בשיר הנצח הנפלא הזה, איסלנד, מלמד אותנו שלמה ארצי על שלימות הניגודים של האהבה: לא נשיקה מתמשכת בשקיעה - כמו בשורות הסיום של רומנים רומנטיים - אלא עליות וירידות, סבלנות, יכולת להכיל את האהוב ברגעים הקשים, ולהתגבר על הסערות ביחד, בידיעה שאחרי הסערה מפשירים, ושוב זורחת השמש...
רוני אלשיך טוען כי "הדמוקרטיה שלנו לא בשלה עדיין להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן". אבל מסתבר, כי מי שאיננו בשל איננה הדמוקרטיה אלא מערכת האכיפה, שלא הבינה שיקול דעת מהו, ושהכניסה לתוכו מאבקי כוח ואספירציות פוליטיות. כיוון שמחשבה - בטח מחשבה תחילה - היא מותרות בשירות הציבורי שלנו, הממונים על האכיפה זרעו רוח, וכולנו נקצור סופה!
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק: איציק סבן מצטט ב'ישראל היום' בכירים במשטרה: "תפסיקו לגרור אותנו למגרש הפוליטי"... אז מי, באמת, גרר את המשטרה למגרש הפוליטי?
אחד המשפטים המצוטטים של יצחק רבין כראש ממשלה, עם ניצחונו בבחירות, היה: "אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות. מאז, הפך המשפט הזה לערך... לנכס צאן ברזל של תורת הניהול... עד שהגיע איתמר בן גביר, ופתאום, הכל התהפך!
אחד הסימפטומים הבולטים לתהליך ההתפוררות שעוברת משטרת ישראל בשנים האחרונות, הוא נטישה רבתי של שוטרים מחד גיסא, וקושי מהותי לגייס חדשים מאידך גיסא. בסוגיית הקושי בגיוס השוטרים ובשימורם, חברו יחד משבר פנימי קשה, ומשבר כולל בשוק העבודה. הקמת משמר לאומי נפרד מהמשטרה ה'כחולה' יכול להוות פתרון חלקי...
זעקות השבר הללו של בכירי המשטרה מזכירים לי צוות של ספינה, שבחוסר מקצועיות משוועת, העלה אותה על שרטון; אבל מרגיש חופשי לעמוד על סלע קרוב ולזעוק על איכות אלה שמנסים לחלץ אותה ועל שיטות העבודה שלהם...
מידור השר מפעולות המשטרה הפר איזון נדרש וחיוני, ולא מנע מהמשטרה לשקוע ולאבד אמון ציבורי. את המחיר כולנו משלמים היום בהתערערות סדר החיים, אבדן הריבונות בפריפריה והיעדר משילות. המסקנה המתחייבת היא כפולה: מחד גיסא, לתת בידי השר הממונה את הסמכות; ומאידך גיסא, לחייב הן את השר והן את המפכ"ל בשקיפות מוחלטת, ובמתן דין וחשבון רצוף לציבור על היעדים, על השגתם, ועל התקלות שבדרך.
שניים מהדמויות המרכזיות בקמפיין הקורא למפכ"ל להתפטר, הן דווקא מהדמויות היותר מוערכות בדבר ימי משטרת ישראל: המפכ"ל לשעבר, אסף חפץ ומפקד מחוז ירושלים בתקופתו, ניצב אריה עמית. למה דווקא הם? התשובה מצויה בהיסטוריה של המשטרה: הם היו הראשונים להיפגע משינוי יחסי שר מפכ"ל שנכפו על המשטרה ע"י ועדת זמיר.
תקיפת פרל הארבור ע"י היפנים, בבוקר יום ראשון (יום המנוחה השבועי) ה- 7 בדצמבר 1941, נצרבה בתודעה האמריקאית כאירוע של קלון לאומי, והיא נחשבת לכישלון המודיעיני הגדול ביותר בתולדות ארצות הברית, עד פיגועי 11 בספטמבר. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות תקיפת פרל הארבור ומשמעויותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.