שלום תמורת שלום - או: מדוע רק מנקודת מבט שמאלית דווקא יש צידוק מוחלט לישיבת והתיישבות יהודים בכל ארץ ישראל...

מאז חידוש התקפות הטרור במרץ 2022, מערכות הביטחון הישראליות פועלות בהתמדה ובתעוזה מבצעית לדיכוי פעילות הטרור.  במגמה הזו, אירועי סוף השבוע מבטאים ציון דרך קשה במאבק, אבל לא נקודת תפנית. בשאלה הגדולה: למה זה שוב קורה? מומלץ לשוב אל מאמרו המכונן של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל" שפורסם לראשונה ב-1923...

החשש לאבד את הישגי יצחק רבין באוסלו – העברת האוכלוסייה הפלסטינית לשליטה עצמית – משתק את הצורך הישראלי להתערבות משמעותית ביהודה ובשומרון.

אם ב'שומר החומות' הענקנו לאויב את ההבנה, שכוחו באחדותו; ולכן. נהפכו כל החזיתות למערך של כלים שלובים... הרי שעתה לימדנו אותו, בסכלותנו, איך משתקים אזורים שלמים בלי לירות ולו כדור אחד... ונשאר רק לשאול, מי יציל אותנו מטכנאי הביטחון שלנו...

בכל תהליך יש נפל; ובמערכת מבצעית, כשלים הם תמיד חלק מהעשייה. תועלותיו המבצעיות של גדוד 'נצח יהודה' עצומות, הישגיו גדולים; וגוברים בהרבה על הבעיות הנוצרות מהרכבו המיוחד. אז, כל שנדרש הוא ללמוד היטב את הלקחים; ליישם, לוודא שהפיקוח על החיילים טוב ואפקטיבי, ולהמשיך הלאה.

ביו"ש ובפריפריה מתערער המסר המייצב, שאנחנו כאן כדי להישאר!

ככה, די בשקט, תחת ערפל הקורונה, וביום האחרון של מירי רגב כשרת התרבות, אישר בג"צ את העתירה שהגישו ארגוני "זכויות" נגד תקנות שהטילה רגב בעקבות חרם אומני ישראל על ההתיישבויות היהודיות בשטחי איו"ש...

שליטה ברכסי יו"ש מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל וביטחונה הלאומי, ואת יכולותיה כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות. מדינה פלסטינית ביו"ש תהפוך את ישראל מיצרן – לצרכן – ביטחון לאומי, מנכס אסטרטגי לנטל על ארה"ב, מישות מרתיעה לישות מתנדנדת ומוכת-טרור חסר-תקדים בבטן הרכה בירושלים והשפלה...

ה- 4 בפברואר הוא יום השנה לאסון המסוקים ב- 1997, שבו נספו 73 לוחמים וקצינים בדרכם ללבנון. אך טבעי הוא שאסון בסדר גודל כזה מקשה על העיסוק בהיבטים אחרים של התופעה, ויחד עם זאת ולמרות הכאב, עצם האירוע מאפשר לנו הצצה נוספת להיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה: צה"ל היה צריך להטיס חיילים כי לא שלט בצירים, בהיעדר הגנה מרחבית, המבוססת על אוכלוסייה אזרחית כמשענת לכוחות הסדירים. תחשבו יהודה ושומרון... תחשבו רצועת עזה...

ממש לא האינטרס שלנו להכריע את חמאס בדם בנינו, ולהגיש אותה כמתנה לאבו מאזן. את המבוכה הזו שלנו חמאס קולט ומנצל אותה בתבונה רבה. הוא הולך על הסף, מרחיב כל העת את הסף ומאתגר אותנו. לכן, אנחנו צריכים להיות יצירתיים. לא לפעול בפזיזות ובטח, לא לרקוד לפי החליל שלהם במקום ובזמן הנוחים להם. לצערי, זה מה שאנחנו עושים עכשיו!