[בתמונה: 'הקומונה הפריזאית' קוראת תגר על השלטון המרכזי, מאי 1871]
בדיונים הקודמים בדקנו את מידת סובלנותן של קבוצת הרוב ומערכת אכיפת החוק כלפי האוכלוסיות ה'לא נורמטיביות', וגילינו שסולם הצרכים של מאסלו עובד גם עובד. ליברליזם וסובלנות נמוגים, גם בדמוקרטיות המשוכללות ביותר, ברגע שסדר החיים מתערער.
דוגמה עתיקה לפחד הדמוני של "קבוצת הרוב" מקבוצות השונות ממנה ומהסכנות הטמונות בהן מצויות הספר שמות, פרק א', פסוקים 10-7, בהם מובאות עצותיהם של יועצי פרעה למלך: "... הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו: הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא מעל שונאינו ונלחם בנו ועלה מן- הארץ..."
[למקור התמונה משמאל לחצו כאן]
האמת היא שהחשד הזה שקבוצות מיעוט תחבורנה נגד קבוצת הרוב אינו חשד שווא. אביא כמה כאלה בדמוקרטיות, מסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20. בתקופה זו מודל הדמוקרטיה המערבית, כפי שאנו מכירים אותו כיום לא היה שכיח ומקובל כמו היום, והיא, דרך מערכת אכיפת החוק שלה, ולעתים בעזרת הצבא), אכן נאלצה להתגונן מאיומים, מימין ומשמאל:
בין ה- 16 במרץ ל- 30 במאי 1871, דיכאו כוחות הביטחון הצרפתיים בכוח הנשק, תוך כדי טבח בהמונים, את מה שכונה "הקומונה הפריזאית" (Paris Commune), שקראה תגר על השלטון המרכזי, שקם על חורבות קיסרותו של נפוליאון השלישי, לאחר תבוסתו בקרב סדאן ונפילתו בשבי בספטמבר 1870.
הפעילים בקרב המורדים היו אנרכיסטים, בוציאליסטים, בלאנקיסטים ורפובליקנים ליברטריאנים. ב- 2 באפריל 1871 פתחו כוחות הממשלה, שכונו "צבא ורסאי", בהתקפה צבאית על הקומונה והחלו בהפגזת העיר. ההשתלטות על המורדים הייתה קלה. הקומונרדים שנתפסו נורו אל מול קיר הידוע כיום כ"קיר הקומונרדים" בבית הקברות פר-לשז, ואלפים אחרים הובלו אל ורסאי על מנת להישפט שם. יתרונה של הממשלה היה כה ברור, עד שמאמצע אפריל היא סירבה לקיים כל צורה של משא ומתן עם המתבצרים. ב- 21 במאי הובקעה חומת העיר במערב, אולם באזורי הפועלים במזרח העיר נמשכו הקרבות. שם הייתה ההתנגדות הקשה ביותר, ולחימת הרחוב האכזרית נמשכה שמונה ימים, המכונים "שבוע הדמים" "La Semaine Sanglante". חיילי הממשלה רצחו בקרבות גם אזרחים בלתי חמושים. אבידות הקומונרדים מוערכות בשלושים אלף איש, שלושים אלף נוספים נעצרו, רבים נורו וכשבעת אלפים מהם נשלחו למושבת העונשין בקלדוניה החדשה. מעטים בלבד הצליחו להימלט. אבידות הממשלה מוערכות בסך הכול בתשע מאות נפש. פריז הושארה תחת ממשל צבאי למשך חמש שנים לאחר הבסת הקומונה (זלטנרייך, 2004, ע' 11; ויקיפדיה, 2005; Tombs, 1999).
ב- 9 בנובמבר 1923, יום השנה להכרזת הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית של ויימאר, ירתה משטרת מינכן על תהלוכה של כשלושת אלפים אנשי פלוגות סער חמושים. בראש הצועדים היו אדולף היטלר (Adolf Hitler) - מנהיג המפלגה הנציונאל סוציאליסטית, וגנרל אריך פון לודנדורף (Erich von Luddendorf) גיבור מלחמת העולם הראשונה. הם ארגנו את הצעדה בניסיון להציל את הפוטש הכושל שנעשה בבית הבירה בבירגרברויקלר (Buergerbraukeller) יום לפני כן, ולתפוס את השלטון.
העיתונאי האמריקני וויליאם שיירר כותב כי לא ברור איזה צד פתח ראשון בירי וכל צד תלה את הקולר בצוואר זולתו. הוא מציין כי אחד העומדים מן הצד העיד לימים כי היטלר ירה את הירייה הראשונה מאקדחו. היריות נמשכו כדקה, במהלכה נהרגו שישה עשר נאצים ושלושה שוטרים. כן נפצעו רבים, כולל הרמן גרינג (Goering) שנורה בירכו והיטלר שנקע את כתפו. לודנדורף נאסר במקום וראהם (Rohm) נכנע במשרד המלחמה שעתיים לאחר מכן. תוך ימים מספר נעצרו ונכלאו כל מנהיגי המרד, והיטלר בתוכם, פרט לגרינג ולהס (Hess). הפוטש הסתיים בכישלון גמור (שיירר, 1976, עמ' 57-62; קרשו, 2003, עמ' 191-182).
מ- 27 בינואר 1934 התרחשו בצרפת אירועים שאיימו באופן מוחשי על עצם קיומה של הרפובליקה. ראש הממשלה שוטון והקבינט שלו התפטרו עקב אי סדרים ושחיתות, ואדוארד דאלאדייה (Daladier) הקים ממשלה חדשה. הוא חולל סערה ציבורית, כאשר העביר מתפקידו את מפקד משטרת פריז ז'אק שיאפ (Chiappe) ומינה אותו לנציב עליון במרוקו. שיאפ, תומך נלהב בימין הקיצוני שלא היה אהוד על הסוציאליסטים, סירב לקבל את התפקיד והציבור כמו גם הפרלמנט נקרע בקונפליקט שהגיע לנקודת רתיחה ב- 6 בפברואר 1934. דאלאדייה זכה באותו יום בהצבעת אי אמון בפרלמנט, אולם הדבר הביא להתפרעויות ברחובות פאריז. המתפרעים השתוללו ברחובות, הציתו אוטובוס, חתכו בתערים את גידי רגליהם של סוסי המשטרה ותבעו את התפטרות הממשלה. בשלב מסוים איבדה המשטרה שליטה ופתחה באש על ההמון. מהאש ומהמהומות נפגעו בין 170 ל- 200 אזרחים ובין 6 ל- 15 נהרגו (מקורות שונים מביאים נתונים שונים). 412 אנשי משטרה נפצעו. כמה מאות מחברי הארגון המרכזי של הימין הקיצוני באותם ימים, "צלב האש" ("La Croix de Feu"), נערכו להשתלט על בית הנבחרים.
בשמונה בערב זכתה ממשלתו של דלאדייה בהצבעת אמון, אך הצירים נמלטו מיד עם תום ההצבעה דרך יציאות צדדיות. ההשתלטות על הפרלמנט נמנעה רק כיוון שמנהיג "צלב האש" דה לה רוק בלם את אנשיו. ברגע מסוים דלאדייה שקל לשגר טנקים נגד המתפרעים, אולם נמלך בדעתו ולבסוף התפטר, לאחר 16 שעות כראש ממשלה. ויסקמן (1977) מצטטת מסקנות של ועדת חקירה משנת 1946 שבהן נכתב: "ב- 6 בפברואר היה מרד נגד הפרלמנט, התקפה על המשטר. על ידי התקוממות עממית קיוו לפזר את הצירים, לתפוס את הפרלמנט ולהכריז בבניין עיריית פריז על הקמת ממשלה אוטוריטארית". המהומות בכל רחבי צרפת נמשכו ימים אחדים, ושביתה כללית תוכננה ל- 12 בפברואר 1934. אולם, ב- 9 בפברואר שב הנשיא לשעבר גאסטון דומרג שכבר יצא לגמלאות, הצליח להרכיב ממשלת איחוד לאומי והחזיר את הסדר על כנו (זלטנרייך, 2004, עמ' 36-35; ויסקמן, 1977, עמ' 88-87).
ב- 13 בספטמבר 1938 דיכא הצבא הצ'כי מרידה של הסודאטים הגרמנים, בהנהגת "מפלגת הסודאטים הגרמניים" ה- .Sd.P, ומנהיגה, קונראד האנליין, ברח לגרמניה (כרמון, 1970, עמ' 105-96; שיירר, 1976, עמ' 311-289). המפלגה נתמכה בחשאי בכספים גרמניים ולמעשה קיבלה את הוראותיה מברלין. המרד לובה על ידי נאומו של אדולף היטלר, בכנס המפלגה הנציונאל סוציאליסטית בנירנברג ב- 12 בספטמבר. בנאום דרש היטלר שהממשלה הצ'כית תעשה "צדק" עם הגרמנים הסודאטים, ותתיר להם את הזכות להגדרה עצמית, אם לא תעשה זאת, תהיה גרמניה אנוסה לדאוג לכך שתעשה זאת.
במהלך המרד הותקפו תחנות משטרה וז'נדרמריה והמפגינים ניסו להפריע לפעולתם של תחנות רכבת, משרדי דואר ובנייני ציבור. הממשלה הצ'כית הגיבה בהכרזת משטר צבאי בחבלי הסודאטים ב- 13 בספטמבר, והורתה לצבא לדכא בכוח את המהומות. סך הכול נהרגו במהומות 21 אנשים: 12 צ'כים ו- 9 גרמנים סודאטים. היה קשה למנות את הפצועים, שכן רבים מהם ובעיקר מן הצד הגרמני, סירבו לגשת לתחנות העזרה הראשונה. בצד הצ'כי לבדו נמנו 117 פצועים. המרד סוכל במהירות ומנהיג ה- Sd.P, האנליין, ברח לגרמניה (כרמון, 1970, עמ' 105-96; שיירר, 1976, עמ' 311-289). למרות שהמרד נכשל, הוא הצליח ליצור את הבקיעים שהביאו להשתלטותה של גרמניה, בתחילה על חבל הסודטים (בהסכם מינכן), ובהמשך על המדינה הצ'כית כולה.
מהדוגמאות הללו ניתן להבין מדוע נתפסים האתגרים הללו, שכופות קבוצות "לא נורמטיביות" על "קבוצות הרוב" בדמוקרטיות, כסכגנה מוחשית. מכאן ניתן להבין מדוע די שקבוצת הרוב תסבור, ש"סדר החיים" בסכנה מוחשית, על מנת שינקטו צעדים מאוד לא דמוקרטיות כנגד אלה המגלמים את הסכנה, גם אם הסכנה התבררה במבחן הזמן כמצג שווא:
במהומות ה- 1 במאי 1886 בשיקאגו ארצות הברית (הידועות כ"אירועי כיכר היימרקט"), ירו הצבא (המשמר הלאומי) והמשטרה על אנשי האיגודים המקצועיים שהפגינו והתפרעו במאבק על זכויות העובדים. בעקבות השביתה והמהומות שותקה העיר שיקאגו לחלוטין. הממשל נבהל מעוצמת ההפגנות והכניס את חיילי המשמר הלאומי לעיר. החיילים והשוטרים פיזרו את ההפגנות באלימות רבה וכתוצאה מכך נהרגו עשרה מפגינים ומאתיים נפצעו. בתגובה השליכו המפגינים פצצה על שוטרים בכיכר היימרקט (Haymarket), וזו פצעה קרוב לשבעים מהם (Donner, 1990) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).
ב- 1893 אחרי ניסיונות קודמים עקובים מדם, הצליחו מנהיגי האיגודים המקצועיים בבלגיה לארגן שביתה כללית למען זכות בחירה שווה לכל הגברים במדינה, כחלק מתהליך שתכליתו הייתה לכבוש את השלטון. הצבא נשלח לדכא את המהומות, פתח באש וכתוצאה מהירי נהרגו שנים עשר איש (טוכמן, 1998, עמ' 466-465).
ב- 1894 קיצצה חברת הרכבות "פולמן" (Pullman) בשיקאגו ארצות הברית את שכר העובדים ברבע ויותר. השכר הופחת אך לא שכר הדירה בשיכונים של החברה, וכתוצאה מכך פרצה שביתה של "עובדי מסילות הברזל". מול השובתים הועמדו שלושת אלפים שוטרים באזור שיקאגו; חמשת אלפים שוברי שביתה מקצועיים הושבעו כעוזרי מרשל פדראליים וצוידו בנשק חם (המשטרה חברה פה לבעלי החברה, לבעלי ההון נגד העובדים) והוזעקו ששת אלפים חיילים מכוחות הממשלה הפדראלית והמשמר הלאומי. סך הכול נהרגו בעימותים שלושים מהשובתים, שישים נפצעו ויותר משבע מאות נאסרו. מנהיגם דבס (Debbs) שסירב לציית לצווי המניעה, נעצר עם כמה מעמיתיו ונכלא ללא אפשרות להשתחרר בערבות. הוא הועמד לדין וב- 1895 נידון לשישה חודשי מאסר בפועל (טוכמן, 1998, עמ' 482-481).
ב- 1902 נעשה הניסיון השני בבלגיה להשגת זכות הצבעה, לפי העיקרון של "אדם אחד קול אחד". נפתחה שביתה כללית שדוכאה על ידי הצבא, באמצעות ירי ברחובות לויין (Leuven). שמונה שובתים נהרגו (טוכמן, 1998, עמ' 477-476).
בחודש יוני 1911 פרצה שביתת התחבורה הגדולה בבריטניה, שציינה את המעבר מ"סכסוכי עבודה" פרטניים למאבק מקצועי בהתאם לדגם הסינדיקליסטי. לפי דגם זה יצאו הפועלים לא נגד מעביד מסוים, כי אם נגד ענף כלכלי שלם". השביתה נמשכה 72 יום, הקיפה 77,000 איש והתפשטה מלונדון לליוורפול, להאל, לקרדיף, לבריסטול ולסאות'המפטון. התנועה נפסקה כמעט בכל הנמלים, ופרצו מהומות ומעשי שוד והצתה. ארבעה איגודים של עובדי מסילות ברזל הצטרפו לשביתת הימאים והסוורים - צעד שאיים לשתק את ענף התחבורה כולו. שר הפנים דאז וינסטון צ'רצ'יל סיפק ליווי צבאי, כדי להבטיח את המשך פעולתן של רכבות חיוניות, ושיגר כוחות צבא למרכזי השביתה. התנגשויות בלתי נמנעות פרצו בליוורפול וחיילים פתחו באש על מפגינים. הם הרגו שני שובתים ופצעו מאתיים מהם. אחד המנהיגים - טום מן - נכלא באשמת הסתת הצבא למרד, משום שקרא לחיילים לסרב לפקודת הירי בפועלים בריטים, גם אם יצטוו לעשות כן (טוכמן, 1998, עמ' 450-449).
אם כך, נוכחנו כי בשל איומים ממשיים מבית, נהגו דמוקרטיות באגרסיביות רבה בקבוצות אוכלוסיה שגילו שונות מקבוצת הרוב, וחתרו למטרות שסיכנו אותה.
האם האגרסיביות של הרוב בהיתקלו באיום - ממשי או נתפס - פחתה עם השנים, ככל שהלך המודל הדמוקרטי והעמיק, והדמוקרטיה ומערכת אכיפת החוק שלה היו צריכות, לפחות להלכה, לחוש בטוחה יותר?
את זאת נבחן בפעם הבאה.
