[הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י Rdikeman. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה CC BY-SA 3.0]
[לקובץ המאמרים על הדוברות המשטרתית, לחצו כאן]
[מאמר זה, העוסק בטיפול המשטרתי באלימות במגרשי כדור הרגל, ראה אור לראשונה בכתב העת "מראות המשטרה, ב- 1996]
בשנת 1996 השכיל מפקד מחוז ת"א דאז - ניצב גבי לסט, להפוך מבחן קשה למשטרת תל-אביב - משחקה של בית"ר ירושלים עם בני-יהודה, להצלחה גדולה ומתוקשרת היטב. הוא הורה לפתוח לרווחה את שערי מגרש כדור-הרגל בשכונת התקווה, בפני אלפי אוהדים זועמים, שנותרו, מחוסר מקום, מחוץ למגרש. בהחלטה זו נלקחו סיכונים לא מבוטלים, אולם היא מנעה עימות וודאי בין כוחות משטרה לאוהדים. אלה ניסו להיכנס למגרש בכל מחיר והתעתדו לכלות את זעמם ברכוש הציבורי, ברכבי הצופים שחנו בקרבת האצטדיון וכמובן - בשוטרים שבתווך.
ההחלטה נומקה בתקשורת, בזמן אמת, ע"י מפקד המחוז עצמו. בעקבות ראיון זה נבלמה הביקורת על פעילות המשטרה והיא הוצגה כהצלחה ממשית.
הטיפול באירוע כלל שימוש בשני מרכיבים מרכזיים, הנמצאים בבסיסה של 'אסטרטגיית השיטור הקהילתי' ושהיו חסרים מאד באירועים הטראומטיים של 'פסטיבל ערד'. המרכיב הראשון הנו העמדת האדם במרכז החשיבה המשטרתית. המרכיב השני הוא השימוש היזום בתקשורת כמרכיב חיוני בדו-השיח שחייבת המשטרה לנהל עם הציבור.
שימוש נכון בשני אלמנטים אלה הפכו, לדעתי, את הטיפול המשטרתי ב'אירוע שכונת התקווה' לסימן-דרך בתחום שינוי דרכי ההתמודדות המשטרתית באירועי סדר ציבורי.
משטרת ישראל, ממשיכת דרכה של המשטרה המנדטורית, ירשה ממנה פקודת משטרה בעייתית. פקודה זו אופיינית למשטרה קולוניאלית, שתכליתה לבסס, שלטון זר על 'המקומיים'. תכליתה הינה עשיית 'סדר', בכל מחיר.
מטבע הדברים, רחוקה פקודה זו מאד מזו אשר שימשה משטרות בארץ האם - אנגליה, או משטרות אחרות בעולם המערבי. לא ניתן בה דגש מרכזי לתכלית האמתית לקיומה של משטרה בחברה דמוקרטית - חיי האדם, זכויותיו ואיכות חייו.
כך, מבלי דעת, השתרשו במשטרת ישראל הדגשים מוטים, שאת מחירם שילמנו ב'אסון פסטיבל ערד' (אירוע שהתרחש ב-18 ביולי 1995, בו נמחצו שלושה בני נוער למוות במהלך פסטיבל ערד. האירוע סיים למעשה את תקופת הפריחה של הפסטיבל שאפיינה את שנות התשעים המוקדמות).
ב'אירועי ערד' נתפסו הצורך ב'סדר' במגרש ושיקוליהם הכלכליים של המארגנים, כעיקר עבודת המשטרה באירוע. אנשי המשטרה ראו, כעיקר תפקידם, את הצורך לשמור על 'הסדר' בתוך המגרש ולמנוע אליו כניסת נערים, ללא כרטיסים. מצוקת קוני הכרטיסים מחוץ למגרש לא הייתה רלוונטית למטרה העיקרית. כשהתבררה הטעות, היה זה מאוחר מדי.
אירועי משחק כדור-הרגל ב'שכונה' הוכיחו עד כמה התבגרה המשטרה בפרק הזמן שעבר מאז 'אירועי ערד'. הבנת הצורך של העמדת האדם במרכז החשיבה המשטרתית הובילה את ממ"ז ת"א לפתוח את שערי המגרש, לוותר על ה'סדר' ביציעים ועל שיקולים כלכליים של המארגנים ולבחור באופציה הגרועה פחות מבין האפשרויות, שיש בה סיכון פחות לפגיעה בנפש וברכוש.
גם בתחום הדוברות והתקשורת ראוי אירוע זה להילמד. מפקד המחוז נקט באסטרטגיה של דוברות יזומה, בזמן-אמת על ידי המפקד בשטח ולא הסתפק בתגובה שאחרי הארוע. בעוד התקשורת מדווחת על המצב הקשה ביציעים נכנס הממ"ז לשידור ותאר את המצב מחוץ לאיצטדיון. הוא לא התעלם מבעייתיות המצב, ניתח, ביזמתו, ביחד עם הצופים את האלטרנטיבות לפעולה והרשים בלקחו סיכון אישי ומחושב, עת הורה לפתוח את שערי המגרש. בדרך זו יכלו המאזינים והצופים בבית להבין את קשייו, להזדהות עמו ולהעריך את גודל הסיכון שנטל על עצמו.
כך היטה את ביקורת השדרנים על 'אזלת ידה' של המשטרה וקצר תגובות ראויות, הן ברדיו ובטלוויזיה והן בעיתונות הכתובה. מהצהרות השדרנים על 'אסון שיכול היה להיגרם עקב העדר נוכחות משטרתית מספקת' התהפכו הכותרות. החלטות מפקד המחוז הוצגו כאלה שמנעו אסון ודאי.
מזה שנה נעשה, בהנחיית המפכ"ל, מאמץ רב היקף להנחלת עקרונות השיטור הקהילתי לכלל משטרת ישראל. תפיסה זו מוכרת במשטרות העולם המערבי כבסיס לאסטרטגיות שיטור מתקדמות ההולמות את אתגריה של מציאות, המשתנה במהירות.
טבעה של מציאות זו, המחייבת הסתגלות ושינוי, שהיא גם כופה שינוי כזה על ארגונים, בקצב מהיר בהרבה מזה שיכול להווצר ע"י יזמה מבוקרת. אירועי ערד ושכונת התקווה הביאו לכך שהתפיסה הקהילתית באכיפת אירועי סדר ציבורי מצאה כבר מקום של כבוד, בתוקף הנסיבות, בשיקוליהם של מפקדי המשטרה בישראל.
אולי יהיה בדוגמה זו לשכנע מפקדים רבים יותר בצורך לעשות את ההתאמות, באסטרטגיה ובשיטות העבודה, גם בתחומים אחרים, לפני שיווצר הצורך להשתנות מול מציאות בעייתית.
- יחזקאלי פנחס, מאיצטדיון הרוק בערד ועד מגרש בני-יהודה, מראות המשטרה, גיליון 154, מרץ 1996, ע' 28.
