עזה

המציאות לא חשובה, מהנדסי התודעה, הפוליטיקאים והאינטרסנטים כדרכם משווקים ניצחון. הם כמובן מוליכים שולל את הציבור וכמובן ובעיקר את עצמם.
להלן השוואה ראשונית…

היום מתקיים כאן יריד ההבלים המושלם. סוף סוף המלחמה נגמרה, הגיע "השקט המיוחל"; ועימו, חגיגות הניצחון, בשני הצדדים; ונשאלת השאלה: על מה החגיגה?

אחרי שישראל הודיעה למצרים על הסכמתה להפסקת אש ואחרי שזו נכנסה לתוקפה; ולאחר שעבאס קאמל, ראש המודיעין המצרי הגיע ארצה… אפשר כבר לסכם…

יש יותר מדרך אחת להפסקת אש. יש הפסקות אש עם סוג של הסכם או מסמך הבנות כמו בסיום מבצע ״עמוד ענן״, ויש הפסקות אש שמתכנסות ללא יותר מהפוגה. הסבב הזה נראה כמסתיים בסוג של הפוגה, בהמתנה דרוכה לימים שיבואו. בהבנה כזו – השאלה "מה עושים עם עזה?" תמשיך לדרוש את מלוא הקשב של מערכת הביטחון והדרג המדיני…

ישראלים כדרכם קצרי רוח ושואלים עד מתי, אלא שהפסקת אש כרגע משרתת קודם כל את החמאס…

אין פתרון לעזה, כי למאבקים רציניים בין מערכות יריבות אין פתרון. המאבק שלנו הוא רציני והוא יימשך לנצח. מה שיוצר יציבות (זמנית! במערכת מורכבת, יציבות היא תמיד זמנית…) זה איקיוליבריום, שיווי משקל של כוחות במאבק…. אם כוחות המאבק שלנו נחלשים, אז אין שיווי משקל. זאת כל התורה כולה…

תמונות של חיילים יורים ברובים על בלונים, זה מגוחך. צה"ל, אני מבין את היאוש והתסכול מהכישלון לעצור את שריפת השדות אבל האם השתגעתם? איזה סיכוי יש להם? ברור לכל בר דעת כי אין התכנות טכנית ומעשית לשטות הזו. האויב בעזה צופה ומתגלגל מצחוק…

בשנתיים האחרונות הייתי חבר בקבוצת מתנדבים שהתמקמה בתצפיות לאורך רצועת עזה, לזהות ולהתריע מפני התקפות בלוני התבערה. השנה – לא עוד. זו תגובה של תסכול, אם לא תחושת ייאוש, מאחד המחדלים הביטחוניים הגדולים ביותר של מדינת ישראל בעשורים האחרונים…

לא כיף לראות דחפור נושא גופת אדם. אבל כדרכנו, יש כאלה במחננו שאיבדו את הגבולות… כשנכנס הצבא הבריטי, ב-15 באפריל 1945 למחנה ברגן בלזן – בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן במערב גרמניה – היה צורך לקבור מהר את הגופות מחשש להתפרצות מחלות. לצורך כך, רוכזו דחפורים שדחפו את הגופות לקבל אחים גדול…