האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
"… בְּבֹא הַיּוֹם בֶּעָתִיד; וְנֶכְדֵּנוּ לִבְנוֹ אָז יַגִּיד: גִּבּוֹרִים הָיוּ, אַךְ מַעֲשֵׂיהֶם נִשְׁכְּחוּ, יְבַכּוּ אָז כֻּלָם אֶת הַחֵטְא שֶׁחָטָאנוּ – אֶת הוֹד עֲבָרֵנוּ מִילָדֵינוּ שָׁמַטְנוּ…" דוד א' פרנקל: חטא שחטאנו.
מה לעשות והשכול הוא ספציפי. ביום הזכרון כולנו זוכרים את אלו שנתנו חייהם על רקע וכתוצאה של הסכסוך ושל הסכסוך בלבד. מנקודת מבט אישית, אין הרבה הבדל אם היקיר שלנו הלך לעולמו בגיל 90 מסיבות טבעיות, או בגיל 19 בשל תאונת דרכים. אבל מנקודת מבט ציבורית, מה לעשות וההבדל קיים וידוע, וכל נסיון להכחיש או לטשטש אותו, מעיד על המכחיש ועל המטשטש ולא על העניין עצמו.
תת אלוף אמציה חן (פצי) פרסם באתר זה מאמר תחת הכותרת: "הגיעה העת לשינוי מתכונת יום העצמאות!". הוא מציע בו להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות. הוא כותב על הקושי הגובר של בני דורו להתנתק נפשית מזיכרון חבריהם שנפלו, כדי לחוש ולהשתלב בשמחת העצמאות. אני מתנגד להצעה…
הגיע הזמן להצטרף לקריאתם המתמשכת של ההורים השכולים, להאריך לשלשה ימים את חג העצמאות. תחילתו ביום זיכרון לנופלים, המשכו ביום שכולו "חשבון נפש לאומי" (שימוקד במורשת ובלקחים), וסיומו, בהנפת הדגל ובחגיגות העצמאות. חובה.
אם אין "אנחנו" אין מי שינצח, אם אין "אנחנו" היודעים להתאחד כ"אנחנו" וממשיכים את החיים והמפעל הלאומי המשותף, נותר רק סבל השכול והנכות שכל איש נושא לבדו. זו חיוניות זיקת הגומלין בין קדושת יום הזיכרון על מלוא הכאב הכרוך בו לבין אופק העתיד, התכלית והתקווה האמורים להתבטא ביום העצמאות…
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', בהקשרים אלה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!
לכבד נופל כראוי, פירושו להכיר אותו היטב. לכבד את כלל הנופלים, פירושו להכיר לפחות אחד מהם באופן מלא, אישי, מרגש, מתמשך, בתמונה שאינה נמחקת, שאינה מחווירה, במראה חד הממשיך להאיר בברק העיניים האנושיות…
מידי תקופה עולה שוב ושוב השאלה, עד מתי נאלץ לחיות על חרבנו… ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נדרש לסוגיה מספר פעמים ולא הסתיר את דעתו: "אין פה מטה קסם" – פסק נתניהו – "נאלץ לחיות על חרבנו!"… הדברים הללו עוררו בקרב רבים אכזבה ותרעומת…
בתאריך 13 בינואר מלאו 62 שנים להתאבדותו בכלא הסורי של חייל חטיבת גולני, סמל אורי אילן (בתמונה משמאל למטה). אילן היה חבר בחוליית לוחמים שכללה, מלבדו, את סגן מאיר מוזס (מאור) אף הוא מחטיבת גולני ושלושה לוחמים נוספים מחטיבת הצנחנים.
בכל פעם שהטרור (או תרחיש ביטחוני אחר) מרים את ראשו, חוזרת השאלה הידועה, הלנצח נאכל חרב? האם המלחמות והטרור הם גזירת עולם, מקדמת דנא, ואין דרך להימלט מהם? את הדיון סביב השאלה הזאת היטיב לנסח הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, בעת ההספד הנוקב שנשא על קברו של רועי רוטנברג מנחל עוז…
