גרשון הכהן: האצלת סמכויות וממלכתיות. מאה ימים לכהונת הרמטכ"ל זמיר

מה שסייע לרמטכ"ל אייל זמיר, להתמקד בהכנת המתקפה לאיראן ובמערכה בעזה, ולנהל במקביל את יתר המאמצים, הוא מתן גיבוי ויכולת מיצוי של חופש פעולה רחב למפקדי הפיקודים המרחביים, בעיקר בצפון ובמרכז. גם ההחלטה שלא למהר עם החלפת ראשי אגפים במטכ"ל - במיוחד ראש אגף המבצעים, שכבר סוכם לו מחליף - סייעה במאה הימים הראשונים, לניהול היציב של כלל זירות המלחמה.

גרשון הכהן: הנחיית הרמטכ"ל לצווי גיוס לחרדים היא ביטוי של אחריות

הנחיית הרמטכ"ל, להרחיב מיידית את הוצאת צווי הגיוס לחרדים, מבטאת קריאה להנהגה הלאומית ולחברה הישראלית להכרה בהכרח להגדלת הצבא, מתוך הרחבה משמעותית של מרחב הגיוס בכלל הקבוצות בחברה הישראלית.

גרשון הכהן: אתגרי הרמטכ"ל הנכנס

מאז סיום מלחמת העצמאות, לא היו בתולדות צה"ל תנאי כניסה מורכבים כגון אלה הממתינים לרמטכ"ל ה-24 אייל זמיר: בזירות השונות, באיוש המטה הכללי, בתחום מוכנות הצבא, ובתחום שיקום צה"ל ובניית כוחו מחדש. אני מאמין ומעריך כי הרמטכ"ל המיועד אייל זמיר ומפקדי צה"ל שיסייעו לו בכל הזירות והתחומים, יוכלו לאתגרים מורכבים אלה ויעמדו בהם בהצלחה.

פנחס יחזקאלי: האם יצא השד מהבקבוק, ונחשף סוד ה- 7/10?

המטה הכללי מסרב להסביר את פשר השיתוק שאחז בו ב- 7/10, אבל דברים מתחילים להתגבש לכדי תמונה קוהרנטית. הנה התמונה שפורס עבורנו נצ"ם אבי וייס, לפיה ראש הממשלה והמטה הכללי כולל חיל האוויר, שותקו ע"י היועמ"שית והפצ"רית עד השעה 2000, במחיר נורא בשטח. בין אם וייס טועה ובין אם לא, חייבות שתיהן להתייצב מול הציבור ולתת דין וחשבון על עלילות אותו יום מר ונמהר ותוצאותיו. בשביל זה לא צריך ועדת חקירה ממלכתית!

גרשון הכהן: השיח הציבורי על המינויים בצה"ל

מתוך מצוקת השאלה: לאן המלחמה הזו מובילה? המחלוקת אודות החזון הלאומי הישראלי, מקבלת בימים אלה תוכן מעשי. אחד מביטויי תוכן זה הוא הטלת הספק גם בדפוסי ההחלטה על מינוי קציני צה"ל הבכירים. כמו בכל מצוקה חברתית מעוררת מחלוקת, מומלץ להתמודד עמה ולא להתכחש לה.

דב תמרי: ערכים, נורמות ומשפט

בהתנהגות מוסרית בארגון כה גדול כמו צבא – הנורמות הן המובילות. לכן, קביעת בית המשפט האזרחי מערערת את אושיות הצבא, שכן הנורמות הן היסוד לפעולה ואילו החוק עיקרו מה אסור לעשות, אבל לא כיצד ללחום.

גרשון הכהן: אתגר מנהיגותי, והוא אינו של צה"ל

הטענות, שכניסת נשים ליחידות לוחמות לא נעשית מצרכים ביטחוניים, אלא כדי לעשות תיקון עולם ולקדם אג'נדה חברתית-פמיניסטית, ולמעשה, הן פוגעות בכשירותו של הצבא ובמוטיבציה שלו אינן חדשות. למול טענות אלה באתי להציע הסתכלות הפוכה לגמרי: שילוב הבנות במאמץ הלחימה הוא המענה למגמות אנטי מיליטריסטיות שחלחלו לחברה הניאו ליברלית וכרסמו במוטיבציה לשרות קרבי. אמחיש זאת בעזרת הסרט וונדר-וומן כמשל...