משהו מהותי השתנה בתופעת הבחירות: מה שעומד להכרעת העם, הולך ונעשה מהותי ממה שהכרנו בעשורים האחרונים. מדובר בבחירה לא רק בין שתי דרכים, בין שתי דמויות מנהיגותיות, אלא בין שתי מערכות ערכים, שאינן מתיישבות יותר זו עם זו. שתיהן מוכוונות אל העתיד אך תופסות אותו לגמרי אחרת.
בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו, לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו? קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון...
שאלת השאלות בעניין המלחמה היא, האם מטרה נעלה יכולה לקדש אותה? בשורת הנביא יואל קוראת לקידוש המלחמה על ירושלים. בהדגשה מכוונת הפך את נבואת ישעיהו האוטופית - "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב',ד') - באמרו: "קראו זאת בגויים קדשו מלחמה, העירו הגיבורים,יגשו יעלו כל אנשי המלחמה. כותו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים, החלש יאמר גיבור אני" (יואל, ד' , ט'-י')
במציאות מתהווה - בה האל עצמו מותיר לאדם מרחב לשותפות במעשה הבריאה, כשהכל נתון לשינוי גם כנגד הגמוניית הרוטינה של חוקי הטבע - כיצד יכול מושג "שלטון החוק", לחסום את דרכם של בני האדם המבקשים בירור ביקורתי של המגבלות, ברוח תפיסתם המשתנה לנוכח תנאיי קיומם המשתנים והאתגרים המתחדשים מידי יום?
הגישה המחויבת ומייחלת לגאולה ולישועה, מתוך עומק מצוקת ההווה, נקראת בפשטות: משיחיות. אברהם בכל דרכיו, כמאמין הראשון, היה למעשה האדם הראשון לאחר הגירוש מגן עדן, שהציב לאנושות אידאל לתיקון עולם, לקראת גאולה התלויה במעשיי האדם בעולם הזה, בהתהלכותו לפני ה' בארצות החיים. בהיבט זה, במעשיי אברהם, טמונים לדורות, כל רזי תורת הגאולה...
מזמן הכרזתי מאבק כנגד בית היוצר למנהיגות מפס הייצור האליטיסטי של אוניברסיטת הרווארד ומכון מנדל. גם בעניין זה ביטא ניצחון טראמפ את סלידת העם ממודל המצוינות של בתי ספר מתנשאים אלה, המייצגים מצוינות מלוקקת, מחורטטת ומלוטשת היטב. זה מקור החרדה האוחזת באליטה המשכילה, הנאורה והמבוססת, במודע ובתת מודע, לנוכח ניצחון מחנה טראמפ. ובכן, בשעת תפנית זו, העולם נפתח למאבק מחודש, הכול פתוח, לטוב ולרע. בהתהוות מחודשת זו, ינצחו אלה שיונהגו על ידי מנהיגים בעלי כוח מאבק, תעוזה ואמונה. הם כנראה לא יבואו מבתי הגידול האליטיסטיים!
המומחים מומחים למה שקרה לא למה שיקרה. זה כולל גם אותי. להלן כמה מהקונספציות שהפכו בשנים האחרונות ל'מובן מאליו מקצועי' בקרב בכירי מערכות הביטחון. הציבור הישראלי מוזמן לדיון ביקורתי בקונספציות המוצעות לו, בהבנה כי לא המומחים יקבעו לו עד היכן הוא מוכן ללכת במאבקו על עתידו הלאומי בארץ אבותיו.
יש אומרים כי גדר הביטחון של ישראל ביהודה ושומרון מונעת פיגועים על ריכוזי אוכלוסייה. אבל כאשר הפלסטינים הם מעברו השני של הגדר, נוצר בעצם מצב ביטחוני גרוע יותר. הגדר היא 'מערכת סגורה'; הגנה עליה מחייבת סיורים ומערך מצלמות שיגרתי. לכל מערכת מכנית יש נקודות שאותן ניתן לעקוף (למעשה, הסיבה לעיכוב בבניית הגדר בדרום הר חברון היא כי חלקים ממנה נגנבו). אויב שמבין מערכת הגנה כזו, יכול לעקוף אותה.
כדי להתחיל במהלך מחולל שינוי, חייב אדם קודם כל להכיר בפער בין מה שהוא באמת רוצה שיקרה לבין מה שקורה. ואז, נדרש האדם למאבק ולאמונה. אם האדם מקבל את הנסיבות כמצב קבוע, שאין בידיו לשנותו, אז המצב הנתון אכן מקבע גם את תודעתו. אך אם אדם בוחן ללא הרף, כיצד יש בידיו לשנות את הנסיבות, כאן טמון המפתח לשינוי. כאן מתחילה הישועה ונפתחת הדרך לגאולה. לגישה כזו, קוראים בפשטות משיחיות: האמונה שלמרות הסבל והקשיים הקיימים, הכל יכול להתהפך לטובה.
כיצד נתפוס את השינוי המאיים על היציבות? כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה; או כתופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם. מעין בריאה מחודשת של סדר חדש, הנתון אף הוא לשינוי וחוזר חלילה. תפילת חנה מבטאת את הגישה השנייה, ומציבה את חרדת אי היציבות, דווקא כמקור השראה לאמונה ולתקווה...
