[בתמונה: מלחמת האזרחים האמריקנית]

בפוסטים הקודמים נוכחנו, שכיוון שאין למערכת האכיפה לגיטימציה בקרב הצבורים שאותם כינינו "לא נורמטיביים", אזי כשסדר החיים מתערער ויש חשש שהאוכלוסייה ה"נורמטיבית" תאבד בה אמון, המערכת מתנהגת כלפי מפירי הסדר, יותר כמו צבא שמטרתו לחסל את האויב ולהוציאו מהמשחק ופחות על בסיס האיזונים המפורסמים בין זכויות אזרח לשמירת הביטחון.

לשם המחשה, הבאנו, למשל, את חוק 3 המכשלות ש"מוציא עבריינים מהמשחק" ושולח אותם לשנות מאסר ארוכות לאחר 3 עבירות, והזכרנו, למשל, את האפשרות למעצרים מנהליים לאנשי פשע מאורגן המסכנים אזרחים בחיסולים של יריבים ברחובות, בדומה לטרוריסטים.

עתה, נעלה ב"משחק" שלנו את רמת החומרה.

מה קורה כש"קבוצת הרוב" חשה מאוימת ממש, כיוון שלפתע, אוכלוסיות שלמות שקודם נחשבו נורמטיביות הפכו ללא נורמטיביות?

הדבר הזה קורה בדרך כלל בעת מלחמה, כשאוכלוסיה מסוימת נחשדת בחוסר נאמנות, אולם ראינו תחושה כזו, למשל, גם באירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי הישראלי, כשהרטוריקה והמעשים משני הצדדים איימה לפגוע באופן אנוש בדו קיום.

להלן דוגמאות מהדמוקרטיה הגדולה והמשוכללת בעולם:

בעת מלחמת האזרחים פגע הנשיא, אברהם לינקולן בעיקרון הפוסל מאסר שרירותי של אדם, והורה לשים במעצר מנהלי, בלא משפט, עשרות אלפים שנחשדו ב"חוסר נאמנות" (נויברגר, 1996, ע' 13).

במלחמת העולם הראשונה נחקק בארצות הברית "חוק הריגול", ובשמו הושמו במעצר פציפיסטים, שנשאו נאומים וחילקו עלונים נגד המלחמה ונגד הגיוס לצבא וחוקיותו (נויברגר, 1996, ע' 13).

במלחמת העולם השנייה, הושמו במחנות ריכוז אזרחים אמריקנים וקנדיים ממוצא יפני, ללא משפט וללא חשד של ממש (ראו התמונה למטה). זאת, למרות שלרבים מהם היו ילדים שנלחמו במדים אמריקניים, מעבר לאוקיאנוס.. בארצות הברית לבדה הושמו 120,000 אזרחים במחנות הסגר למשך שנים, ללא שימוע, ללא אישום וללא משפט. זאת, רק על סמך ההנחה שעצם השתייכותם האתנית עלולה להביא אותם לפעולות עוינות. רק בשנות התשעים של המאה העשרים קבעה ועדה של הקונגרס האמריקני, כי מעשים אלה היו עוול חמור לאנשים אלה, שחירותם נשללה על לא עוול בכפם. לא היה אז כל יסוד עובדתי לחשש של פגיעה בביטחון הלאומי. החלטת המעצר נבעה משילוב של יחס גזעני, היסטריה מלחמתית וכישלון של המנהיגות המדינית (בן דור, 2002, עמ' 17-16; נויברגר, 1996, ע' 13; זמיר, 1996, ע' 275).

בתקופת המקארתיזם בארצות הברית נערך ציד מכשפות ממשלתי, שבא לסמן ולהעניש את אלו הנוקטים בעמדות פוליטיות שמאליות שאינן תואמות את רצון הממשל. המונח "מקארתיזם" היה שם נרדף לתנועה האנטי קומוניסטית הנמרצת, שהתעוררה באמריקה משנת 1948 ועד לאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. התנועה נקראה על שמו של סנטור ג'וזף (ג'ו) מקארתי (MaCarthy) (בתמונה למטה), שכיהן כסנטור בין השנים 1947 עד 1957 והוביל את רדיפת הקומוניסטים בארצות הברית באותה עת.

מקארתי עורר "בהלה אדומה" כאשר טען כי קומוניסטים מוסווים הסתננו אל תוך הממשל. אותם "אדומים" במשרד החוץ הם אשר הסגירו, לטענתו, את סין לקומוניסטים; והם עלולים לעשות כן גם לארצות הברית. במסגרת הרדיפות הופעל לחץ קשה על סופרים, מורים, אנשי קולנוע ופקידי ממשל, על בסיס ראיות שנויות במחלוקת. הם פוטרו מעבודתם ונודו חברתית. צנזורה מחמירה הוציאה "ספרים אסורים" מספריות ציבוריות ומאוניברסיטאות. כל קומוניסט חויב על פי "חוק מקקארן" להירשם ב"מחלקת הפעולות החתרניות", ואלפי אנשי שמאל שרק מיעוטם היו באמת קומוניסטים, פוטרו מעבודתם מכוח "חוק הביטחון הפנימי וחוק הפיקוח על הקומוניסטים". מאות אנשי שמאל, שאיש מהם לא הורשע בדין, נאלצו להופיע בפני "ועדת בית הנבחרים לחקירת פעולות אנטי אמריקניות", ולענות על שאלות בדבר עברם הפוליטי ובדבר היכרותם עם קומוניסטים.

פעולות אלה נראות לנו היום בלתי אפשריות במציאות האמריקנית, אולם הן נעשו על רקע חששות של האומה האמריקנית מהשתלטות ברית המועצות על אירופה. הפחדים הללו שהסכנה אורבת בפתח לובו בעקבות ומשפטו הציבורי של עובד מחלקת המדינה בשם אלג'ר היס,  שנחשד בריגול לטובת ברית המועצות. אחרי ניצחון הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ולסנאט בשנת 1952, שהושג במידה רבה הודות לפופולאריות של מקארתי, הוא קיבל את המינוי הנחשק לנשיאות תת הוועדה של הסנאט לחקירות שהתמקדה בחקירת אנשי ממשל. תת ועדה זו ומקארתי בראשה לא השכילו להבין את משמעות העובדה שהממשל התחלף מדמוקרטי לרפובליקני, והם המשיכו להביך בחקירותיהם גם את הממשל החדש. בתחילה חקרה הוועדה את אנשי "קול אמריקה", ולאחר מכן הוציאה מספריית אגף האינפורמציה של מחלקת המדינה ספרות "פרו קומוניסטית". טיפול זה בממשל הרפובליקני הכעיס את הנשיא דאז, דווייט אייזנהאואר, שהתייחס למקארתי כאל אדם שיצא משליטה והחל לחשוב על דרכים להפחית את השפעתו. המקארתיזם הגיע לסופו לאחר שמקארתי החל בחקירת אנשי צבא ואלה דרשו הוכחות לטענות על אי נאמנות. אז הוחל בשידור החקירות בטלוויזיה ושיטות מקארתי נחשפו. ב- 1954 גונה מקארתי על ידי הסנט והועבר מתפקידו (ויקיפידיה, 2005; נויברגר, 1996, ע' 10).

גם הבריטים נהגו כמו עמיתיהם האמריקנים במקרים מסוימים:

מעצרים מנהליים של אזרחים זרים התבצעו במלחמת העולם השנייה. כן צונזרו דברי דואר ובוצעו האזנות סתר לשיחות טלפון, בקנה מידה נרחב (נויברגר, 1996, ע' 13; זמיר, 1996, ע' 275). על כך כתב שופט בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר, כי בבריטניה ובארצות הברית "שבדרך כלל זכויות האדם הולכות לפניהם כמו עמוד האש, כתבו פסקי דין מלומדים שבהם הסבירו מדוע אין זה ראוי להתערב בשיקולים של רשויות הביטחון" (שם, ע' 275).

בשנות השמונים של המאה העשרים נחקקו חוקים בעייתיים בבריטניה: החוק למניעת טרור וחוק צפון אירלנד (סמכויות חירום), שלפיהם נאסר על התקשורת לראיין את תומכי המחתרת האירית ואת אוהדיה (נויברגר, 1996, ע' 13; זמיר, 1996, ע' 275). כן אפשרו החוקים מעצרים מנהליים בצפון אירלנד. מעצרים אלה הוכשרו בשעתו על ידי בית הדין האירופי לזכויות האדם, בטיעון שהטרור בחבל ארץ זה איים למוטט את אושיות החברה (יעקובסון, 2004).

ב-1998 אימץ החוק הבריטי את האמנה האירופית לזכויות האדם, אולם, בעקבות פיגועי ה- 11 בספטמבר בארצות הברית הייתה הממשלה הבריטית הראשונה בממשלות אירופה שהשעתה את סעיף 5 באמנה, האוסר על מעצרים מנהליים. בבריטניה חוקק חוק נגד טרור, שמאפשר לשר הפנים לצוות על מעצר מנהלי של אזרחי חוץ החשודים בקשרים עם הטרור הבינלאומי (יש להדגיש כי למרות שממשלת בריטניה הודתה כי סכנת השתתפות בטרור נשקפת גם מאזרחים בריטים, היא לא החילה את החוק על אזרחיה). מכוח חוק זה, הוחזקה קבוצה של אזרחי מדינות מוסלמיות במעצר מנהלי במשך שלוש שנים. אומנם עצורים אלה היו רשאים לפנות לוועדת ערעורים שיפוטית, אבל לא גילו להם ולעורכי דינם את הסיבות למעצרם - עובדה שהקשתה עליהם להתגונן (אקונומיסט, 2005; יעקובסון, 2004).

עכשיו תאמרו - בישראל זה לא יקרה. ובכן, צל צילו של חשש להתערערות הסדר היה אצלנו בקיץ 1951. היתה זו חבורת חברי המחתרת החרדית שנעצרו בחשד של קשירת קשר נגד המדינה, החזקת חומרי נפץ וחבלה, ביצוע מעשי אלימות וכוונה לבצע חבלה בכנסת. במהלך דיון סוער בבית המחוקקים שלנו טען חבר הכנסת מטעם הפרוגרסיבים (ה"ליברלים" של פעם), יזהר הררי (ראו תמונה משמאל), כך:

[התמונה משמאל היא רכוש הציבור]

גם אני יודע, רבותי, שיתכן שיהיו עלילות, יתכן וישתמשו באמצעים אלה נגד אנשים שלא פשעו, אך מוטב לי וטוב להגנת המדינה, שכמה אנשים חפים מפשע ישבו בסוהר במשך זמן מסוים, משיתפוצץ הגשר או משתתפוצץ הכנסת. (הופנונג, 1991, ע' 84)

במצבים כאלה מסתבר, שהפחד של "קבוצת הרוב" והחשש מהתערערות סדר החיים גורם לה לשכוח מכל עקרונותיה ולסטות לחלוטין מסולם הערכים שלה (פדהצור, 2004, ע' 30; בן דור, 2002, ע' 16).

אם תרצו, זהו התיקוף הטוב ביותר לסולם הצרכים של מאסלו...

[גרף זה הועלה לויקיפדיה ע"י Roymishali, שהפך אותו לרכוש הציבור]

ועוד לא מיצינו את ה"משחק" שלנו. מה קורה כאשר החשש של קבוצת הרוב "לובש פנים" והקהל הגדול שהופך ל"לא נורמטיבי" "שובר את הכלים" או, אפילו רק נדמה שהוא עושה כן...