גרשון הכהן

"הפסקה האחרונה בדבריו של גרשון הכהן נקראת כמו דקלום של מסרים פוליטיים, קליטים אבל כוזבים, לצורך תעשיית הדקלום הנבוב של הנוהים אחרי ראש הכת שלהם. לא ראוי לכבוד" פרופ' אסא כשר משיב לאלוף במיל' גרשון הכהן על מאמרו: "מחיר הטהרנות"…

מראשית הקמת מפלגת "יש עתיד", בהנהגת יאיר לפיד ובהדגשה מוגברת לאחר החיבור לרשימת "כחול לבן" בראשות בני גנץ, מיתגו עצמם לציבור כמרכז שפוי עם אחריות ביטחונית. לאחר הבחירות האחרונות, עם מאמצי "כחול לבן" להקמת ממשלה צרה בתמיכת הרשימה המשותפת, והמלצת  הרשימה המשותפת למועמדות גנץ לראשות הממשלה, ראוי לברר האם "כחול לבן" היא באמת מפלגת מרכז?

השיפוט המוסרי האפלטוני אידאלי, חי תמיד בחרדת ההתדרדרות למדרון החלקלק. לכן, הוא נשמר ממה שנראה בעיניו כ"עיגול פינות". השיפוט המוסרי האחר, מציב  את התלות בהקשר ואת סדר העדיפויות המעשי, כהכרח מוסרי. לעיתים, דווקא ברגע הכניסה למדרון החלקלק מתחילים באמת החיים המוסריים. זו המסגרת הערכית המתאימה לשיפוט מוסרי תנ"כי של תוצאת הבחירות… גרשון הכהן משיב לאסא כשר…

הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו בספרו "המרחב הביקורתי" – שיצא כבר לפני שנים – עסק הרבה במשמעות התאונה לאדם המודרני. ויריליו טוען כי הטכנולוגיה המודרנית כוללת בתוכה את פוטנציאל התאונה. טכנולוגיות חדשות צופות את התרחשותן של תאונות ורואות בהן תופעה ידועה שיש להיערך לקראתה… מבט אחר על תקופת הקורונה…

לאור תוצאות הבחירות, במקום בו ניצבת מדינת ישראל למול אתגרי השעה – בהם מיצוי הזדמנות תכנית המאה של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ להחלת ריבונות במרחבים החיוניים ביו"ש – הקמת ממשלה, התלויה בתמיכת מפלגה שחבריה מתנגדים לזהותה ולשאיפותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, תהיה בכייה לדורות.

לאחר מאה שנים, המחלוקת שהתקיימה אז בין שתי הגישות – של בן גוריון וכצנלסון מול ז'בוטינסקי – ממשיכה לעמוד במרכזה של ההוויה הישראלית. אלא שהנהגת השמאל הציוני, בהתייחסותה לארץ ישראל, הלכה והתרחקה מדרכם וחזונם של כצנלסון וחלוצי תל חי. כאן מונחת נקודת הפתיחה לבירור דרכה הציונית של מדינת ישראל, למול אתגרי השעה.

יש יותר מסרגל אחד לשיפוט המוסרי-ערכי, והוא תלוי תמיד בהשקפת עולם כוללת – דתית, חברתית ופוליטית. בהיבט זה, עצומות ה"מובחרים" לשעבר מבטאות לא יותר מאבק מעמדי פוליטי של אליטה דועכת, המבקשת לגייס למאבק ציבורי את תהילת עברם, ומתכסה בכסות ערכית…

הנשיא טראמפ בתכניתו מבקש אולי לפתור סופית את הסכסוך, ואת זה כנראה לא ישיג. בינתיים הכניס למערכת האזורית אנרגיה חדשה ופוטנציאל להתהוות. במקום הזה, בן גוריון יכול ללמד אותנו גישה למיצוי נכון של פוטנציאל ההתהוות במערכת שנפתחת למאבק נוסף.

ה- 4 בפברואר הוא יום השנה לאסון המסוקים ב- 1997, שבו נספו 73 לוחמים וקצינים בדרכם ללבנון. אך טבעי הוא שאסון בסדר גודל כזה מקשה על העיסוק בהיבטים אחרים של התופעה, ויחד עם זאת ולמרות הכאב, עצם האירוע מאפשר לנו הצצה נוספת להיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה: צה"ל היה צריך להטיס חיילים כי לא שלט בצירים, בהיעדר הגנה מרחבית, המבוססת על אוכלוסייה אזרחית כמשענת לכוחות הסדירים. תחשבו יהודה ושומרון… תחשבו רצועת עזה…

במציאות האיומים המתהווה, בחיזבאללה מצפון ובחמאס מדרום ובהצטברות חסרת תקדים של איומי האש הרקטית על העורף הישראלי, גוברת הסבירות לתרחיש המחייב את צה"ל לפעולה במקביל בשתי הזירות…