ישראל קים: קהילתיות בשירות בתי-הסוהר: שב"ס בקהילה או שב"ס-קהילתי

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[להורדת המאמר לחץ כאן: ישראל קים - קהילתיות בשבס]

 

ד"ר ישראל קים, ראש המסלול המשולב: מכללת בית ברל והאוניברסיטה הפתוחה, החוג לקרימינולוגיה ואכיפת החוק

 (התקבל במערכת ביוני 2001, אושר לדפוס במרץ 2002)

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס משותף לחוג לקרימינולוגיה ואכיפת החוק במכללת בית ברל עם שירות בתי-הסוהר, בנושא: שב"ס- קהילה, 19.3.2001

תקציר

מאמר קונספטואלי זה מבחין בין עבודת שירות בתי-הסוהר (להלן, שב"ס) בקהילה, שהיא במהותה טכנו-מכנית, עבודה המדגישה היבטים של פיקוח על האסירים בקהילה מצד אחד, לבין שב"ס-קהילתי, המבוסס על רוח קהילתית, מודל המדגיש את הלגיטימיות הנדרשת, כדי לעבוד עם הקהילה תוך כדי הסכמה ושיתוף פעולה עמה. מבחינה קונספטואלית, מבקש מאמר זה להכניס את שב"ס לתוך המודל הקהילתי, כמו שעושה זאת השיטור-הקהילתי לעומת השיטור המסורתי-אכיפתי. המסגרת התיאורטית, שלתוכה נוצקו חומרים אלה, יוצרת מתח טיפולוגי בין הפרדיגמה הקהילתית של אסכולת שיקגו והפונקציונליזם מצד ימין אידיאולוגי, המדגיש שמרנות וסטטוס-קוו, לבין הפרדיגמה של אסכולת תת-התרבות והקונפליקט החברתי מצד שמאל של המפה האידיאולוגית, המדגיש שינוי חברתי. המתח ששני הקטבים יוצרים מהווה את המודל השיקומי-השתלבותי של התָקון הקהילתי. מודל זה הוא תלוי עבודה משותפת של שב"ס עם הרשויות העירוניות, כאשר מתקיים ביניהם רצון לשיתוף ולשותפות מלאה, כמו במודל התיאורטי של השיטור הקהילתי בישראל.

מילות מפתח

שירות בתי-הסוהר, שב"ס, אכיפת חוק, מערכת, קונפליקט, תָקון, ענישה, לגיטימיות, קהילה, מודל שיקומי-השתלבותי, שב"ס קהילתי.משטרה וחברה 6

מבוא

מאמר זה, הדן ברכיב הקהילתי שבמערכת אכיפת החוק, מתכוון להתמקד באפשרויות הגלומות בשירות בתי-הסוהר הישראלי (להלן, שב"ס) לאמץ לעצמו תהליך של פתיחות כלפי הקהילה בכלל וכלפי קהילותיהם של האסירים הספציפיים, אשר כלואים בו, בפרט.

תהליך כזה של פתיחות, אטען כאן, יאפשר המשך טיפול, שאותו זכה לקבל האסיר בתוך מתקן של שב"ס גם עכשיו, כשהוא מתגורר  בתוך קהילתו ובקרב משפחתו.

רצף טיפולי מתמשך זה שתעשה הקהילה, מצידה היא, בתיאום עם שב"ס, יקטין ואולי אף ימנע שיעורי רצידיביזם גבוהים בעתיד, ובכך יהיה לרווחתה של הקהילה כולה.

תהליך כזה של פתיחות הוא תלוי חשיבה חדשה, הרואה בקהילה שמעבר לחומות שותפה אמיתית לתהליך השיקום, ובכך חלק/רכיב אינטגרלי למערכת הוליסטית חדשה  - 'שב"ס קהילתי'. זאת, כיוון שרק גישה מערכתית, המדגישה 'מערכת אינטגרטיבית' כזאת יכולה לחולל שינוי אמיתי בחייו של אדם.

רקע תיאורטי

אכיפת החוק כמערכת שב"ס- קהילה 

הגדרת "מערכת": מערכת היא שלם המאורגן ממרכיבים בעלי קשר, שבמרכזו זיקה בת משמעות בין רכיב אחד למשנהו.  זיקה זו יכולה להיות מבוססת על הפונקציה הארגונית המשותפת, כפי שהיא נתפסת על-ידי חלק מרכיביו מצד אחד או המבוססת על כל תפיסה אחרת שמחזיקים בה הרכיבים או חלק מהם מצד אחר. דוגמה לתמונות עולם ארגוניות סכימטיות, אידיאולוגיות-פוליטיות- חברתיות חלופיות כאלה, המעצבות קטבים של רצף ארגוני טיפולוגי, היא "הפונקציונליזם החברתי", לעומת "הקונפליקט החברתי".

לפי "הפונקציונליזם החברתי", השלם החברתי גדול מסכום רכיביו. משמעות קונספציה ארגונית זו הוא, שכדי שהמערכת החברתית תתפקד כהלכה, רכיביה חייבים להתאים עצמם לערכים של המערכת.

לפי "הקונפליקט החברתי", השלם החברתי שווה לסכום רכיביו. בהיעדר תפיסה מערכתית וזיקה תפקודית בין הרכיבים, כל התנהגות, ולו 'סוטה', אינה יותר מאשר רפרטואר של "צמיחה והתפתחות" (Horton, 1966).

המשתמע מקטבים טיפולוגיים אלה הוא, שבעוד ש"הפונקציונליזם החברתי", מדגיש התנהגויות קונפורמיות משמרות-מערכת, הרי ש"הקונפליקט החברתי" מדגיש תפיסות נון-קונפורמיות ופלורליסטיות.

מתפיסות עולם קוטביות אלה נגזרות הגדרות אמצע הרצף, הכוללות הגדרות נורמטיביות (לא פורמליות ופורמליות), הפונות אל המצפון ואל המוסר, והנאכפות על-ידי רגש האשם של מפירן; הגדרות חוקיות (פורמליות-פוליטיות), התוחמות את גבולות הכדאיות שבהפרתן באמצעות ענישה; הגדרות לגיטימיות התוחמות את גבולות הציות במידת הלגיטימיות הנתפסת של שלטון-החוק והגדרות תיוגיות, הנותנות ביטוי לאופן שבו הקהילה או הרשות תופסות, מגדירות ואוכפות את התנהגותו של הפרט או של קבוצתו החברתית כנורמטיבית, כחוקית, וכלגיטימית או מן הצד האחר, כסוטה (קים, 1997).

המשתמע מטיפולוגיה ארגונית זאת הוא, שקיימת האפשרות, המוצעת כאן,  לתפוס את שני קטביה של דיאלקטיקת הפכים זאת כהוליסטית, כאשר ה'פונקציונאליזם' נתפס כאכיפת חוק קלאסית-מסורתית (שב"ס בקהילה), בעוד  שה'קונפליקט החברתי'  נתפס כאכיפת חוק קהילתית (שב"ס קהילתי).

פונקציונליזם, קונפליקט, תָקוֹן[1] ומדיניות הענישה

מפליא הוא, טוענים שוהם ושביט (1990, ע' 79), שמערכת אכיפת החוק של רוב המדינות אינה מגדירה את המטרות שלמענן מענישים. כך גם מערכת אכיפת החוק הישראלית. בשוודיה, כיוצאת דופן, הם מוסיפים, מטרות הענישה, לפי החוק, באות לשרת את קידום שיקומו של העבריין. גם בזק (תשמ"א)  ב 'הענישה הפלילית' טוען בהתאם, שמטרת הענישה היא 'עונשים מתקנים'. זוהי גם נקודת המוצא של כותב מאמר זה, אשר מבטו מופנה אל הקהילה, שאליה חוזר העבריין לאחר מיצוי עונשו.

הגדרת מטרות הענישה חשובה במיוחד, מפני שהיא נותנת ביטוי לפילוסופיה ולאידיאולוגיה החברתית של המערכת האוכפת, כפי שהיא מושפעת מרוח-הזמן (Zeitgeist).

מיקומן של מטרות אלה בסולם העדיפויות משקף את צורכי החברה, את ארגונה, את ערכיה ואת תרבותה. רק כאשר קיימת מטרה מוצהרת וברורה לענישה, אפשר באמצעותה לבחון אם מידת הענישה תואמת את מדיניות הענישה. הגדרה כזאת חשובה לא פחות גם מבחינה מוסרית של הצדקת הענישה.

כאשר מדיניות הענישה מתמקדת, למשל, בהגבלת העבריין, נגזר ממנה ישירות מצב, שבו אין לא לעבריין ולא לקהילה כל מעמד בענין אופן ההתייחסות אליו (שוהם ושביט, 1990).

כאשר המדיניות יוצאת מנקודת מוצאה של הקהילה, היא אמורה לקחת בחשבון את מצבה היא, לאחר שהעבריין השתחרר וחזר אליה. לעומת זאת, כאשר העבריין הוא בראש מעיניהם של מעצבי מדיניות התָקון, הם החייבים לדאוג להשתלבותו מחדש בחיי הקהילה עם שחרורו מהכלא. לעומת זאת, טוענים שוהם ושביט (1990), שהדגש של המדיניות הנוכחית הנו, בפועל, שמירה על 'שקט תעשייתי', קרי, על שימור הסטטוס-קוו המערכתי, אין כאן, למעשה, יישום של מדיניות תָקון כלשהי.

שוהם ושביט (1990) מוסיפים, שתָקון בקהילה אמנם מדגיש אינטרסים קהילתיים אך רק של טווח קצר ושל ביטחון מיידי, וזאת בשל התמודדות עם מחסור בתקציבים.

מעיון בנתונים לוקליים ועולמיים (שב"ס, 2001), נוכל להצביע על כך, שעיקר תשומת הלב בתחום קליטת אסירים משוחררים בקהילה מוקדש, אכן, לדרכי פיקוח כאלה או אחרות למניעת רצידיביזם. כמו כן, הנתונים מציגים טכניקות של קליטה מוסדית 'מתועשת'-'מכנית' על-ידי הארגונים הקהילתיים. זוהי התמצית של הגישה הפונקציונליסטית השמרנית, אשר מחייבת את הסתגלותו של הפרט למערכת, מצד אחד, ואיננה מעודדת שינוי מהותי שצריכה לעשות הקהילה במערכת היחסים שבין האסיר המשתחרר לקהילתו, מהצד האחר. אלה הם נתונים של 'שקט תעשייתי'.

מודל ה'תָקון בקהילה' יוצא מנקודת הנחה, שבכלא ילמד האסיר 'הרגלי עבודה' ו'התנהגות נורמטיבית'. הוא לא נותן את הדעת למידת הרלוונטיות של מה שנלמד בכלא ולשימושיו אחר כך בחיי היומיום בקהילה, אחרי שחרורו.

שוהם ושביט (1990) גם מבקרים את  המדיניות החינוכית-טיפולית-שיקומית (להלן, חטו"ש), אשר נסמכת על המודלים הרפואיים, ואשר במקרה של כישלון  טיפולי, תולה אותו המערכת באסיר. לגבי מדיניות חטו"ש, יש לציין, שהיא גם איננה מציגה בפני האסיר את ההזדמנויות הגלומות בקהילה.

לסיכום עניין זה, נראה לי, שהמדיניות 'החינוכית-טיפולית-שיקומית' הקיימת, מבטאת את ערכיה של הפרדיגמה 'הפונקציונלית', בעוד מדיניות של ה'תָקון בקהילה' נתמכת בפרדיגמת 'הקונפליקט', עם לא מעט אפיונים של הפונקציונליזם עצמו, מפני שלפי עמדת מאמרנו זה, לא נעשה כאן מאמץ אמיתי להשתלבות מחודשת בקהילה.

לבסוף, המודל 'השיקומי-השתלבותי', המייצג אינטגרציה של שני המודלים דלעיל, הוא אולי זה שאפשר להתייחס אליו כ'תָקון קהילתי' (לעומת 'תָקון בקהילה'). על הקהילה מוטלת החובה להציע יותר יוזמות והזדמנויות כדי לפתח ולשמר התנהגויות שומרות חוק מצד אחד, בעוד על העבריין ללמוד לנצל הזדמנויות אלה מצד אחר. מודל זה חייב להדגיש הזדמנויות קהילתיות המוצעות על-ידי הקהילה לאסיר המשתחרר החוזר אליה, כדי לשלבו מחדש בחייה.

השאלה הרלוונטית העיקרית העולה מטיעון זה עוסקת או חייבת לעסוק,  במידת ה 'קהילתיות' של הקהילה. ללא קהילתיות ו'רוח-קהילתית', אי אפשר יהיה לעסוק ב'שב"ס קהילתי'. כלומר, המודל ה'שיקומי-השתלבותי' הנו תלוי  'רוח-קהילתית'. לכן, אחד התוצרים הראשונים שיש לשאוף אליהם היא ה 'קהילתיות'.

גימשי (1999), בהסתמכו על גולדברגר (1995), טוען, שהישובים בישראל לא הוקמו, בדרך-כלל, על בסיס קהילתי כמו המקבילים האירופים ואפילו האמריקאים שלהם. התודעה והמודעות הקהילתית קיימים  כמעט רק בישובים קטנים, אידיאולוגיים, דתיים, עדתיים, הומוגניים וביישובי מיעוטים. קהילות כאלה, בדרך-כלל, סגורות מהשפעות חיצוניות, ואינן משתפות פעולה עם המשטרה. לעומת זאת, במרחבים עירוניים מטרופוליטניים גדולים, בעלי אוכלוסייה הטרוגנית, האוכלוסיה חסרה תודעה קהילתית, באופן עקרוני.

למרות כל זאת,  ובהסתמך על קים וברוכמן (בדפוס), המציגים את הטיעונים של אסכולת 'תת התרבות' מבית מדרשו של Fischer (1984) ב'חוויה העירונית' (The Urban Experience), ומדגישים את האפשרות לקיומה של 'קהילתיות' בקהילות מטרופוליטניות גדולות שמעבר ל 'מסה-קריטית' מספרית. שם, לדעת Fischer, נוצרות מחדש קהילות מעין-קטנות, עם מאפיינים של 'גמיינשאפט'. שם שוב אפשר לטפח את הקהילתיות.

דעה זאת זוכה לחיזוק אצל שלמה בן-עמי והצוות לתכנון אסטרטגי של המשרד לבטחון פנים (אסא ואח', 2000). בניגוד לגימשי (1999) ולגולדברגר (1995), טוען בן-עמי (2000, ע' 54), שקבוצות שונות במדינה מתאגדות על בסיס של תודעה אתנית משותפת, חוויות משותפות, אמונה דתית ורקע תרבותי דומה. התהליך עדיין בראשיתו אך קיים. הוא מוסיף וטוען, שאחד התהליכים החיוביים של הפרטיקולריזם והלוקליזם בעולם וגם בישראל, הוא חיזוק השלטון המקומי. לדבריו, מתקיימת מגמה הולכת וגוברת של תהליכי קבלת החלטות מהשלטון המרכזי לזה המקומי. בכך מחזקים שלמה בן-עמי והצוות לתכנון אסטרטגי של המשרד לבטחון פנים את הנטען במאמר זה.

פונקציונליזם, קונפליקט וקהילתיות

המתח שבין הפונקציונליזם החברתי לבין הקונפליקט החברתי בטיפולוגיה המגדירה את גבולות המערכת, בא לידי ביטוי גם במתח המתקיים בפרדיגמה הקהילתית, בין תפיסות תיאורטיות כגון זו של ה'גמיינשאפט' לבין זו של ה'גזלשאפט', כפי שיתוארו להלן,  גם בהגדרות  הקהילה הקלאסיות וגם באלה העכשוויות.

גישות קהילתיות תיאורטיות קלאסיות: הגישות התיאורטיות המרכזיות, המעצבות תפיסות קוטביות, מתמקדות בשתי קונספציות יסוד מבית מדרשם של Toennis (1951) ב"גמיינשאפט" לעומת ה"גזלשאפט", ושל Durkheim (1964) ב"סולידריות המכנית" לעומת ה"סולידריות האורגנית". לפי ה"גמיינשאפט", היחסים הבסיסיים הראשונים של בני-האדם מבוססים על "היחסים  הטבעיים", המולדים, הספונטניים (Wesenwille). יחסים אלה מבוססים על אחווה, אהבה, הבנה, מנהגים, מסורות, מוסר שבטי, יחסי קרבת דם, שכנות, משפחתיות וקהילתיות, יחסי עבודה פשוטים המתקיימים בחברה כפרית מסורתית. אלה הם יחסים לא פורמליים, חמים, דואגים, אכפתיים. כלומר: יחסים "משפחתיים"-"רגשיים".  תפיסת "הסולידריות המכנית" דומה לגישת ה"גמיינשאפט". היא מצביעה על נאמנות מלאה לקבוצה הראשונית ולמסורת החברתית המתקיימת בתודעה הקולקטיבית שלה. לפיכך, היא תקפה בעיקר בקבוצות חברתיות קטנות ממדים.

לעומת קונספציות אלה של הקבוצה הראשונית, ה"גזלשאפט", ה"סולידריות- האורגנית", מבוססת על היחסים הרציונליים, הפורמליים, הקרים והמחושבים (Kurwille) של הקבוצה המשנית. יחסים מקצועיים, פונקציונליים, "חוזיים". הסולידריות האורגנית של ה"גזלשאפט" מושתתת על חלוקת עבודה מורכבת: היא פונקציונלית ותפקודית ומשוללת רגשות מעיקרה. Wirth (1938) ב"אורבניות כדרך חיים", מוסיף, שחברה עירונית, בעלת חלוקת עבודה מורכבת, יוצרת מצב, שבו היחסים הראשוניים מוחלפים על-ידי היחסים המשניים. כלומר, קיומו של יחס הפוך בין הצמיחה במספר האוכלוסין, בהטרוגניות ובצפיפות, לבין לקיחת חלק בפעילויות של הקבוצה הראשונית, בעוד שלקיחת חלק בפעילויות בקבוצות המשניות, כמו בארגונים הוולונטריים, תהיה ביחס ישר לממדיה של הקהילה, משמע, תלך ותגדל.

לסיכומו של עניין זה נמצא, שקהילה תקיים בקרבה יותר יחסים ראשוניים "רגשיים" של קרבת דת ומשפחתיות, ככל שממדיה יהיו קטנים יותר, ככל שהיא ראשונית ואתנית יותר, מסורתית יותר ושבטית יותר, וככל שכלכלתה מבוססת יותר על תעשייה ביתית פשוטה ועל החקלאות. 

גישות תיאורטיות עכשוויות: שלוש גישות חברתיות נוספות מעדכנות את תפיסותיהם הקלאסיות של Toennis ו - Durkheim. הגישה המאקרו- סטרוקטורלית (Blau and Schwartz, 1984) מגדירה את איכותם של יחסים בין-אישיים ובין קהילתיים כפונקציה של גודל. כלומר, ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך היא מגובשת פחות ואינטימית; לפי גישת "האנומיה החברתית" (Durkheim, 1964; Wirth, 1938; Clinard, 1964), ככל שהקהילה גדולה יותר, כך יהיו חבריה מנוכרים וזרים יותר אחד לשני ומעורבים פחות. לכן, תתאפיין קהילה גדולה בחוסר ארגון פנימי, בהתפוררות ארגונית וסביבתית בכלל, ובהתפוררות אמצעי הבקרה החברתית, בפרט;

הגישה השלישית (Fischer, 1984) טוענת, שרק בתת-קהילות בעלות רקע אתני-דתי-תרבותי משותף, יש מסה קריטית, שתאפשר את קיומה של אותה  תת-תרבות ואת המשכיותה. כלומר, המכנה המשותף של בני אותה תרבות יאפשר שיתוף פעולה, אינטימיות וסולידריות. תוספת תיאורטית חשובה זאת מאפשרת לנו להתייחס לתת-קהילות בעלות מסה קריטית מספרית בתוך קהילות גדולות, כאילו היו קהילות קטנות, כמו "בכפרים העירוניים" (Gans,  1962).

המסקנה המתבקשת משלוש הגישות התיאורטיות היא, שקהילות גדולות, סובלות מיחסי ניכור וזרות בין חבריהן לבין עצמם. ככל שהקהילה גדולה יותר, כן חבריה מנוכרים יותר ממוסדותיה הקהילתיים. המצב מתאפיין בחוסר בקרה חברתית. תת-הקהילות בעלות מסה-קריטית ובעלות תת-תרבות משותפת, מצביעות דווקא על ההיפך. כלומר, על אינטימיות וסולידריות בתוכן פנימה. קהילות כאלה, קטנות ומעין-קטנות, בעלות מסה מספרית קריטית, לעומת הקהילות הגדולות, אפשר לשער ש"שב"ס-קהילתי" יוכל להוות חלק טבעי מהווייתה של הקהילה. כדי שסוג כזה של עבודה עם הקהילה יתקיים גם בקהילות גדולות ממדים, אך לא גדולות דיין כדי השגת 'מסה קריטית',  יהיה צורך בהיערכות ובמאמץ משותף ומיוחד.

על מאמץ מיוחד כזה, מכוון או מקרי, אפשר להצביע במספר המודלים שמפעיל השיטור הקהילתי בקהילות בעלות גודל בינוני, כגון פתח-תקווה ואשקלון, לעומת המודלים בירושלים וברהט (וייסברוד ואח' 2001). אפשר אמנם לטעון, שאין קשר בין מספר המודלים המופעלים בקהילה על-ידי המשטרה, לכך, שפעילות זאת היא משטרתית, מקרית או אפילו סתמית ולא קהילתית; אך טענתי היא, שהיא בהחלט קשורה לאופן שבו השיטור הקהילתי 'קשוב' לצורכי הקהילה, ובמובן זה היא איננה סתמית. המלצות ברוח דברים אלה ניתנו במאמרי "שיטור קהילתי של הדברים הקטנים" (קים וברוכמן, בדפוס).

 אכיפת החוק   - משטרה ושב"ס  קהילתיים 

אכיפת החוק בחברה דמוקרטית - עיקרון הלגיטימיות: לא קיימת עד היום הגדרה חד משמעית לגבי מהותו ותכלית קיומו של השיטור, טוען גימשי (1997). עם זאת ברור, שהיא חייבת להתקיים ולהיות מוטבעת ומוטמעת בערכים הבסיסיים של החברה הדמוקרטית בכלל ושל המאה ה - 21 בפרט. כל זאת כדי להגן על האזרח הבודד, על קהילתו ועל איכות חייו (גימשי, 1995; גלבוע, 1998).

במשך השנים פורסמו מחקרים שונים, העוסקים באספקטים שונים של עבודת משטרה. עם זאת, טוען ביין (1991), שלאף אחד מהם אין מבט כוללני-הוליסטי על אכיפת החוק בחברה דמוקרטית. לצורך מאמר זה, נתייחס רק לעיקרון החמישי שמציג ביין, העוסק בצורך של המשטרה להשיג תמיכה ציבורית רחבה ככל האפשר ועל-ידי כך להשיג מקסימום לגיטימיות להפעיל כוח בתוך הקהילה (Goldstein, 1994; Adler and Laufer, 1994).

עיקרון הלגיטימיות, אטען כאן, הנו עיקרון תקף לכל מערכת אכיפת החוק, ובוודאי לא עוסק רק ביחסי קהילה-משטרה-שב"ס.

מבחינה זאת, מערכת בתי-המשפט, אם או כאשר היא איננה נתפסת כמייצגת את רחשי הציבור, תיתפס כבלתי לגיטימית אף היא. כך עוצבה שיטת המושבעים במשפט הבריטי, ומאוחר יותר גם באמריקני, כתגובה לחוסר הלגיטימיות הנתפסת של הציבור את המערכת (Guenter, 1976, עמ' 422-421; Weston and Wells, 1976, עמ' 16-17; Jacob, 1972, עמ' 121; Blumberg, 1970, עמ' 69). כך הוא הוויכוח הנסב היום בישראל סביב הייצוגיות של בית-המשפט העליון או סביב הקמת בית-משפט לחוקה.

לבסוף, מאמר זה משווה את השב"ס לשיטור,  כיוון שהמודל התיאורטי והעמדה הפילוסופית של השיטור הקהילתי מתאימים לעריכת דיון משווה כזה; לכך אפשר גם לקבל תמיכה מהשר לשעבר לבטחון הפנים, שלמה בן-עמי, ומהצוות לתכנון אסטרטגי של המשרד לבטחון פנים (אסא ואח', 2000). דיון ב'שב"ס הקהילתי' יכול להתקיים אפילו ישנם ספקות כאלה או אחרים באשר להצלחתו המוכחת של השיטור הקהילתי בכלל ובישראל בפרט.

יש גם לציין, שתפיסת השיטור הקהילתי הישראלי אינה חופפת, בהכרח, את מה שמכונה באותו שם, אך שונה במהות בחברות אחרות. כך, למשל, השיטור הקהילתי הישראלי עוסק בעיקר בחיבור עבודת המשטרה עם הרשויות המקומיות, בעוד שמודלים אחרים בעולם הרחב תופסים אותו כעוסק יותר בלחימה בפשיעה.

לכן, אפשר לחשוב כאן על שילוב של עבודת 'השיטור הקהילתי' כגורם אכיפתי יוזם, הקיים כבר בקהילה עם השב"ס כגורם יוזם נוסף, שאם יעסוק גם הוא במניעה (של רצידיביזם) הוא ייצור מכפלת כוח בעבודה קהילתית מניעתית. 

שיטור קהילתי: שיטור קהילתי הנו שיטת שיטור אלטרנטיבית לשיטת השיטור המסורתית-אכיפתית. שיטה זו מבוססת על פילוסופיה, על תפיסת עולם ועל אסטרטגיה ארגונית חדשה. השיטה מבוססת על ההכרה, שפשיעה איננה רק עניין משטרתי אלא כלל קהילתי (גימשי, 1995). היא אמורה ליישם דפוסים חדשים של שותפויות בין המשטרה לקהילה, שבהם מבקשת המשטרה לפעול. בכך חוזרת המשטרה ל'משבצת' הראשונה של השיטור, דהיינו, לבקשת הסכמה מהקהילה לפעול בתוכה. הסכמה כזאת תיתן למשטרה את הלגיטימציה החסרה לה כדי לפעול בקהילה, ובפרט בקהילת מיעוט אתני או לאומי.

שלו ויחזקאלי (1997) מגדירים 'שיטור קהילתי' כ"ניסיון לצמצם את הפשע ואת הפחד מפשע, באמצעות גישה יוזמת, תוך שימת לב לזכויות האזרח ותוך צמצום התנאים החברתיים המביאים ליצירת הפשיעה. מוקד היוזמה הוא ביצירת שותפות עם מוסדות ועם ארגונים בקהילה". לדעתי, אין בהגדרה זאת 'לחימה בפשע', אך יש בה בהחלט פן של מניעת פשע.

הגדרה אחרת, רחבה יותר, מדגישה את ההכרה בתלות ההדדית בין המשטרה לקהילה, על הגורמים הפועלים בה ואת חלוקת האחריות בין המשטרה והקהילה, ליצירת סביבה בטוחה יותר. גם כאן, הדגש המשטרתי עובר  מהתמקדות יתר בפשיעה החמורה ואכיפת החוק, לגישה הממוקדת במניעת פשיעה ובפתרון בעיות בקהילה, תוך שימת דגש על הסיבות להיווצרות הפשיעה וחוסר הסדר (Vedette, 1994).

ראיית עבודת השב"ס כקהילתית מתמקדת אף היא במניעת פשיעה, בכך שמוצרה הסופי יהיה עבריין, שהשתלב מחדש ולא יחזור שוב ושוב לכלא. בכך יכולות עבודות השב"ס והשיטור כאחת להוות מערך מניעתי של עבודה משותפת עם הקהילה.

בדומה לגישות ניהול מתקדמות אחרות, מציבה שיטת השיטור הקהילתי את האדם במרכז העשייה המשטרתית. דגש זה אינו קיים בחוק המסדיר את פעילות המשטרה. גם לפעילות העניפה של עבודת השב"ס בקהילה, החוק אינו נותן קדימות (אסא ואח', 2000; שב"ס, 2001).

לרשויות המקומיות ולראשיהן אין סמכות  פורמלית-חוקית, אשר באמצעותה הם יכולים להשפיע על תחנת המשטרה המקומית (ינאי, 1997). כך גם לגבי  השב"ס, שלמרות קיומה בפועל של פעילות עניפה למדי בקהילה שמחוץ לחומות הכלא, היא נעשית ללא בסיס חוקי, כאמור.

מבנה המשטרה ודרך פעולתה מקשים עליה לתפקד ב'גישה שירותית'. השיטור הקלאסי, האכיפתי, המושתת על ריכוזיות ואכיפת חוק משיג את ייעודו באמצעות שימוש בכוח. המהפיכה הטכנולוגית בשירות המשטרה, שהכניסה אמצעים כמו רכב, קשר וכוח-אדם מקצועי ולאו דווקא מקומי, יצרה את האפשרות לבסס את עבודת המשטרה על כוח שיטור קטן אבל חכם. יעילות זו של עבודת המשטרה הרחיקה אותה מהרחוב ומהקהילה, ויצרה נתק הולך וגובר בינה לבין צרכניה. נתק זה קיבל במשך השנים אופי של ניכור (שלו ויחזקאלי, 1997).

בעבודת השב"ס, הנתק מהקהילה ומוסדותיה הנו קריטי במיוחד ומובנה. הוא מתקיים בתוך חומות של בטון ואף בתוך חומות של ניכור מן הקהילה. הקהילה באמצעות שליחיה המשפטיים, גירשה את העבריין מתחומה, והשב"ס קיבל אותו למשמורת.

בשנים האחרונות אנו עדים להידרדרות הלגיטימציה של משטרת-ישראל בקרב קבוצות מיעוטים, בעיקר חרדים וערבים, אולם גם רוסים ואתיופים. מצב זה מסוכן ביותר עבור המשטרה והדמוקרטיה, שאותה היא משרתת, שכן, משטרה בחברה דמוקרטית (להבדיל ממשטרות במשטרים אחרים) מהווה זרוע של המדינה ולא של הממשלה. היא אינה יכולה לפעול ללא לגיטימציה (קים ואח', 1999; קים וברוכמן, בדפוס).

האיום המהותי שבעשייה המשטרתית הינו האפשרות, הרעיונית ו/או המעשית, כי השלטון יעשה שימוש במשטרה כנגד המיעוט ( יחזקאלי ושלו, 1996).

הניכור בין כוח שיטור ריכוזי כזה לבין קהילות מיעוטים אתניים, כאשר המשטרה תופסת את השלטון המרכזי כלקוחה העיקרי על חשבון הקהילה המקומית-האתנית, העלה במשך השנים, באופן דרמטי, את רמת הפשיעה בעולם המערבי, בקרב קהילות מיעוטים (גימשי, 1997).

ב"שיטור כפרופסיה - מלוכד גנבים ליזם קהילתי", טוען גימשי (1997), שהתפיסה המסורתית של השיטור היא של 'לוכד גנבים', כזאת המדגישה פרוצדורה פלילית, בירוקרטית, מתועשת, תגובתית, שתפיסתה מבוססת על 'מוצר' סופי. כך טוענים גם שלו ויחזקאלי (1997) ב"שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי".

גישה אלטרנטיבית היא של השיטור הקהילתי, המציע לראות במאבק בפשיעה ובשמירה על איכות החיים פעילות מערכתית, שבה תפקידו המרכזי של השוטר הוא לתת שירות, ולהניע באופן יזום משאבים קהילתיים, יחד עם הקהילה, כדי להגן על האדם, על כבודו ועל רכושו. פעילות מערכתית כזאת, נטען כאן, יכולה ואפילו חייבת לכלול את השב"ס כגורם קהילתי.

גימשי (1997) טוען, שהמשותף לשוטרים, לאחיות ולמורים מחד גיסא, ולעובדים סוציאליים פסיכולוגים, לעורכי דין ולרופאים מאידך גיסא, הוא היותם עובדי שטח, המעניקים שירות מקצועי בקו הראשון. השפעת התנהגותם ופעולותיהם על איכות חיי האנשים היא משמעותית ביותר.

לדעתי, עבור קהילת האסירים, שירותי חטו"ש שמציע השב"ס הינם שירותי שטח, המעניקים שירות מקצועי של קו ראשון. זה הבסיס שעליו יהיה אפשר לבסס שב"ס קהילתי, עם המשכת הטיפול בקהילה של מחוץ לחומות.

מהות השיטור ותכליתו נקבעים במידה מרובה על-ידי ארבעה גורמי יסוד :

  • מאפייני המשטרה ועבודת השוטר.
  • תפיסת התפקיד של השוטר.
  • התרבות הארגונית של המשטרה.
  • מאפיינים מרכזיים של החברה, שבה מתפקדת המשטרה.

גורמים אלה, טוען גימשי (1997), קשורים אחד בשני, ויוצרים סביבה ארגונית-קהילתית, המעצבת באופן דינאמי את מהות עבודתו של השוטר. כך, למשל, קיים קונפליקט פנימי בין אכיפת החוק, שמירת הסדר הציבורי ומאבק בפשיעה למימד השירותי שבעבודת המשטרה (Skolnick and Fyfe, 1993). קונפליקט זה קיים,  מפני שפעולותיו של השוטר מבוססות על קוד של 'רוח צוות' וסודיות המונעים מבעדו פתיחות כלפי הקהילה.

לטענתנו, הדבר נכון גם לגבי הסוהר. סביבה ארגונית-קהילתית ו'רוח צוות' כזאת קיימים גם בעבודת השב"ס.

שב"ס: בהתבוננותנו ברכיביה של מערכת אכיפת החוק ובהתמקדותנו בפרט בשיטור ובכליאה, נראה, כי לא קיים ניגוד בסיסי בין האינטרסים הקיומיים של תת המערכות הללו בתוך מערכת האכיפה הקלאסית, קרי, המשטרה בעבודתה נגד העבריינים  ועבודתו של השב"ס מול/עם עבריינים אלה.

בעוד שהמשטרה מעוניינת בהכנסת אסירים לכלא למשך הזמן הארוך ביותר שניתן, כדי להרחיקם מהקהילה, השב"ס מעוניין להיות בעל היכולת להחזקתם  או לשחררם לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרם, בגין 'התנהגות טובה'. זאת רק כפונקציה של מכשיר ניהולי רב עצמה, הבא לשמר את הסטטוס-קוו של אחזקתם של הכלואים. משמע, לקיים 'שקט תעשייתי' בין חומותיו.

אינטרסים אלה,  בהשוואה  שאנו עורכים בין שיטור קהילתי לבין שב"ס קהילתי, נשמרים,  אך בהיפוך מגמה.

אם קודם המגמה הצטיינה בהרחקתו של האסיר מהקהילה, ועניינה היה אכיפתי בעיקרו, הרי שעכשיו, מגדירה המערכת את מטרותיה כמניעתיות. כלומר: מצידה של המשטרה מתקיים מודל חדש, המדגיש 'קהילתיות'. הצעתי היא שייעשה כך לגבי שב"ס.

האפשרות לשיתוף פעולה הרמוני בין המשטרה לשב"ס, על בסיס אידיאולוגיה קהילתית, עשויה ליצור מכפלת כוח לטובתה של הקהילה כולה.

מטרות הענישה כאן מתמקדות, לכן, במניעת פשיעה, אך אם היא כבר יצאה אל הפועל, יש לגרום לכך שלא תהיה רצידיביסטית. כאן חשוב ששב"ס מצדו יפעיל את הקהילות, שמהן באו שוכניו, כדי שלא יחזרו אליו שנית, לכלא.

המאמץ של השיטור הקהילתי מתמקד בפתרון בעיות, בהנעת משאבים ובמיזמים משותפים עם הקהילה. שב"ס קהילתי צריך גם הוא להתמקד בפתרון בעיות  של האסיר בקהילה, תוך הנעת משאבי הקהילה, ובשיתוף פעולה הדוק איתה, על-מנת שלא יחזור אל הכלא שוב ושוב. על-כן, ניכרת חשיבות רבה בשילוב שירותי התָקון בפעילויות אלו.

ניצני גישה שירותית במערכת שב"ס כבר מובנים להבחנה, שהמערכת פועלת בין ביטחון לבין טיפול. כמו בשיטור, מתקיימת כאן מערכת דואלית, אוכפת ומטפלת.

השינוי המבוקש כאן, לכן, הוא המשך טיפול, שיחד עם משאבי הקהילה יצור רצף טיפולי עקבי ומתמשך.

ניתוח תוכן של מסמכים ממדינות שונות, מאירופה ומארצות-הברית (שב"ס, 2001) מעלה את הביטויים הרווחים המשמעותיים הבאים: שותפות, רצף טיפולי,  הוסטל, בקרה אלקטרונית, פיקוח, ציות, אכיפה, טיפול, מעקב מתואם, אכיפת עוצר לילה, ביקורי בית, ביקורי פתע, ביקורי משרד, בדיקת תעסוקה, חיפושי פתע, בדיקות שתן ובדיקות פוליגרף, כדי לוודא עמידה בתנאי הפיקוח. אלה ברובם ביטויים של פיקוח אינטנסיבי מכני על הפרט-הקליינט, לבקרת עמידה בתנאי שחרורו. ביטויים חסרים, לשם איזון, הם כאלה העוסקים ב'רוח-קהילתית'.

ביטויים העולים מהמסמכים של מדינת דלוואר, ארצות-הברית (שב"ס, 2001),  למשל, מצביעים  במידה מסוימת של 'רוח קהילתית' של מעורבות קהילתית הקיימת בקהילות קטנות: החיבור לקהילה מתקיים בשלב מוקדם ככל האפשר. במהלך המאסר מיידעים את האסיר היכן אפשר לקבל טיפול בקהילה. הטיפול זמין וקרוב גיאוגרפית לביתו. במקומות מרוחקים, ניתן מענה באמצעות משרדים ניידים. הטיפול ניתן תחת קורת גג אחת במרכז טיפולי עבור אסירים משוחררים, שם ממוקמים 'חדרי משאבים' שונים, כולל חדר של משרד העבודה והרווחה, המסייע במציאת תעסוקה. המערכת רואה חשיבות במיפוי אסירים משתחררים, כדי לתגבר את היכולת לתת להם מענה קהילתי טיפולי ראוי. מעורבות קהילתית זאת הנה בעלת פוטנציאל השתלבות גבוה של האסיר המשוחרר לקהילתו.

לבסוף, על סמך ניתוח תהליכים חברתיים, המתחוללים בחברה הישראלית בשנים האחרונות, כגון עליית כוחו של הפרט בחברה; עלייתו  של הפחד מפשע; התנודות בשיעורי הפשע עצמם; עלייה גדולה בחשיבותה של הקהילה ועמה גם חשיבותו של השלטון המקומי ועליית הדה-לגיטימציה של המשטרה בקרב קהילות מיעוט (קים ואח', 1999), ניתן לומר, כי על אף קיומם של מאפיינים התומכים בשיטור אכיפתי-מסורתי, הרי שהקהילתיות וההתמקדות בשירותי איכות מובילים, בהכרח, למהות אחרת של שיטור. המשטרה נתפסת, יותר ויותר, כארגון המספק שירות. כך גם יש לראות את השב"ס.

'שב"ס קהילתי'

במונח "קהילה" הכוונה היא לקבוצת האוכלוסייה הגרה באזור מסוים ולמוסדות הפועלים בתוכה: הרשות המקומית, על כל מוסדותיה; מוסדות ציבוריים אחרים נוספים, כגון: המשטרה, הרשות לשיקום האסיר, אגודות התנדבות, מוסדות ללא כוונת רווח (מלכ"רים) וארגונים פרטיים.

אנו נכנה 'שב"ס בקהילה' את אותם שותפויות ומיזמים משותפים עם הכלא, שאיננה יותר מאשר 'אחזקת אסירים' בקהילה. לעומת זאת, 'שב"ס-קהילתי' תהיה פעילות בקהילה, העוסקת בשינוי דפוסי חשיבה קהילתיים. פעילות אשר במרכזה 'רוח קהילתית'.

הבניית תרבות ארגונית תומכת 'שב"ס קהילתי' 

לאינטראקציה של ארגוני אכיפת החוק עם הקהילה ומוסדותיה יש פוטנציאל ליצירת אקלים  של שיתוף. בתהליך זה יש לשב"ס אחריות להשפיע על שיתוף הפעולה עם הקהילה, במאמץ למנוע פשיעה, כאשר בקרב הקהילה  ובקרב מנהיגיה קיימת אותה מחויבות עצמה.

התרבות הארגונית בתחנת המשטרה או בממרכז השיטור הקהילתי (המש"ק), טוען גימשי (1999), מושפעת גם ממאפייני הקהילה שבה היא פועלת. מכאן, ממשיך וטוען גימשי,  שבאמצעות ההשפעה על האקלים הקהילתי, יוכל המפקד להשפיע גם על התרבות הארגונית ביחידתו. זאת בשל קיומן של השפעות הדדיות וקשרי גומלין חזקים בין שתי התרבויות הארגוניות, המשטרתית והקהילתית. כלומר: לא רצוי לנתק את התרבות הארגונית של המשטרה מזו של הקהילה.

מבחינה זו, גם מערכת היחסים שבין השב"ס לקהילה מורכבת מחומרים דומים כמעט ואולי אף זהים. חיזוק לטיעון זה אפשר למצוא בהמלצות הוועדה לתכנון אסטרטגי של המשרד לבטחון הפנים, שהקים השר בן-עמי (אסא ואח', 2000). ללא קשרי גומלין הדוקים בין השב"ס לקהילה, נטען כאן, שיעורי הרצידיביזם יישארו כמות שהם, וימשיכו לעמוד על ממוצע רב שנתי של כ - 70%.

מנהיגות קהילתית, היוזמת תרבות ארגונית של 'אקלים דוחה פשיעה', משפיעה על מנהיגות השב"ס לשינוי התרבות הארגונית שלו ולפתיחות רבה יותר ויוזמות משותפות עם הקהילה. השב"ס, מצדו, יחזיר לקהילה פעילות גומלין של יזמות קהילתית בגיוס מתנדבים וגורמי קהילה ארגוניים לעבודה שיקומית משותפת בקהילה.

לבסוף, ברוח דברים אלה, מודל ניסיוני חדש לשיתוף פעולה בין שב"ס לבין רשויות מקומיות (ראשון לציון ורעננה), הנמצא בהליכי הקמה, מעלה כמה וכמה היבטים בעלי  ניצנים של 'רוח קהילתית' (אסא אח', 2000; שב"ס, 2001) עיקרי המודל מתמקדים בשני אספקטים השתלבותיים הכרחיים: האחד בשמירת הרצף הטיפולי, בטיפול באסיר בכלא ולאחר שחרורו בקהילה, והשני בשיתוף פעולה בין השב"ס לקהילה בתחום התעסוקה, התרבות והרכש (שב"ס, 2001).

מטרות שיתוף הפעולה מתמקדות בבניית מודל של קליטת אסיר בקהילה, בשיתוף כל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים, על-מנת לנסות להבטיח את הישארותו מחוץ למעגל הפשע. כמו כן, הן עוסקות בהגדלת המעורבות הקהילתית בתהליך שיקום האסיר, תוך קבלת אחריות משותפת ושימוש במשאבים משותפים וכן פיתוח דפוסי עבודה ממוסדים בין העיריה לשב"ס (אסא ואח', 2000; שב"ס, 2001).

לבסוף, מטרת שיתוף הפעולה היא תכנון מסלול שיקום אישי לכל אסיר, שימצא מתאים לכך, שהוא תושב העיר, בהתאם למאפייניו ולצרכיו, בשילוב גורמי שב"ס, רשות שיקום האסיר (רש"א) והרשות העירונית.

על-מנת לקדם את הפרויקט, התקיים מפגש סיור של ראש העיר רעננה וצוותו   בבתי-הסוהר. הביקור כלל סקירה על שב"ס, על פעילותו ועל חשיבות הקשר שלו לקהילה. בתהליך הקמה נמצאת ועדת היגוי, הכוללת נציגי שב"ס, ראשי מינהלים מהעיריה ונציג הרשות לשיקום האסיר. הוועדה  מחולקת לתת ועדות: ועדת טיפול בפרט ובמשפחתו, ועדת תעסוקה  ורכש וועדת תרבות הפנאי.

ועדת תעסוקה ורכש בוחנת אפשרות רכישת מוצרים מתעשיות שב"ס וכן מאתרת מקומות עבודה לאסירים במאסר ולאסירים משוחררים, באופן שמקומות עבודה מסוימים יקצו מקום עבודה לאסיר או  לשני אסירים. כמו כן, נבחן נושא ההכשרה המקצועית לאסירים בהתאם לביקוש באותה עיר. לבסוף, ראש העיר רעננה הקים ועדת מעקב שבה, אחת לחודש, מוצגות ההחלטות ודרכי יישומן.

למרות שלשב"ס אין מנדט פורמלי לעבודה בקהילה, ניכר, כי קיימים קשרים רבים ומגוונים בין הקהילה והשב"ס. קשרים אלה חשובים הן על מנת להשאיר את האסיר כחבר בחברה, גם אם לעת עתה הוא הורחק ממנה, והן במטרה ליצור היכרות וקשר הדדי בין האסירים לקהילה, על-מנת שתקבלו חזרה לחיקה לכשישתחרר. חשיבותה של התכנית הוא בהקמת הארגון הקהילתי, בראשות הרשות המקומית, שינהל את החיים של האסיר המשתחרר, ויהיה אחראי להם יחד עם הגורמים הקהילתיים, הפורמליים והלא-פורמליים, ובשיתוף גורמי אכיפה האחרים הקיימים בקהילה (כגון אלה של השיטור הקהילתי).

דיון

האבחנות שעשינו כאן בתוך מערכת אכיפה החוק בין הקטבים 'הפונקציונאליים' לבין אלה של 'הקונפליקט החברתי', מתיישבות עם האבחנות הקלאסיות והעכשוויות של 'קהילתיות', מבית היוצר של תיאוריטיקנים כגון: Toennis, Durkheim, Wirth, Blau, ו - Fischer. גישות אלה עוסקות בקטבים התיאורטיים של ה 'גמיינשאפט' וה 'סולידריות המכנית' מצד אחד, וב'גזלשאפט' וב'סולידריות האורגנית', מצד אחר. כך הוא המתח הנוצר בין התפיסה ה'חינוכית-טיפולית-שיקומית' (חטו"ש) לבין זו של ה'תָקון-בקהילה'. לבסוף, גם הקטבים התיאורטיים של מה שמכונה 'אסכולת-שיקגו' לעומת 'אסכולת תת-התרבות' יוצרים את אותו מתח תיאורטי. מתח תיאורטי זה הוא שבסופו של עניין מגדיר ותוחם עבורנו את אכיפת החוק המסורתית לעומת זאת             הקהילתית. אפשר לאתר באמצע מתח הרצף הטיפולוגי הזה את המודל ה'שיקומי-השתלבותי', המייצג, לדעתי, נאמנה את מודל 'שב"ס-קהילתי', והוא יכול לזכות למירב הלגיטימיות המשולשת, שב"ס-רשות מקומית-אסיר.

מתחים אלה יכולים לקבל מימד ניתוחי, עם התאמתם לתיאוריית ה"מימוש העצמי" של Maslow (1970), העוסקת בהשוואה בין שתי קטגוריות של מניעים אנושיים: מניעי צמיחה (Human Growth), בקוטב האחד של הרצף האנושי,    ומניעי חסך (Deprivation Growth), בקוטב הנגדי של אותו רצף. הקטגוריה הראשונה מכוונת למימוש פוטנציאל הצמיחה הגלום באדם, בעוד שהקטגוריה השנייה, העוסקת בחסכים, מכוונת רק לתחזוקת הקיים. מניעי החסך של Maslow מסודרים בסולם-עולה, כאשר הצרכים הפיסיולוגיים- הבסיסיים ואלה משמרי החיים ממוקמים בתחתית הסולם, אחריהם הצורך בהשתייכות,  באהבה ובאינטימיות, ורק לבסוף ממומשים הצרכים ה'גבוהים'.

תכניות השילוב של שב"ס בקהילה נמצאות אי שם במימוש הצרכים      הנמוכים, בעוד פרויקט רעננה ופרויקט ראשון לציון מהווים אולי ניצנים של פריצת דרך לקהילתיות אמיתית, האמורה להיות מוטבעת ב'צמיחה'.

מאמר זה מציע את 'השב"ס הקהילתי' כתפיסה, שיש בה שינוי על שני צירים:

שינוי אחד על הציר, שקוטבו  השמרני הוא פונקציונליזם חברתי וקוטבו השני הוא של גישת הקונפליקט, המעודדת שינוי חברתי.

שינוי שני נמצא על ציר רמות הצרכים נוסח Maslow. משמע, השינוי המבוקש הוא מעבר מעיסוק אובססיבי בסיפוק 'צרכים נמוכים' לעבר סיפוק של רמות הצרכים הגבוהות יותר של היחיד במסגרת השתלבות כלכלית-חברתית- תרבותית בקהילה, כפי שמציג המודל ה'שיקומי-השתלבותי'.

הטיפול המוסדי של השירותים הקהילתיים השונים הוא מכני במהותו וחסר את המהות האמיתית של 'קהילה', שהיא הנגיעה באנרגיות המופעלות בקהילה על-ידי הפעילות של כל חבריה. מוסדות הטיפול, המנסים לשלב את האסיר בתוך הקהילה, יוצרים מסך בינו לבין הקהילה וחבריה בהגדרתם אותו כנזקק, כחלש, כאחד שיש לו בעיות ושיש להיזהר מפניו.

המהות של 'שב"ס קהילתי' היא בהצגת הכוחות החיוביים והפוטנציאל לתרומה שיש לאסיר בחיי הקהילה, וזאת בלי ליצור חיץ בינו לבין אנשיה.

זאת איננה גישה אנרכיסטית, הדורשת את ביטול המוסדות והארגונים המטפלים באסיר,  אלא מציעה שנוי של דגש: מעיסוק באדם בעייתי לעיסוק באדם עם בעיות, באדם שצריך ליצור רשת קשרים חדשה עם אנשים אחרים. מבחינה זאת, 'הבעיה' איננה של האסיר המשוחרר אלא גם של הקהילה ושל חבריה.

'קהילתיות' היא פעילות הארגונים והמוסדות בקהילה העוסקים בנושא מסוים  באמצעות האיכות הייחודית של יחסים בין-אישיים והתייחסות לסביבה, הקיימים במהות הארגונית הזכאית לכינוי  'קהילה'. נראה, שאיכות זאת יכולה לבוא לביטוי דווקא אם מדגישים את המרכיבים הבריאים של כל היחידים. אותם מרכיבים כוללים מודעות להתנסויות חיוביות של אנשים בקהילה.

כמו בשיטור קהילתי, אשר מכוון ליצירת אווירה וכלים בקהילה כולה, ואיננו מתמקד באירוע הפלילי הספציפי, כך גם 'שב"ס-קהילתי' הינו 'מכשיר' (מערכת של תפיסות) לחיזוק הרוח הקהילתית החיובית של כלל התושבים, כבסיס ליכולתם של חברי הקהילה לקלוט מחדש את האסירים המשוחררים. 

מקורות

  • אסא חיים, בצר מוקי, נבות דורון (2000), המלצות הצוות לתכנון אסטרטגי של השר לבטחון הפנים, פרופ' שלמה בן-עמי, בנושאים: א. מדיניות לאומית למניעת פשיעה, ב. שירות בתי הסוהר, ג. שיקום אסירים.
  • ביין ב. (1991), העקרונות הכלליים לפעילות המשטרה באכיפת החוק בישראל - ההיבט המשפטי, פלילים, כרך ב', עמ' 166-133.
  • בזק י. (תשמ"א), הענישה הפלילית, תל-אביב, דביר.
  • בן-עמי שלמה (2000), המשטרה כמכשיר לשיקום הקהילה, משטרה וחברה, גיליון מס' 4, משטרת-ישראל, אגף קהילה ומשמר אזרחי, עמ' 88-61.
  • גולדברגר ד. (1995), המערה המודרנית, מחברה ריכוזית לקהילה דיגיטלית, ירושלים, החברה למתנ"סים.
  • גימשי ד. (1999), שיטור קהילתי בישראל ובעולם, ירושלים, משטרת-ישראל.
  • גימשי ד. (1997), השיטור כפרופסיה - מלוכד גנבים' ל'יזם קהילתי'. משטרה וחברה, גיליון מס'  1, עמ' 25-5.
  • גימשי ד. (1995), יישום שיטור קהילתי במשטרת-ישראל, ירושלים, משטרת-ישראל.
  • גלבוע מ. (1998), משטרת ישראל בין כפיפות פוליטית לאוטונומיה מצבית, משטרה וחברה, גיליון מס' 2, עמ' 37-5.
  • וייסבורד ד., שלו א., אמיר מ. (2001), השיטור הקהילתי בישראל: מחקר הערכה, ירושלים: המשרד לבטחון פנים, לשכת המדען הראשי והמכון לקרימינולוגיה , האוניברסיטה העברית.
  • יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1996), משטרה בצבת הדמוקרטיה, מראות המשטרה, גיליון 157, עמ' 30-32.
  • ינאי א. (1997), ביטחון הישוב: מעורבות הקהילה בשירותי משטרה, ביטחון סוציאלי, מס' 49, עמ' 96-78.
  • קים י. (1997), סטייה חברתית וחינוך, אצל: קשתי י.,  אריאלי מ.,  שלסקי ש. (עורכים), לקסיקון החינוך וההוראה, אוניברסיטת תל אביב: רמות.
  • קים י., יחזקאלי פ., ברוכמן א. (1999), התפתחות השיטור הקהילתי בישראל: עקרונות ויישומים, המכון למחקר ולחינוך קהילתי, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת בר אילן.
  • קים י.,  ברוכמן  א. (בדפוס), שיטור קהילתי כשיטור של הדברים הקטנים, אצל: וולף י., אדד, מ. (עורכים) עבריינות וסטייה חברתית, רמת גן, אוניברסיטת בר אילן, המחלקה לקרימינולוגיה.
  • שב"ס (2001), מידע על שירות בתי-הסוהר במדינות: ישראל, הולנד,  צרפת,  ודלאוור - ארצות-הברית, החומר נמסר על-ידי שב"ס, ומצוי בכתובים בידי המחבר.
  • שוהם ש. ג., שביט ג. (1990), עבירות ועונשים - מבוא לפנולוגיה, תל-אביב, עם עובד.
  • שלו א., יחזקאלי פ. (1997), 'שיטור קהילתי' מול 'שיטור אכיפתי' - סוגיות עקרוניות, משטרה וחברה, גיליון מס' 1, עמ' 105-66.
  • Adler F., Laufer W. (1993), New direction in criminological theory, Advances in crininological theory, Vol. 4, New Brunswick, NJ: Transaction. 
  • Blau P., Schwartz J. (1984), Crosscutting Social Circles: Testing A Macro Structural Theory of Inter Group Relations, Orlando, Academic Press.
  • Blumberg, A. (1970), Criminal  Justice, Chicago: Quadrangle. 
  • Clinard M.B. (1964), The Relation of Urbanization and Urbanism to Criminal Behavior, in: Burgess E.W., Bogue D.H. (eds.) Contributions to Urban Sociology,  pp. 541-558, Chicago, University of Chicago.
  • Durkheim E. (1964), The Division of Labor in Society, London: Free Press.
  • Fischer C. (1984), The Urban Experience (2nd ed.), New York, Harcourt, Brace, and Jovanovich.
  • Gans H. (1962), The Urban Villagers, New York, Free Press.
  • Goldstein H. (1994), “Forword”, in: Rosenbaum D. (ed.) The Challenge of Community Policing: Testing the Promises, Thousand Oaks, CA: Sage.
  • Guenter A.L. (1976), Criminal Behavior and Social Systems, Chicago: Rand- MacNally.
  • Jacob H. (1972), Justice in America, Boston: Little- Brown, p.121.
  • Horton J. (1966), Order and Conflict approaches to the study of Social Problems. American Journal of Sociology, 71, May, pp. 701-713.
  • Maslow A. (1970), Motivation  and  personality, NY: Harper and Row.
  • Skolnick J., Fyfe J. (1993), Above the Law: Police and Excessive Force, N.Y: Free Press.
  • Toennis F. (1951), Community and Society, Translated and edited by P. Loomis Mich, Michigan State University
  • Wirth L. (1938), “Urbanism As A Way of Life”, American Journal of Sociology, p. 44.
  • Weston P.B., Wells K.M. (1976), Criminal JusticeCal: Goodyear Pub.
  • No author (1994), Community Policing - The Central Philosophy of The Queensland Police, Vedette, no. 158, p. 21.
[1]    "תָקון" (Correction): דרכי טיפול ממוסד, הנהוגות כלפי עבריינים. מערכת התקון בישראל כוללת גופים, כמו שירות המבחן למבוגרים, שירות המבחן לנוער ורשות חסות הנוער.

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[להורדת המאמר לחץ כאן: ישראל קים - קהילתיות בשבס]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *