בשיר הנצח הנפלא הזה, איסלנד, מלמד אותנו שלמה ארצי על שלימות הניגודים של האהבה: לא נשיקה מתמשכת בשקיעה - כמו בשורות הסיום של רומנים רומנטיים - אלא עליות וירידות, סבלנות, יכולת להכיל את האהוב ברגעים הקשים, ולהתגבר על הסערות ביחד, בידיעה שאחרי הסערה מפשירים, ושוב זורחת השמש...

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק: איציק סבן מצטט ב'ישראל היום' בכירים במשטרה: "תפסיקו לגרור אותנו למגרש הפוליטי"... אז מי, באמת, גרר את המשטרה למגרש הפוליטי?

על החוט המקשר בין מותו בטרם עת של ניצב משה מזרחי ז"ל, להדחתו על ידי השר הממונה, גדעון עזרא, שעתיים לפי כינוס מרכז הליכוד. הכתבה הזו נכתבה לזכרו...

מידור השר מפעולות המשטרה הפר איזון נדרש וחיוני, ולא מנע מהמשטרה לשקוע ולאבד אמון ציבורי. את המחיר כולנו משלמים היום בהתערערות סדר החיים, אבדן הריבונות בפריפריה והיעדר משילות. המסקנה המתחייבת היא כפולה: מחד גיסא, לתת בידי השר הממונה את הסמכות; ומאידך גיסא, לחייב הן את השר והן את המפכ"ל בשקיפות מוחלטת, ובמתן דין וחשבון רצוף לציבור על היעדים, על השגתם, ועל התקלות שבדרך.

שניים מהדמויות המרכזיות בקמפיין הקורא למפכ"ל להתפטר, הן דווקא מהדמויות היותר מוערכות בדבר ימי משטרת ישראל: המפכ"ל לשעבר, אסף חפץ ומפקד מחוז ירושלים בתקופתו, ניצב אריה עמית. למה דווקא הם? התשובה מצויה בהיסטוריה של המשטרה: הם היו הראשונים להיפגע משינוי יחסי שר מפכ"ל שנכפו על המשטרה ע"י ועדת זמיר.

תקיפת פרל הארבור ע"י היפנים, בבוקר יום ראשון (יום המנוחה השבועי) ה- 7 בדצמבר 1941, נצרבה בתודעה האמריקאית כאירוע של קלון לאומי, והיא נחשבת לכישלון המודיעיני הגדול ביותר בתולדות ארצות הברית, עד פיגועי 11 בספטמבר. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות תקיפת פרל הארבור ומשמעויותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.