קשה למצוא עם כמו הפלסטינים, שההיסטוריה שלו רצופה בבגידות מהדהדות בעמים אחרים שאימצו אותו אל ליהם ופתחו בפניו את שעריהם. סיפורי הבגידה, שמספרים במדינות ערב על הפלסטינים, מזכירים לי את משל הצפרדע והעקרב. זהו משל מפורסם שמחברו אינו ידוע (ומיוחס בטעות לאיזופוס), המציג גישה מהותנית לחיים שעיקרה הוא: העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, והנמשל: אין לצפות שאדם - במקרה שלנו, הפלסטיני - ישנה את טבעו, גם אם הוא מבטיח שישתנה...
לב הבעיה היא הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, אלו היושבים על כל שטחי ארץ ישראל, בתוך המדינה ומחוצה לה. לטעמי אין הבדל כל כך גדול, הוא בעיקר סמנטי; אבל, והכי חשוב, כל פתרון חייב להבין שהערבים הם עם אחד. אין פתרון של הפלסטינים 'שלנו', שיכול להיות נפרד מהפתרון של ערביי יהודה ושומרון. במאמר, אבחן את ה'פתרונות' המככבים ע"פ הקריטריון שלי, שהוא – האם אני מאחל לילדי ולנכדי לגדול ולחיות כאן עם הפתרון הנידון. בסוף אכתוב גם מה אני חושב על ה'פתרון' הראוי, ולמה.
זהו מאמר תשובה למאמרו של יואב קרני ב'גלובס' (ראו למטה) "בואו נדבר על הצער הפלסטיני", מה- 6 במאי 2023. במאמר הציע קרני כי מדינת ישראל תציין באופן רשמי את "יום הנכבה" - החל ב- 14 במאי, תחת השם: "יום הצער והפיוס"... עצתי שונה!
