פרשת משפטים

דְּבָרִים שֶׁהִגַּדְתִּי לְבִתִּי: שִׁמְרִי בִּתִּי אֶת הַמִּשְׁפָּטִים, הֵם יַרְאוּ לָךְ אֶת הַדֶּרֶךְ נְכוֹנָה ויאַפְשְׁרוּ לָךְ תָּמִיד לְטַפֵּס בְּמַעֲלוֹת הַדְּבָרִים לְהָבִין, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב; שִׁמְרִי בִּתִּי אֶת הַחֻקִּים, גַּם אִם יִהְיוּ כָּאֵלֶּה שֶׁיַּגִּידוּ שְׁאַל לְךָ לָרֶדֶת לְסוֹף דָּבָר, בְּכָל עִנְיָן… איילת קציר: שירה בעין נשית ברוח פרשת השבוע – פרשת משפטים…

החוק המקראי: מכשפה לא תחיה, הינו חוק מובן והגיוני, היות ועם ישראל חי בקרב עמים ובשכנות לעמים שאצלם התעסקות בכשפים הייתה דבר שבשגרה. החוק מנוסח באופן מחייב וללא פשרות כך שאין הוא מתיר כל סוג של כשפים. האם החוק האמור נשמר בעם ישראל בתקופת המקרא? והאם בעמים של המזרח הקדום לא היה ניסיון להגבילם?

בפרשות משפטים ומסעי אנחנו פוגשים את עונש המוות המקראי כלפי רוצחים. לכאורה, מחמיר המקרא עם רוצחים. למעשה, הוא יוצר תנאים שבהם ניתן יהיה לוותר על הריטואל הזה… (ביחסים בין האדם לבין המקום, קרי, בסוגיית העבודה הזרה על היבטיה השונים, המקרא סלחני הרבה פחות…).

רוב פרשת מִשְׁפָּטִים מפרטת מצוות ודינים רבים. בסופה, מסופר על מעמד כריתת הברית, ועל עליית משה להר סיני לקבלת לוחות הברית והציווי על הקמת המשכן. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים, שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות פרשה זו, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה! 

ראיית האל על ידי אצילי בני ישראל מוסברת כי השיגו דבר שלא היו אמורים להשיגו, בגלל היותם לא בשלים בהיבט הלימודי והמוסרי כאחד לחזות את האל. בדרך כלל, מפגש שכזה בין האל לאדם הינו קטלני, וחנוך משה ואליהו יעידו על כך. לכן, פלא הוא שאותם אצילים לא נענשו בעונש מיתה, באותו רגע מכונן שראו את האל…

פרשת מִשְׁפָּטִים היא פרשת השבוע השישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ד, פסוק י"ח. הפרק הזה יורד לפרטי פרטים של חוקים ומשפטים הקשורים לחיי היומיום. סדרת החוקים מטפלת במגוון של נושאים שלכאורה, נראה שכלל אינם רלוונטיים לחיינו היום…

חיים הירשנזון נרדף בגלל גישתו הדתית/מדעית, וגם המדינית בהיותו תומך במפעל הציוני המתהווה, על ידי רבני היישוב הישן בירושלים. הללו הכריזו עליו חרם, שאילץ אותו בסופו של דבר להגר לארה"ב. גם במקום מושבו בניו ג'רזי, המשיך הירשנזון בעבודתו הפרשנית/מדעית, כמו גם בתמיכתו הנלהבת במפעל הציוני לאומי. הגלייתו מירושלים סימלה יותר מכל את דברי הפתגם כי אין  נביא בעירו.

הרמב"ם רואה בתפילה יסוד מרכזי בעבודת האל, והוא אף מבסס את חובתה על פי פסוקי המקרא. התפילה הינה לדעתו, כלי חשוב ביותר בהשגת חברה מוסרית וצודקת כמו גם ככלי רוחני הבא להפנות את האדם ואת כוח מחשבתו לעסוק בעולם הרוחני תוך עזיבת העולם החומרי…

הרמב"ם מציג תפיסה נחרצת וברורה כי מעמד הגר אינו נחות, והוא שווה ערך לכל אדם מישראל לכל דבר ועניין. לפי דעתו, כל מי שבא להתגייר, יש לקרבו ולהתייחס אליו בכבוד והערכה מיוחדים, אלמנטים שחסרים כיום מאוד במחוזותינו כלפי הגר ומעמדו. הרמב"ם גם יוצא חוצץ כנגד התפיסה, הקיימת בחלקים לא מבוטלים בעם, שרואים בגר יהודי סוג ב', ולא כשווה בין שווים בחברה היהודית העכשווית.

במצב של פצצה מתקתקת, מותר לפגוע באדם שמסכן אדם אחר או ציבור שלם, ולנקוט בכל דרך אפשרית, כולל עינויים בכדי למנוע את הפגיעה האמורה. יש לדייק כי ההיתר האמור על נקיטת עינויים במצב מיוחד זה, חל רק על החשוד המרכזי ושותפיו המידיים בלבד…