לאחרונה החליטו שלושה בכירים להפר את קשר השתיקה; לפזר את מסך הערפל; ולספר את האמת על מצבינו הביטחוני שרבים מהפיקוד הבכיר של צה״ל והפוליטיקאים החליטו להסתיר מהציבור בשנים האחרונות. במקרה הרע, המנהיגים שלנו פשוט לא הבינו את המצב שהתפתח לנגד עיניהם (קוראים לזה קונספציה...) ובמקרה היותר רע הם ידעו והסתירו את האמת...

זוהי שחיתות לשמה. זיוף ומרמה, בהצגת מספרי החרדים המתגייסים, מחייב חקירה משטרתית!

שתי כתבות - שרלוונטיות מאוד לענייננו - הופיעו בעיתון ישראל היום ב- 16 לדצמבר 2019: הראשונה, עוד אלוף בצה"ל - האלוף מיקי אדלשטיין, נתן בראיות פרספקטיבה על האפקטיביות של כיפת ברזל במלחמה הבאה. השנייה עסקה בכך, ש-30 אחוז מהמוסדות שבהם מתגוררים בעלי מוגבלויות שונות לא כוללות מרחב מוגן. אז מה דעתכם: אנחנו מוכנים למלחמה הבאה?

מספרים לנו שזו שגיאה של קצין בודד. אל תקנו את זה! זו לא טעות מקרית ולא שבמקרה לא ידעו לספור... מדובר פה בהוספת אנשים שאין להם שום שריד דתי, וגם דתיים שלא בקריטריונים... מה, פתאום צה"ל לא יודע מה זה קריטריון? פתאום הוא התבלבל וזה קופץ פי שלושה?

״צבא המשקר את עצמו, סופו שיובס על ידי שקריו״... (ראו כרזה בראש המאמר). הצבא חייב להיכנס לעובי הקורה בתחום הזה. אחרת - וכל עוד לא יערך טיפול יסודי ושינוי דרמטי בתרבות הארגונית של צה״ל - אין לצה"ל מוצא מהמצב שאליו נקלע!

לא צריך הרבה דמיון להבין מה יהיה: אם ארגון קטן - ובעל יכולות נחותות יחסית - כמו הג'יהאד השבית מדינה שלמה, כמעט ללא נפגעים; חישבו מה יתרחש בעורף כשהאויב יתקוף בכל מה שיש לו: ירי של 1,500 ל-2,000 טילים ביום שיעשו שמות בעורף ובתשתיות החיוניות. המציאות הזו, שמתקרבת אלינו במהירות...

מפקדים, קצינים ונגדים, שלא היה בידם כוח אדם מספיק לבצע את המשימות, הכלולות בתכניות העבודה, פנו למפקדיהם בנידון. התשובה שקיבלו הייתה, שידעו להסתדר עם מה שיש. כשפנו שוב, הוער להם שהם בכיינים; ואם הם לא מסתדרים, הם יכולים ללכת הביתה; ויוחלפו בכאלה שיכולים. המסקנה של רבים מהקצינים הייתה, שאין טעם לעלות בעיות; משום שאף אחד לא באמת מקשיב ומוכן לנסות לעזור בפתרון...

אחרי עשר שנים אבודות של חוסר אחריות, יהירות וזחיחות ודבקות בקונספציות מוטעות, הסוסים ברחו מהאורווה; והרכבת נטשה את התחנה... עכשיו אנחנו צריכים להתפלל שיקרה נס: שבשנים הקרובות יתרחשו אירועים שאינם תלויים בנו, שיגרמו לאויבינו לא להתחיל במלחמה; ואז, יהיה בידינו זמן מספיק להתכונן אליה...

הפערים - בין כוח אדם למשימות - אינם מאפשרים לייצב את מצבו של הצבא. אנחנו הגענו למצבי 'אל חזור', ודוהרים אל התהום. המצב מחייב חשיבה ברמה הלאומית, מה עושים, כאשר הצבא היבשה דוהר למצב של אי יכולת פעולה; ואם מישהו מרים גבה, כדאי שיקימו ועדת חקירה...

איפה היו ראשי הצבא, הביטחון, ועדת חוץ ובטחון הקבינט, הממשלה והתקשורת בעשר השנים האחרונות, כשהאיראנים בנו את מערך הטילים הזה סביב ישראל, יחד עם בני בריתם? איפה היה אמ"ן, שנרדם לו עמוק בתוך הקונספציה; ולא התריע בפני המנהיגים הצבאיים והמדינאים על שינוי כיוון בתפיסת איראן ובנות בריתה והצבה מול ישראל?