האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מאמר זה סוקר את אבן הדרך השנייה בהתפתחות הפשע המאורגן בישראל: ממלחמת ששת הימים ב- 1967 ועד הקמת ועדת שמרון ב- 1978, שהכירה לראשונה בקיומו של פשע מאורגן "נוסח ישראל". תקופה זו אופיינה בתמימות מסוימת, התעלמות, הדחקה והכחשה.
התבוננות עניינית באתגרים המבצעיים החדשים, יכולה ללמד עד כמה ניצחון מהיר במתכונת מלחמת ששת הימים, בשתי זירות במקביל, אינו ניתן לשחזור. תנאי העליונות שהשיג צה"ל ביוני 1967, שייכים למאה הקודמת וכבר במלחמת יום הכיפורים הלכו והתערערו. אלה המבטיחים ניצחון כמו אז, ללא תלות במרחב בר הגנה, סובלים למעשה מהערכת יתר של כוח צה"ל ומהערכת חסר של יכולות האויב…
מיד אחרי שתתבררנה תוצאותיה של מתקפת הפתע על ישראל, תעלה מאליה השאלה המתחייבת, מדוע לא יצאה ישראל לתקיפה מקדימה, במועד הנוח לה, כמו במלחמת ששת הימים; מדוע היא המתינה, ונתנה לאויב להפתיעה ולגרור אותה לכאוס, כמו במלחמת יום הכיפורים. האם יש היום, בקרב מקבלי ההחלטות, את התעוזה המנהיגותית לקבל החלטה אמיצה ולתקוף ראשונים?
עם פרסום תכנית הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, בכירים לשעבר במערכת הביטחון הישראלית יצאו למאבק כנגד סיפוח שטחים חיוניים לביטחון ישראל במרחבי יהודה שומרון ובבקעת הירדן. מתוך הערכתם לעליונותו המבצעית של צה"ל הם מבטיחים כי מדינת ישראל תוכל להמשיך להגן על עצמה, גם אם תיסוג מרוב השטחים שנכבשו ביוני 1967. האמנם?
זו אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? במלחמת ששת הימים החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכה של מדינת ישראל, כה נחוצה התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלת עתידנו בארץ ישראל…
השתנות פני המלחמה הופכת לבעייתית מאוד את ההנחה, כי גם לאחר הנסיגה לקווי 67' תוכל מדינת ישראל להגן על ריבונותה ועל ביטחון תושביה בכוחות עצמה, וכי עוצמתו של צה"ל תאפשר לו, במידת הצורך, לשחזר את הישגיו מיוני 1967 ולהשתלט במהרה על שטחי המדינה הפלסטינית החדשה!
בדברי ימי המלחמות, הייתה מלחמת ששת הימים נס חד פעמי, שבו חברו עיתוי אידאלי, נחישות ותעוזה בצד הישראלי; וכשלים בצבאות ערב, לאחד ההישגים הנדירים בדברי ימי המלחמות. ריכזנו עבורכם כאן את המאמרים שנכתבו באתר 'ייצור ידע' אודות המלחמה ההיא, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!
בין מומחים צבאיים וחוקרי תופעת המלחמה, מקובלת ההבנה, כי בכל מלחמה ישנם מאפיינים חד פעמיים המכוננים אותה, כאירוע היסטורי שלא יחזור שנית, אף לא במתכונת דומה. מאפייניה החד-פעמיים של מלחמת ששת הימים מובהקים במיוחד. בכל זאת, עדין קיימת בשיח הביטחוני הישראלי נימה גלויה של כמיהה לראות שנית את צה"ל מנצח, כמו באותם שישה ימים ביוני 1967.
הגישה ביקורתית למלחמת ששת הימים, הקושר אותה ל"כשל התמשכות הכיבוש" לכאורה, נובעת במידה רבה, מהתעלמות המבקרים מההקשר התודעתי הלאומי בו התקבלו ההחלטות באותם הימים. לגבי חלק מן המבקרים, ניתן לומר כי מדובר, לא רק בהתעלמות אלא אף בהכחשה.
החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.
