האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
רגע. אז יבואו הטהרנים ויצעקו: "אז מה אתה רוצה לא לחקור?". לא אמרתי. ההיפך. אמרתי לחקור. אבל לחקור גם את אלו שכבשו את עדותם עד עכשיו. לחקור את המניעים. לחקור את הכוונה. לחקור את הכל – להציף אחת ולתמיד את האמת – כמו גם את מכלול תרבות הרקב הארגוני הזה…
סוגיית יחסי המין של בכירים במשטרה עם קצינות ושוטרות עברה מהפיכה בשנים האחרונות; ויחסים אינטימיים כבר אינם חלק מהתרבות הארגונית במשטרה. פרשת ניסו שחם היא הזדמנות להסתכל על החיבור הזה של סקס ותרבות ארגונית, במבט היסטורי, עמוק ומקיף יותר.
'קיפוח יחסי' (Relative deprivation) – להבדיל מ'קיפוח אוביקטיבי' – הוא הרגשה סובייקטיבית (אישית) של אדם, שנוצרת מתוך התייחסות לקבוצת התייחסות מסוימת. מונח זה נטבע על ידי הסוציולוג סמואל א' סטופר, במלחמת העולם השנייה. משמעו, שאנחנו מעצבים את הרשמים שלנו, לא בצורה גלובלית, אלא בצורה מקומית. אנחנו לא מציבים את עצמנו בהקשר הרחב ביותר האפשרי, אלא משווים את עצמנו עם אנשים 'שנמצאים אתנו בסירה אחת'. תחושת הקיפוח שלנו היא יחסית…
תגידו, לא מוזר לכם שנעדר מקומה של המשטרה מסערת ההטרדות המיניות הסוחפת את מקומותינו? שהרי, תופעת האינטרנט "MeToo#" כבר איתנו מאז אוקטובר 2017, לאחר שנחשפה פרשת הארווי ויינסטין. היא התאזרחה בישראל ב-18 באוקטובר 2017, עת פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבת שער נרחבת בנושא הטרדה מינית ואלימות מינית בליווי ההאשטאג "גם אנחנו". מאז ידענו נשים רבות שקמו וחשפו הטרדות מעברן. והשוטרות, איפה הן?
המחוז הדרומי של משטרת ישראל עשה היסטוריה, כאשר בסוף אוקטובר 2017, קיבלה סנ"ץ אתי בוחניק, בטקס רשמי את הפיקוד על תחנת קרית גת. זהו שלב נוסף בתכניתו של המפכ"ל, רוני אלשיך ושל ראש אגף משאבי אנוש, ניצבת גילה גזיאל, להציב בתוך שנתיים מהיום 12 קצינות בתפקיד מפקדת תחנת משטרה. אבל דווקא בזמן החגיגות יש להזהיר: אם הפרויקט השאפתני הזה לא ינוהל בזהירות ובתבונה המתחייבת, הוא עלול לקרוס!
לנשים יש יתרונות ומאפיינים ניהוליים ייחודיים: הן שמות דגש על רגשות, ודואגות לאיזון שבין המשפחה לקריירה. מחקרים מוכיחים, כי ניהול מתוך רגשות, גורם לפקודים לבצע את משימותיהם מעל ומעבר לנדרש מהם. מאפיין זה יכול להשפיע על איכות השירות במשטרת ישראל ועל התרבות הארגונית שלה…
בפוסט שפרסמה בפייסבוק היום (13/10/17) העיתונאית, הדס שטייף על סגן ניצב סימה ימין ז"ל, היא כתבה: "סנ"צ סימה ימין. במותה ציוותה לכולנו ובעיקר למשטרת ישראל כמה חשובים ערכים, ולב, ואהבת לרעך כמוך; ושדרגות וכיסאות הם הבל הבלים…". אבל, האמת היא שבדיוק להיפך: מותה של סימה ימין רק המחיש לנו כמה הכל קומבינות, שמיועדות להשיג דרגות וכיסאות וכוח, ושלערכים ולב אין מקום בתוך מאבק העוצמה המכוער הזה…
שני הישגים משמעותיים לא ניתן לקחת מרוני אלשייך, בדרך לשינוי פני המשטרה ומעמדה. אחד מהם הוא עיצוב מחודש של מבנה הקצונה הבכירה, ושינוי (התחלתי) של התרבות הארגונית, דרך החדרת נשים לתפקידי מפתח. שינויים כאלה לוקחים זמן, כיוון שאין היום מועמדות, מן המוכן, לתפקידי מפכ"ל ומפקדי מחוזות. אבל, עוד פחות מעשור (אם לא תתרחשנה פרשיות שתטרופנה את הקלפים…) ניתן כבר יהיה לשרטט סגל פיקוד בכיר, שמונה מפכ"ל אשה, ותחתיה מספר מפקדות מחוזות ומפקדות מרחבים…
לבי על המפכ"ל, רוני אלשייך. מוקף פמלייה של אומרי-הן – 'נוטפי התלהבות', לכאורה, מהשינוי שהוא מחדיר במשטרה – הוא הופך זחוח. נוטה להאמין ש'תיקן' את המערכת. שהכל השתנה… האמת רחוקה מכך כרחוק מזרח ממערב!
שלום המפכ"ל, תראה כמה אנרגיה שפכת לריק בסוגיית אלימות השוטרים, בשביל לקבל עוד 'שוטר נוגח' באזרח, שתקף נהג משאית ממזרח ירושלים ב'פריים טיים' בטלוויזיה… אתה מלא כוונות טובות, אבל, הטעות העיקרית שעשית מאז נכנסת לתפקיד, היית להתמקד בשינוי האסטרטגיה המשטרתית, במקום להתמקד בשינוי בתרבות הארגונית…
