תקציר: מידי תקופה עולה שוב ושוב השאלה, עד מתי נאלץ לחיות על חרבנו… ראש ממשלת ישראל לשעבר, בנימין נתניהו, נדרש לסוגיה מספר פעמים ולא הסתיר את דעתו: "אין פה מטה קסם" - פסק נתניהו - "נאלץ לחיות על חרבנו!"… הדברים הללו עוררו בקרב רבים אכזבה ותרעומת…

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן]

עודכן ב- 24 באפריל 2023

"אין חריש עמוק בלי נשק" (יחיאל מוהר)

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

זהו מאמר שני מתוך שניים העוסק בשאלה: "הלנצח נאכל חרב". למאמר האחר לחצו כאן: 

• אבי הראל: הלנצח נאכל חרב?

*  *  *

מידי תקופה עולה שוב ושוב השאלה, עד מתי נאלץ לחיות על חרבנו...

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נדרש לסוגיה מספר פעמים ולא הסתיר את דעתו: "אין פה מטה קסם" - פסק נתניהו (ראו במאמר למטה)- "נאלץ לחיות על חרבנו!".

הוא צודק!

הדברים הללו עוררו אז בקרב רבים אכזבה ותרעומת:

רוני הרשנזון אב שכול, כתב לאלון ליאל: אני אוהב את הארץ הזאת ואת המדינה הזאת. שתי מצבות סטנדרטיות בהר הרצל, של אמיר ואלעד בניי, מחברות אותי לאדמה הזאת...

אופף אותי עצב עמוק, הקושי הגדול ביותר הוא חוסר התקווה. מנהיגים ללא חזון מציעים לנו 'לחיות על חרבנו'. זה מה שמצפה לילדינו ולנכדינו? זו תבוסתנות זו פחדנות... (מכתבו פורסם על ידי שלום ירושלמי, 'מקור ראשון', 22.1.16).

גם הנשיא, בוז'י הרצוג יצא נגד הקביעה: 'על חרבך תחיה': "לא מקבל הקביעה ש'על חרבך תחיה'", אמר (ראה למטה):

האם ישנה בכלל אפשרות לריבונות בלי חרב ביד?

זעקת האב השכול אותנטית, ליבי והערכתי אליו. בכל זאת מותר וראוי לברר האם ישנה בכלל אפשרות לריבונות בלי חרב ביד? 

במדינות אירופה המערבית ביקשו לספר - במיוחד לאחר נפילת ברית המועצות וצמצום עמוק בכוחותיהן הצבאיים - כי עלו על הדרך הנכונה לכינון יציבות בדרכי שלום. אלא שבמידה רבה, מנקודת מבט ראליסטית, אירופה חיה אז, כמו היום, על חרבם של האמריקאים. ובינתיים, גם הכוח הצבאי המעצמתי האמריקאי אינו מסוגל להביא לקץ המלחמה באוקראינה.

בשנת 1996, ליוויתי בגולן ביקור של ראש המוסד הגרמני (BND), אדם בעל שיעור קומה שהיה גם ד"ר לתיאולוגיה. במהלך הסיור התעניין בשאלות רבות על ציונות ואמונה. לקראת פרידה אמר לי בארבע עיניים: "אני מבקש להזהיר אתכם. אל תצפו כאן לשלום אירופי, אצלנו לפי שעה יש שקט, זה נכון, אבל עד 1945, נהרגו המונים, האדמה רווית דם, עכשיו נחים. למנוחה קוראים שלום. בינתיים אין באירופה קונפליקט, לא על משאבים לא על טריטוריה, הילודה ממילא יורדת. אבל אם יהיה קונפליקט רציני יילחמו מחדש. כאן בסביבתכם מתקיים קונפליקט רב ממדי, האוכלוסייה גדלה, המשאבים במחסור, איך חשבתם לכונן כאן סדר אירופי?".

זו הייתה נקודת מבט של אדם שלא חשש לבטא ריאליזם פוליטי.  מאז גם באירופה המצב השתנה. בהרצאותיי אני נוהג לשאול לעתים, מי איבד בעשור האחרון יותר חיילים, צבא בריטניה או צה"ל? ישראלים נוטים לתשובה שבוודאי אנו איבדנו יותר. אלא שהמצב הפוך. ראוי להדגיש כי צבא בריטניה קטן כיום באופן מובהק אפילו מסדר הכוחות של צה"ל הסדיר.

ובכן האם אבדה תקווה ליצירת סדר עולמי חיובי יותר?

אין פלא שתשובה שלילית יכולה לחולל ייאוש או לפחות אכזבה.

ביטוי לכך, המספר על הפער העצום המתגלה מאז ועד ימינו, בין ההבטחה האידאלית לבין המציאות, מצוי בתנ"ך מפתיחת ספר שופטים ועד חורבן ממלכת יהודה. בתחילת ספר שופטים, מתוארת אספת המון-עם במקום הנקרא בוכים. אכן בכו שם ככתוב: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" (שופטים ב', א').

על מה בכו? הכתוב אינו מספר במפורש לשם מה התכנסו ועל מה בכו. גם הפרשנים אינם מסייעים. להבנתי, בכו בכי יהודי עתיק יומין, בכי הכרוך בציפייה לקוסמולוגיה אחרת, כזו המבקשת לאחר תקופת מאבק, מציאות יציבה, שלום בר קיימא, כמובטח בתורה, "ונתתי שלום בארץ ...וחרב לא תעבור בארצכם " (ויקרא כ"ו).

.

אלא שהתנ"ך עד לנבואת ישעיהו, על העתיד לקרות באחרית הימים, מציג קוסמולוגיה ממש אחרת: מצב היסוד לקיומנו הוא דווקא אי היציבות. אם נוצרה לרגע יציבות היא תוצאת שיווי משקל ארעי, כמו רוגע על פני הים. 

גם ניצחונות בקרב ואפילו בריתות שלום כברית שלמה עם מצרים, כשנשא את בת פרעה לאשה, לא הסדירו אלא רגיעה חולפת. לא עברו חמש שנים ממות שלמה,  ושישק מלך מצרים עלה למלחמה על ירושלים. זו המציאות כהווייתה כפי שמוכרת לכל העמים. ריבונות מחייבת קיום בתודעת מאבק והיא אינה מושגת ונשמרת ללא חרב צמודה, אם לא ביד אז לפחות בנדן. אלא שלבני ישראל כבר אז היו ציפיות אחרות, ועל כך בכו וממשיכים לבכות.

"שומה עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי"

אכן, בברלין או מנהטן יכול יהודי לחיות בלי חרב בידו, אלא שהוא נהנה שם מן החרב שמחזיקים עבורו אחרים, בני המקום. זו משמעותה של המהפכה הציונית בבקשה יצירה מחודשת של 'ריבונות יהודית; ואכן, מכורח המציאות ועד לאחרית הימים, היא נדרשת לחרב בידה!

יום לאחר כיבוש אילת, י"א אדר תש"ט, בהכרזת סיום למלחמת העצמאות, הוציאה מחלקת חינוך של צה"ל כרזה ובה דברי בן גוריון, הם תמצית וסיכום לדיוננו: "כל עוד לא תתם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי ישא חרב, יהיה שומה עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי".

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון;
• אוסף המאמרים על 'ריבונות';
• אוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום.

העשרה

• אבי הראל (2016), הלנצח נאכל חרב?, 10/1/16.