פנחס יחזקאלי: שחיתות שלטונית וביטחון לאומי

שחיתות שלטונית וביטחון לאומי

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

ספר זה עוסק בשחיתות שלטונית ובקשר הבלתי נפרד שלה עם הביטחון הלאומי. הוא מנתח את "השחיתות" השלטונית" למרכיביה השונים ובוחן את מאפייניהם של המרכיבים הללו ואת השלכותיהם. זאת, בכלי ניתוח מגוונים הלקוחים מתחומי עיסוק אקדמי שונים – משפטים, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תורת הכאוס, תורת המערכות המורכבות, תורת הרשתות ועוד.

סוגיות מרכזיות הנדונות בספר הן: נזקיה של השחיתות השלטונית והפער שבין דימוי למציאות בתחום זה; ההבדל שבין גילויים שחיתות שלטונית במדינות דיקטטוריות לבין גילוייה במדינות דמוקרטיות, ובין אלה שבמדינות נחשלות לאלה שבמדינות מפותחות; סוגיית המדידה של שחיתות שלטונית והבעייתיות שלה; הקשר בין השחיתות השלטונית לפשע המאורגן; התגובה החברתית לשחיתות; ההשפעה ההדדית בין הגלובליזציה ובין השחיתות; הקונפליקט שהעיסוק בשחיתות השלטונית יוצר לגורמי אכיפת החוק במדינות דמוקרטיות; והכלים המצויים בידיהם להתמודד עימה.

הספר טוען, בין היתר, כי הזירה העיקרית שבה מתנהל המאבק בשחיתות כבר מזמן אינו בית המשפט. מרגע שנפתחת חקירה כנגד בכיר (פוליטיקאי או איש הון), מתייצבת מול החוקרים והפרקליטים סוללה של יועצים אסטרטגיים, עורכי דין בכירים, יועצי תקשורת ובלשים פרטיים ההופכים אבן על אבן על מנת להטות את החקירה; למשוך זמן; למנוע את השלמתה; ליצור את הספק הסביר הדרוש למנוע הגשת כתב אישום; או במידה והוגש, להביא לזיכוי לקוחם. ב"משחק" הזה, גם עובדי הציבור הכפופים למרותו של הפוליטיקאי הם כלי ב"משחק" הזה. הם יכולים להינות מחסדיו או "להיכוות" מכעסו.

ניתן לדמות זאת למשחק ב"משיכת חבל" בין הפוליטיקאים ליחידות החקירה והתביעה העוסקות בחקירת השחיתות השלטונית. מצד אחד מנסים הפוליטיקאים לשמור, באמצעים שונים, את מערכת אכיפת החוק "תחת שליטה" ולפעול ל"הקהיית" חודם של הכלים המצויים בידיה. מצד שני, מנסות יחידות החקירה להשיב מלחמה. לעיתים, אנשיהן מנסים - אם מתסכול ואם מעודף אמביציה - "לעגל פינות" ומשלמים מחיר.

עדויות על כך מצויות גם בספרות המקצועית: בשנת 1981 פרסם פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון – עזרא סטוטלנד (Stotland) – מאמר, שבמסגרתו בחן האם וכיצד ניתן להגן על יחידות חקירה של עבריינות צווארון לבן וחוקריהן מפני מה שהוא מכנה "השפעות ולחצים לא ראויים" ("Improper Pressures" או "Improper influences").

על מנת להתרפק מעט על העבר אציין, כי סטוטלנד הביא גם כדוגמא חיוביות ליחידה שנהנתה מגיבוי ומתקציב נאות, את היחידה לחקירות הונאה של משטרת ישראל (יאח"ה), בראשותו של בנימין זיגל, שהיתה אחראית לחקירות הפשיעה הגדולות בשנות השבעים של המאה הקודמת. סטוטלנד מעלה על נס את העובדה, שלמרות כמות הנחקרים ומעמדם הרם, הצליחה היחידה לעמוד בפני הלחצים שהופעלו עליה מסיבות שונות הכוללות: מנהיגות איתנה וגיבוי, מהיועץ המשפטי לממשלה ומהשר הממונה. בנימין זיגל

 אחד הכלים העיקריים שהביא להישגיו של בנימין זיגל בשנות השבעים היה סמכות המעצר לצורך חקירה שהופעלה גם על פוליטיקאים. אמנם, מטרתו של המעצר, לפי החוק, הינה למנוע את שיבוש החקירה (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996, ס' 13, 23.), אולם, מי כמונו יודע, שעבור אדם מן היישוב להבדיל מעבריינים מועדים, המעצר הוא גם עונש וגם כלי חקירה אפקטיבי מאוד. כך למשל, מה ש"שבר" בחקירה את מיכאל צור, יו"ר הנהלת צים ומנכ"ל החברה לישראל לשעבר היה רגישותו של צור לריח הליזול בתא המעצר, עליו התלונן לפני סוהריו. כשנודע הדבר לזיגל, הורה לשפוך ליטרים נוספים של ליזול לתא המעצר. צור "נשבר", הודה והורשע בקבלת שוחד ונידון ל- 15 שנות מאסר.

[תמונתו של בנימין זיגל משמאל היא נחלת הכלל]

התוצאה של הדברים הללו הייתה תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי משנת תשנ"ז, שקבע כי לא ניתן עוד לעצור עברייני 'צווארון לבן' עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, ובכך, קיבלו אנשי ציבור, בניגוד לעבריינים רגילים, חסינות מהשפעתו של המעצר על החקירה הפלילית.

על כך, טען בנימין זיגל: "... נציגינו בכנסת דאגו לעצמם, כנראה, כשקבעו חוק, שחומרת העבירה לא יכולה לשמש כעילה למאסר עד לגמר הליכים... (אשר) ידלין אומר בספרו, שלולא זה שהוחזק במעצר עד תום ההליכים, לא היה מודה. או שהפריץ ימות או שהכלב ימות. יש לו זמן, לסחוב את המשפט ארבע שנים. עם הערעורים – שמונה שנים. מה יש לו כבר להודות? יש לו זמן. אולי, פה ושם איזה פשלה (של המשטרה) ויצא זכאי. אבל, בגלל זה שהוחזק במעצר החליט לגמור את זה ולהודות. אז זאת סיבה שתועלת הציבור (היא)... להחזיק את האנשים האלה עד לגמר המשפט (כמה שיותר)...."

ליזול

הקלה נוספת לגורמים שהואשמו בשחיתות שלטונית היו הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה, שאפשרו להעניק שימוע לקבוצות מסוימות באוכלוסיה, בהן: ראשי מועצות מקומיות, עורכי דין וחברי כנסת. "שימוע" משמעו שנאשם שהותר לו "שימוע" יכול, בעזרת פרקליטיו, לפנות לפרקליטות לפני הגשת כתב האישום כדי לשכנע את אנשי התביעה שאין מקום להגיש כתב אישום. השימוע הוא כלי המאפשר לפרקליטים מוכשרים לבטל או לשנות את כתב האישום, או לפחות למשוך את הליכי השימוע ולעכב את הגשת כתב האישום ולמשוך זמן. בשנת 2000 עוגנה הזכות לשימוע בסעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לכל נאשם פוטנציאלי בעבירה שעונשה החל מ- 3 שנות מאסר, לזכות בשימוע בפרקליטות, אולם, כל בר דעת מבין, שהיכולת של נאשם בעל אמצעים לנצל כלי זה משמעותית לאין שיעור מאלה של אנשים "רגילים".

אחד המקרים הבולטים של שימוש בזכות ה"שימוע", שהביא תועלת רבה לנאשם, היה בפרשת הנשיא לשעבר, משה קצב, שבו הצליחו סנגוריו בשימוע לגמד את טיוטת כתב האישום המקורי נגדו, ולמחוק ממנה את עבירת האונס, שהעונש המרבי עליה הוא 16 שנה (הישג שעליו ויתר לאחר מכן).

הקלה נוספת לאנשי ציבור המואשמים בשחיתות שלטונית נתקבלה בימיו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. אז נקבע הצורך של המשטרה לקבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה לפני שתתחיל בחקירת אישי ציבור.

גם הרשעתם של פוליטיקאים וכליאתם אינה מסמנת ניצחון של מערכת אכיפת החוק. הרשעתו של פוליטיקאי מביאה פעמים רבות להתארגנות לובי, הכולל פוליטיקאים, יחצ"נים ואנשי תקשורת שמתגייסים למענם, ומנסים להפר את רוע הגזירה – להביא לשינוי ההחלטה לאסור את אותו אדם או לחלצו מהמאסר לפני הזמן המיועד. כבר הזכרנו את מקרהו של השר לשעבר, אריה דרעי, שהחל בריצוי עונשו בכלא מעשיהו בספטמבר 2000. עם כניסתו לכלא ליווה אותו קהל של אלפים, אשר אף הקים בשערי הכלא "ישיבה" בשם "שאגת אריה". בכיר אחר שהקמפיין לשחרורו דווקא הצליח היה יהושע בן ציון, מנכ"ל בנק ארץ ישראל בריטניה לשעבר, שגנב מהבנק 47 מליון דולר, הביא לקריסתו ונדון ל- 12 שנות מאסר. הוא שוחרר שנתיים לאחר פסק הדין בשל מה שכונה "תוחלת חייו הקצרה", אולם "תוחלת חייו" התארכה פלאות לאחר שעזב את כותלי הכלא...

במרץ 2010 ראינו בתקשורת "בלון ניסוי" נוסף "מאותו בית מדרש", הפעם – ניסיון של מספר "עיתונאים מטעם" "למכור" לציבור כי השר לשעבר, שלמה בניזרי, ש"יושב" כבר כחצי שנה, נענש דיו, ואין כבר כל צורך שישלים את מלוא ארבע השנים שנגזרו עליו (כאילו שמישהו אצלנו משלים את מלוא התקופה שנגזרה עליו...). כך נחשפנו למלל דביק ברדיו על נסיבותיו האישיות המיוחדות, ותרומתו הרבה למדינה ולאזרחיה...והעיקר - מה הטעם להתעקש על מיצוי פסק הדין, שהרי גיבורנו הודיע שאין בכוונתו לשוב לפעילות פוליטית...

בידי הפוליטיקאים מצויים גם כלים עקיפים להתמודדות עם מערכת אכיפת החוק. היעדר גיבוי ליחידות חקירת השחיתות הוא אחד הכלים אותו מעלה פרופסור סטוטלנד כאמצעי שנועד "לביית" את מערכת אכיפת החוק ולהרתיע אותה מלהתמקד בשחיתות השלטונית. אמצעים נוספים שבהם נוקב סטוטלנד הינם מגבלות תקציביות על יחידות החקירה הספציפיות הללו ועל המשטרה בכלל; והטלת מגבלות על פעולות החוקרים.

סטוטלנד מונה גם כלים "עדינים" ועקיפים יותר כמו פגיעה בקידומם של חוקרים המצטיירים כסכנה למערכת הפוליטית; העברת גורמים כאלה לתפקידים אחרים ואיושם של התפקידים ביחידות אלה במועמדים לא מתאימים. סטוטלנד מציין, כי ביחידות רבות כאלה, בהן ביקר ברחבי ארצות הברית לצורך מחקריו, מצא עדויות רבות ליישומן של השיטות הללו, כמו גם חשש ממשי של אנשי משטרה מפעולות כאלה. עדויות דומות נמצאות במפורש גם בכתובים, למשל של האגודה הלאומית של התובעים הכלליים בארצות הברית (National Association of Attorneys General – NAAG), שדיווחה על מקרים של מה שכונה "מתקפות דרך התקציב" ("Budgetary Attacks") על יחידות לטיפול בשחיתות שלטונית, שנגרמו, כפי הנראה, בשל האגרסיביות היתרה שהפגינו היחידות הללו. סוכנויות שבלשונו של סטוטלנד, "הורשו למות (מחוסר תקציב) בעידוד הממשלה", בשנות השבעים של המאה הקודמת, היו "היחידה לטיפול בשחיתות ממשלתית של ניו מקסיקו" ("The New Mexico Corrupt Government Practices Unit ") והיחידות לטיפול בשחיתות בויסקונסין לואיזיאנה ובפנסילבניה.

 פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות יכולים לקבל סיוע מפיקוד המשטרה ב"ביות" היחידות לחקירת השחיתות. זה לעולם יחשוד באנשי היחידות הללו שיסבכו אותו, שכן, אם יגבה הפיקוד את היחידות כפי שה"שטח" מצפה – יסתבך עם הדרג הממונה; ואם יצא נגד אנשיו – יינזק מעמדו בקרבם. ברוך לשם בספרו "זיגל", מתאר קונפליקט בין היחידה לחקירות הונאה בישראל בתקופתו של זיגל לבין המפכ"ל וראש אגף החקירות. למרות הגיבוי שקיבלה היחידה מהפיקוד, שהביא לבסוף לפיטוריו בפועל של המפכ"ל, הרצל שפיר, סרב קצין המודיעין של היחידה לחקירות הונאה להעביר למטה הארצי את שמות המודיעים שלו בפרשת השר אהרן אבוחצירא וב"תיק אפרסק" שבו נחקרו חשדות נגד השר הממונה על המשטרה, יוסף בורג. הוא אף התפטר מהמשטרה, כשסבר שחומר מן החקירה "דולף" לשר בורג. התוצאה היתה, שלאחר עזיבתו של בנימין זיגל את היחידה, יזם משרד המשטרה בגיבוי המפכ"ל דאז, אריה איבצן, "רפורמה", שהוכנה על ידי סגן מבקר אגף המשטרה במשרד הפנים, באותה עת, תת ניצב ראובן מינקובסקי. במסגרת ה"רפורמה" נסגר המודיעין היחידתי. הסיבה הזו כמו גם סיבות נוספות, הביאה לשקיעת היחידה אחרי עידן זיגל לשנים רבות.

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

3 thoughts on “פנחס יחזקאלי: שחיתות שלטונית וביטחון לאומי

  1. Pingback: על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: מדוע השחיתות השלטונית תישאר תמיד איתנו? - ייצור ידע

  3. Pingback: קורס: סוגיות בשחיתות שלטונית - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.