האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
ישראל לא מקיימת הערכת מצב אסטרטגית, נמנעת ככל האפשר מדיון על חלופות ומשתדלת לדחות ככל הניתן החלטות; שעלול להיות להן מחיר מיידי (אותו עדיף לא לשלם, גם אם המחיר העתידי יכול להיות גדול יותר). השיח הביטחוני מעוצב רק ע"י גורמים מטעם; ומוצג לציבור בשיטת "כל חלופה אחרת מלבד הנוכחית היא נוראה". הציבור בתמורה מהנהן…
אכן, התנאים שהתפתחו ברצועת הביטחון בהנהגת הרמטכ"לים ברק וליפקין ובמדיניות שהתווה ראש הממשלה יצחק רבין, הפכו את המשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון למלחמה ללא תוחלת. אולם למרות הכורח שנוצר, שתי שאלות דורשות מענה: האחת, למה בשלבי ההתחלה, כשאפשר היה לעצור את ההתדרדרות, העניין הוזנח? והשנייה, למה כשכבר נוצר הכורח בקטיעה, הפעולה בוצעה ברשלנות?
התנגדתי לנסיגה מלבנון. פעלתי בלבנון פעמים רבות, הייתי שותף לתכנון והוצאה לפועל של פעילויות צבאיות רבות של צה"ל בלבנון וברצועת הבטחון, וחשבתי שאני מבין בנושא (אכן היה לי ידע טקטי למכביר). ראיתי בהכרזה של אהוד ברק לסגת מלבנון חולשה של ישראל. אבל היום אני חושב אחרת…
מדינת לבנון כייצור כלאיים היברידי, ממצה את היתרונות הטמונים ביכולת להתנהל בתחכום בין שני קטבים מנוגדים: בין זיקה למדינות המערב, בעיקר צרפת וארה"ב בשיתוף פעולה צבאי וכלכלי בחתירה ליציבות; לבין זיקה הדוקה לאיראן ולסוריה, באמצעות ארגון חיזבאללה, המגלם מגמת מאבק וחתרנות. בכך טמון במידה רבה סוד הצלחתה של לבנון בשימור קיומה, כאי של יציבות בטלטלת המזרח התיכון בעשור האחרון.
העתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי ארגוני זכויות האדם, למנוע שימוש בנשק חם נגד 'מפגיני הגדר' בעזה גורסת, שאסור לירות באש חיה במפגינים כל עוד הם עצמם לא סיכנו חיים. הדיון הזה הוא הזדמנות לבחון את המדיניות הנוכחית ביחס לאלטרנטיבות.
