צריך להתבונן על פגעי ההצפות כדי להבין משהו רציני על הרשויות המקומיות בישראל. כמובן שלא על כולן, אבל ודאי על חלק מהעשירות והמיוחצנות שבהן (כולל, גילוי נאות, זו שבתחומה אני עצמי מתגורר). בניגוד לדימוי האורבאני המקובל, הן ממש לא כאלה שניתן להתפאר ברמת הניהול והתפקוד השוטף שלהן...

ה אולי יהיה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, וקצת לא נעים להגיד, אבל כשמפקד הטייסת המעורבת קיבל תעודת הערכה על תרומתה של הטייסת לביטחון המדינה, כשמפקדת טייסת תעופה (מט"ת) היא אישה, וכשמפקד הבסיס הוא לא בדיוק אשכנזי תכול עיניים, האם יש סיכוי שתמוצה איזו שהיא אחריות? הצחקתם אותי!

אחרי ההצפות במישור החוף ב- 2018 וב- 2019, פרסמתי מאמרים ובהם הצגתי את הסיבה לכך: ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף. הפתרון אותו הצעתי - שהוא היחידי הקיים - הינו בניה ביהודה ושומרון (ראו לינקים למטה). למאמרים הללו קיבלתי תגובות רבות בנוסח: "לכל דבר הוא מכניס פוליטיקה..."; אבל, מה לעשות וגאוגרפיה היא תמיד גם פוליטית?

חיל אוויר הגיע למסקנות בהתייחס להצפה בבסיס חצור: מפקד יל האוויר (מח"א) ייתן חיבוקי למפקד הבסיס למט"ת ולמפקד הטייסת המעורבת. הוא יודיע שהוחלט לבדוק את כל המזוזות בכניסה לדת"קים, לשלוח משגיח כשרות להכשיר את המטבח מחדש; ולמנות את הרב פרץ למפקד הבסיס... אצלו זה לא היה קורה!

מה'נגיעה' הראשונה של החורף, עולה מישור החוף על גדותיו. המים יוצרים נזקים רחבים לבתים ולרכוש. בממד הטכני הנדסי, מטילים את האחריות על הרשויות המקומיות, באחריותן לתשתיות ניקוז בלתי מספקות. זו נקודת מבט נכונה למבט מיקרו. הבעיה בכללותה נובעת בעיקרה ממגמת המאקרו: מזה מאה שנים ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף…