק ציבורי, אולם, מרגע שהתערערות תחושת הביטחון הציבורית פגשה בפסק הדין ונעשה ההקשר – הפך המקרה למקרה בוחן. לאחר עשור עקוב מדם אזרחים חפים מפשע ברחובות ערי ישראל; לאחר פיגועים, הפצצות, "פיגועים פליליים" ומה לא – אזרח מבין את הסכנה שבגונב רכב אלים, הלוחץ על דוושת הגז על מנת לברוח מרודפיו. על כן, לפני שיתפנה להגן על זכויות הגנבים, הוא מבקש להגן על זכויותיו הוא, גם אם העובדות "מפריעות"...

ומה בנוגע למפכ"ל ולשר הממונה? על מנת לבחון את התנהגותה של הרשות המבצעת בפרשה, ראוי להרחיק אל "חוק הפרדת הרשויות" של מונטסקייה. הברון שרל לואי דה מונטסקייה (Montesquieu) (1755-1689), שהיה, לדעת רבים, מייסד הפילוסופיה הפוליטית המודרנית, קבע, כי מידת החופש שממנו נהנים האזרחים תלוי בעיקר בהפרדת הסמכויות ובקביעת הגבולות, שהם הבסיס לדמוקרטיה המודרנית. לפי גישה זו, על שלושת הרשויות – המחוקקת,השופטת והמבצעת, להיות נפרדות זו מזו ולאזן זו את זו. משמע, לא רשות אחד העליונה על האחרות, אלא רשויות שוות במעמדן, המבקרות אחת את רעותה, מאזנות מתחים ביניהן, מציפות ליקויים אחת אצל רעותה ועומדות על תיקונן.

בישראל, האיזון הזה לא קיים. משבר המשילות המתמשך וחולשת השירות הציבורי מחד גיסא, ועליית קרנו של בית המשפט העליון בעשורים האחרונים של המאה העשרים מאידך גיסא, יצרה היררכיה ברורה בין הרשויות. העובדה שבית המשפט העליון הונהג על ידי עילוי משפטי כפרופסור אהרן ברק רק חידדה את התופעה והציבה את בית המשפט, משך זמן רב, מעל כל ביקורת.

בתקופה שבה פרסם ראש עיריית ניו יורק בציבור, בלחץ הנסיבות, את שמות השופטים שמשחררים עבריינים, ואילץ את המערכת המשפטית בעירו לעשות תפנית, הוביל בית המשפט העליון ללא הפרעה, מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, תהליך מתמשך של רפורמה ששמה את הדגש על שמירה דקדקנית על זכויות האדם. תהליך זה, שנעשה בחברה החסרה תרבות אזרחית של כיבוד חוק, שמעלה על נס את היעדר הציות לחוק ואת ערך ה"עבודה על הממסד", יצר מציאות בעייתית. מציאות זו השתנתה בשנים האחרונות על ידי משטרת ישראל, אולם, ברמה התפיסתית של הציבור, היא עדיין שרירה וקיימת, כך שהמשטרה שרויה במעין אנומליה: ככל שהיא מצליחה במשימותיה, הלחץ של הציבור עליה רק גובר...

פסק הדין שיצר את התקדים לשחרור גנבי רכב ממעצר עד תום ההליכים המשפטיים, ושימש אות להקלת הרסן החוקי מעליהם הוא פסק דין גנימאת, אחד מפסקי הדין החשובים של בית המשפט העליון, שפרש את דיני המעצר לאור 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' בהרכב של 7 שופטים, מצא עצמו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט שמגר, ביחד עם אחרים, בדעת מיעוט.

ראוי להיזכר בדבריו ולחבר אותם להקשר של התמיכה הציבורית העצומה בשחר מזרחי ובמפקדיו:

"המעצר - שהוא בגדר הכרח בל-יגונה בתנאי שמשתמשים בו באופן מושכל וזהיר - בא לשים מחסום מיידי בפני מעשי עבירה נוספים ולהבטיח כי תמומש ההחלטה לקיים הליך משפטי, כביטויה בכתב האישום. בכך משרת החוק את החברה ואת מרכיביה, שהם בני האדם מן השורה המבקשים להרחיק מעצמם, במידת האפשר, חרדה וחוסר ביטחון אישי... 'חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו' נושא עמו בשורה חוקתית חקוקה לכל פרט בחברה. בשורה זו נועדה לכל החברה ולא רק לעבריינים שבה (ההדגשה שלי, פ.י.). קורבן העבירה בפועל ובכוח וכל אזרח תמים-דרך זכאים להגנה על כבודם ועל חירותם מפני פחד, אימה ופגיעה, לא פחות מן הנאשם... דיני המעצר הקיימים לא עוצבו תוך התעלמות מזכויות היסוד... מדאיגים סימנים של שחיקה בהפעלה של סמכויות המעצר, שבעבר לא היה ספק בחיוניות הפעלתן לקיום שלום הציבור ולהגנתו. זאת, דווקא בתקופה שבה העבריינות האלימה והסחר בסמים קשים הולכים וגואים... (דנ"פ 2316/95).

ביקורת עניינית מצד קברניטי הרשות המבצעת ודיון בין שווים על המגמה שהוביל בית המשפט העליון, בזמן אמת, יכול היה לעצור את התהליך בזמן. אולם, בהיעדר ביקורת כזו, המשיכה המערכת בתהליך, והשחיקה התגברה.

השחיקה הזו, בלשונו של שמגר, הייתה אחת הסיבות לכך שכמו בפרשת שי דרומי ש"נפלה" על קרקע ציבורית בוערת מתסכול. הציבור לא התעניין בפרטי המקרה הספציפיים. בתחושתו, מרגיש מול גנבי הרכב מופקר ומאויים. לכן, הוא חפץ בתגמול שוטרים שנוטלים יוזמה ולא בהענשתם.

היבט יחסי העבודה בתוך המשטרה

היבט חשוב לא פחות הוא העובדה, שהשר אהרונוביץ' והמפכ"ל כהן הינם, בנוסף לתפקידיהם ברשות המבצעת, גם ראשי ועד העובדים של השוטרים.

קבוצת עובדים זו, שזכות ההתארגנות נלקחה ממנה בעבר תמורת הצמדת שכרה לצה"ל, הפכה בשני העשורים האחרונים לשק של חבטות. ההצמדה עשתה טוב לקצונה הבכירה, אולם הפכה את שכר השוטרים הזוטרים (שמקביליהם בצה"ל משרתים בסדיר) לבדיחה. לא די בכך, הפיקוד נטה עם השנים לשכוח את מחוייבותו לשמש כראש הועד ולאפשר מצבים, שבהתקיים ועד עובדים, היו מובילים כבר מזמן לסכסוך עבודה שהיה מסתיים בשינויים מרחיקי לכת בתהליכי העבודה.

אחד התחומים שהוזנחו בשני העשורים האחרונים היה היעדר הגנות מספקות בחוק על השוטרים. הפיקוד, שהואשם מאז סוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת בחיפוי על שוטרים – למשל בסוגיית השימוש בכוח – פשוט התרחק מהסוגיות הללו כמו מאש, בהשאירו את השוטרים להתמודד עם האנומליה בפער שבין החוק למציאות.

את התחושות של השוטרים בשטח, כתוצאה מכך, ניתן לראות למשל בהתבטאויות הקשות נגד הפיקוד בפרשת "השוטרים הנוקמים" מנהריה, או בסוגיות שונות העולות באתר האינטרנט "חשופים בניידת", שהוקם על ידי שוטר לשעבר לאחר מעצר השוטרים מנהריה, ומשמש מאז כלי ביטוי תוקפני וקשה של שוטרים כלפי הפיקוד.

העובדה שהשר אהרונוביץ' והמפכ"ל כהן נוהגים אחרת מקודמיהם ומגבים את השוטרים והשר אף מוביל את המאבק לחנינה ועמל להעלות בכנסת חוקים שיגנו על שוטרים בתפקיד ראוי, לטעמי, לשבח ומניע תהליך חיובי ונכון, שבו המערכת לא רק תדרוש משוטריה, אלא תדע גם להגן עליהם בעת הצורך.

אז מי צודק בסוף והאם זה טוב לדמוקרטיה?

אם כך, כולם צודקים בעצם.

בית המשפט שפט נכון לפי מה שניתן לו.

הציבור מבקש לקבל את התחושה מהרשויות, שצרכיו קודמים לצורכי אלה שמתנכלים לו, וגם הוא צודק. מיעוט גנבי הרכב קיבל את הגנת בית המשפט, במפגן של "דמוקרטיה במיטבה".

והמפכ"ל והשר הממונה אמורים לייצג את תחושות הציבור ולהתריע על הירידה במורל ובמוטיבציה של אלה שאמורים לעצור בגופם גנבי רכב, גם בעתיד, וגם הם עשו מלאכתם נאמנה.

היה זה הפילוסוף הגרמני גיאורג פרידריך הגל (1831-1770) שטבע את המושג "אחדות הניגודים" המסביר את הדיאלקטיקה – ההתפתחות באמצעות קונפליקט. הניגודים משפיעים זה על רעהו ויוצרים שלמות חדשה.

על כן, לא רק שאין שבר – סוף סוף יש ויכוח ויש דיאלוג, ויש השפעה הדדית במקום "יישור קו".

כך פועלת המערכת במיטבה, וגם לנו מותר לעתים להיות "מערכת במיטבה"....

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

  • אדטו עדנה (2010), 70% מהציבור: החמרת העונש שגויה, ישראל היום, חדשות היום, 29/7/10, ע' 21.
  • אולמרט נגה (2010), מחול הסברתי, ידיעות אחרונות, 24 שעות, 4/8/2010, ע' 16.
  • אלון גדעון (2010), "לשחרר מאחריות פלילית שוטר שירה בעת שניצב בסכנה", ישראל היום, חדשות שישי, 23/7/10, ע' 5.
  • אתר האינטרנט "חשופים בניידת": http://www.shotrim.com/
  • בג"צ 5304/92, פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים [פדאור (לא פורסם) 93 (2) 156], עמוד 1.
  • דנ"פ 2316/95, עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, מ"ט (4) 589.
  • דנ"פ 1397/03, מדינת ישראל נ' שמעון שבס, [פדאור (לא פורסם) 03 (2) 895].
  • נגבי משה (2004), כסדום היינו, במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות, ירושלים: כתר.
  • סבן איציק (2010), "לתת חנינה לשוטר", ישראל היום, חדשות שישי, 23/7/10, ע' 5.
 יחזקאלי פנחס (2010), אחדות הניגודים, מראות המשטרה 236, נובמבר, עמ' 31-28.  

3 thoughts on “ההיבטים התיאורטיים של פרשת שחר מזרחי

  1. Pingback: אבי ברוכמן: שימוש בכלי ירייה ע"י שוטרים בעשור האחרון - ייצור ידע

  2. Pingback: קורס: סוגיות מתקדמות בלימודי אכיפת חוק - ייצור ידע

  3. Pingback: קורס: מבוא ללימודי משטרה ושיטור - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.