תפקידה של המשטרה בענישה הפלילית

סוגיות בתורת הענישה בישראל

[מאמר זה נכתב ביחד עם דוקטור אורית שלו. הוא ראה אור לראשונה בספר סוגיות בתורת הענישה בישראל (2009), בעריכת שלמה גיורא שוהם ואורי תימור]

[להורדת המאמר (העימוד במאמר שונה מהעימוד בספר): יחזקאלי ושלו - המשטרה והענישה הפלילית]

מטרתו של פרק זה היא לסקור את עבודת המשטרה במסגרת תהליך הענישה הפלילית. קרי, את פעילות המשטרה, שתוצאתה הגשת כתב אישום בבית המשפט: קבלת תלונות וייזום פעולות משטרתיות לגילוי עבירות, המניבות תיקי חקירה; מעצר חשודים לצורך חקירה; השלמת תיקי החקירה והעברת התיקים לתביעות המשטרתיות או לפרקליטות המדינה לצורך הגשת כתב אישום.

על אף התפיסה הפופולארית, כי עיקר העבודה המשטרתית מתמקד בחקירות ובסיוע לענישה הפלילית, אין הדברכך. תפיסה זו מקורה בספרים ובסדרות טלוויזיה, שמדגישים את פן החקירה בעבודת משטרה. בפועל, היקף החקירות מסך כל העבודה המשטרתית אינו כה גדול (Skogan and Frydly, 2004), ולמשטרה תפקידים אחרים, שחלקם אף מצויים במתח עם תפקיד זה.

המשטרה היא הכלי הממוסד והמקצועי שהחברה מפעילה, מאז 1829, עת נוסדה המשטרה הראשונה במדים בלונדון, על מנת לקיים פיקוח חברתי על עבריינות (יחזקאלי, 2004א, ע' 7). מטרתו העיקרית של הפיקוח הוא שמירת הסדר החברתי בעזרת הרתעה.

הענישה הפלילית היא אחד הכלים לפיקוח חברתי יעיל. ללא סדר חברתי, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בתפקודה התקין של מערכת אכיפת החוק ובאמון הציבור במערכת זו, נוצרת אנרכיה.

אף אם עבודת המשטרה במסגרת תהליך הענישה הפלילית אינו תפקידה העיקרי, , הוא, ללא ספק, אחד מתפקידיה הקשים והמורכבים. יתרה מכך, תחום זה אינו זוכה לדימוי הציבורי הראוי לו, כפי שזוכה למשל, תחום ביטחון הפנים. לתדמית זו יש סיבות סובייקטיביות ואובייקטיביות. בין הסיבות הסובייקטיביות אפשר למנות את התדמית השלילית שיוחסה לחוקרי המשטרה בספרות הבלשית, וזאת עוד מכתביו של ארתור קונן דויל, מחברו של שרלוק הולמס, שלא החמיא לחוקרים, והציג את אנשי  ה"סקוטלנד יארד" כבורים וכחדלי אישים (Critchley, 1972). מבחינה אובייקטיבית, תחום זה מצריך משאבים רבים ויקרים: כוח אדם מקצועי ומיומן, תבונה ויכולת אלתור, וכן כלים מתוחכמים ויקרים, שאינם, בדרך-כלל, בנמצא. יתרה מכך, בתחום זה המשטרה זוכה לביקורת הרבה והחריפה ביותר. ביקורת זו יכולה להיות עניינית, מצידם של בתי משפט ו/או הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה; או ביקורת אינטרסנטית, כמו זו של בעלי מעמד ואמצעים שיש להם, לא אחת, אינטרס ברור בביקורת כזו.

העלות הגבוהה של מערך החקירות מביאה לכך, שבין ארגוני משטרה שונים יהיו לעולם הבדלים קוטביים  ביכולתם לתרום באפקטיביות לתחום הענישה הפלילית. למשל, יכולתם לאסוף ראיות כנגד ראשי הפשע המאורגן (Sherman, 1978).

המשטרה לעולם תצטרך גם להתמודד עם בעיית חוסר האמצעים ו"השמיכה הקצרה", בתקופות שבהן לא תוכל להשקיע כיאות בתחום הענישה הפלילית. על כך המשטרה תצטרך לשלם מחירים נכבדים. הקונפליקט שחוזר ונשנה בישראל הוא בין תחום אכיפת החוק לבין תחום ביטחון הפנים, שאותו נושאת המשטרה על כתפיה מאז 1974, עת קיבלה את האחריות על ביטחון הפנים.

ימי הטרור בשנים 1996-1994, לדוגמא, יצרו צורך דחוף לתגבר את בולטות השוטרים בשטח כדי לשפר את תחושת הביטחון של התושבים. לשם כך נאלץ המפכ"ל דאז, אסף חפץ, לנטרל חלקים גדולים ממערכי החקירות והמודיעין ולהפעיל אותם בתפקידי בולטות וביטחון פנים. הקטנת הכוח המתמודד עם הפשיעה בתקופה מואצת של שינויים דמוגראפיים, חברתיים, וכלכליים וכן בשעה שהישות הפלסטינית העצמאית הוקמה, הביאה לעלייה חדה בפשיעה ובפחד מפשיעה. כאשר חלפה תקופת הפיגועים ועלתה האופטימיות המדינית, התפנו התקשורת ואנשי הציבור "להגיש את החשבון" למשטרה, בעיקר בהתקפות ישירות על המפכ"ל דאז, יהודה וילק, שירש את אסף חפץ בתפקידו. בין ההתקפות חסרות התקדים על משטרת ישראל, כתבה אחת במיוחד גרמה ל"טראומה" במשטרה. ביום שישי, ה- 29/5/98 יצא העיתונאי מרדכי גילת במאמר מרכזי של ארבעה עמודים במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". כותרת הכתבה זעקה: "רקוויאם לשלטון החוק", והתנוססה באותיות ענק על חצי עמוד. הכותב תיאר בהרחבה את מחדלי המשרד לביטחון הפנים וייחס למפכ"ל וילק, בין היתר, "מינויים כושלים" ואת "הפקרת אגף המודיעין" (גילת, 1988). יתר על כן, הוא הציג בכתבה סדרת "פתרונות" שיוכלו, לדעתו, להוציא את המשטרה מן הבוץ.

כתבה זו ומאות כתבות ומאמרים בתקשורת, גרמו לטראומה בפיקוד המשטרה. במפגשיו של המפכ"ל וילק עם פורום המפקדים של המשטרה, המשפט "רקוויאם לשלטון החוק" צוטט שוב ושוב. וילק, בתגובה, שינה את סדרי העדיפות המשטרתיים והקצה משאבים רבים למאבק בפשיעה. רמת הפשיעה אמנם ירדה, אולם המשטרה לא זכתה לעדנה. טרם הסתיימה כהונתו של וילק, וכבר באו עלינו מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, ועימן ביקורת קשה על שהמשטרה לא נערכה בכוח אדם ובאמצעים מתאימים ל"יום פקודה". מחליפו של וילק בתפקיד, המפכ"ל שלמה אהרונישקי נאלץ אף הוא לבצע תפנית, ובדומה לאסף חפץ, פגע במערך החקירות והמודיעין (יחזקאלי, 2004א, עמ' 59-57). לפי דפוס זה, תאלץ המשטרה למשוך את השמיכה הקצרה שבידה לכיוון אחר לסירוגין, מבלי למצוא את נקודת האיזון בין צרכים מתנגשים כל-כך לבין  משאבים מוגבלים.

שתי אוכלוסיות מאתגרות במיוחד את המערך המשטרתי בתחום זה, ולשתיהן קשה למצוא מענה מספק:

האחת היא אוכלוסיית העבריינים הרצידיביסטים, היוצאים ובאים בשערי משרדי החקירות, בתי המעצר, ובתי הכלא, שוחקים את יכולת התגובה של המערכת, ומקשים על איכות החיים של התושבים. רבים מעבריינים אלה הם נרקומנים, שהתמכרותם דחפה אותם לפשע. מחקרים מלמדים, שעבריינים שהתמכרו לסמים מבצעים עבירות רכוש חמורות בהרבה בתקופה שלאחר ההתמכרות מזו שלפניה (סבה וארנפלד, 1988; McGlothlin, Anglin, & Wilson, 1978).

השנייה היא עברייני הצווארון לבן והשחיתות השלטונית בקרב אנשי האליטות, הפוליטיקאים, ובעלי ההון.  עם השנים, עבריינים מקרב אוכלוסיות אלה משכילים לרתום את החוק לטובת האינטרסים שלהם, ומקשים מאוד על היכולת לאסוף את ראיות הדרושות להעמידם לדין. בנוסף, במקרים רבים, המשטרה חסרה את התחכום, הידע, והאמצעים כדי להתמודד עימם באפקטיביות. (תחום זה יטופל, בהרחבה, בהמשך).

לאתגרים הללו נמצאו, עד היום, פתרונות חלקיים בלבד. פתרונות נוספים נתונים בידי המחוקק, והוא זה שיכול להעניק למשטרה בישראל כלים משלימים, שנמצאים כיום מחוץ להישג ידה. לדוגמא, בסוגיית אוכלוסיית העבריינים הרצידיביסטים אומצה בחלק ממדינות ארצות הברית שיטת ה- "Three Strikes", שבמסגרה נשלחים למאסר עולם עבריינים מועדים שהורשעו בשלוש עבירות חמורות שביצעו בזמנים שונים.

בסוגיית עברייני הצווארון הלבן, פתרון אפשרי הוא חקיקה אגרסיבית יותר, למשל, בדרך של שינוי הגדרת העבירה של מרמה והפרת אמונים (ס' 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) שהיא עבירה מעורפלת ועמומה מאוד (בנדור, 2004; גור אריה, 1999; ויינריב, 2003; קרניאל, 1999).

סוג פתרון אחר תלוי יותר במשטרה ומחייב מיסוד עבודה מערכתית עם הגופים האחרים הפועלים באותה סביבה משימתית. בתחום ההתמודדות עם עבריינים רצידיביסטים, פתרון שכזה עשוי לכלול, למשל, מודלים המשלבים טיפול בצל ההליך הפלילי[i].

[להורדת המאמר (העימוד במאמר שונה מהעימוד בספר): יחזקאלי ושלו - המשטרה והענישה הפלילית]

יחזקאלי פנחס, שלו אורית (2009), תפקידה של המשטרה בענישה הפלילית, אצל: שוהם שלמה גיורא, תימור אורי, סוגיות בתורת הענישה בישראל, קרית ביאליק: הוצאת "אח", עמ' 206-155.

   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *